גרש ירחים רמה

שחוזר ומוכרו למוכר כיון דמקבל ברצון, וי"ל דנ"מ אם בע"ח של הלוקח גובה ממנו דאם פדאו בתוך שנה אין ב"ח הלוקח גובה ממנו שנשארת למוכר כדמעיקרא, אבל לאחר יב"ח הוי המכירה מכח הלוקח וב"ח של הלוקח גובה ממנו, מיהו לפ"ז מוכח דשיעבודא דאורייתא דאי שעל"ד לא היה ב"ח של הלוקח גובה אפי' במכירה, אלא די"ל נ"מ באם מכרה הלוקח תוך יב"ח והלוקח רוצה לקבל הדמים מוציאה מיד לוקח שני בעל כרחו, מיהו צ"ע בזה דאיפשר שצריך לפדותה אצל לוקח שני והדר תליא ברצון הלוקח שני, ולמ"ש התוס' דהב"ד כופין א"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה מכלל כו' וא"ת כו' למה היה נטמן עכ"ל. איפשר לומר דהיה הבע"ד עצמו כופהו לקבל המעות וקיי"ל תלוהו וזבין זביניה זבינא דאגב אונסיה גמר ומקני, ובזה יש ליישב מה שהקשיתי הא מדעתו גם לאחר יב"ח יכול לחזור ולמוכרה ואיך כתבה התורה אם לא יגאל שנשאר לצמיתות לקונה הא מדעתו יוכל לחזור ולהקנותה לו, ולפ"ז ניחא דהא בתלוהו וזבין צריך ליתן לו כל דמי שויה כדאיתא בח"מ סימן ר"ה, וא"כ תוך יב"ח א"צ ליתן רק מה שנתן להמוכר אף שמכרה בזול אין אונאה לקרקעות א"כ אם כופהו ליתן הדמים שנתן בעדה ה"ל נמי תלוהו וזבין כיון דמצוה שיניחנו לפדותה והיכא דאיכא מצוה הוי כאילו תלוהו וזבין כמבואר בב"ב דף מ"ה, אבל לאחר יב"ח שאינו מצוה אם לא נתן לו דמי שויה הוי תלוהו ויהיב ולא מהני, ודוק היטב:

בא"ד וא"ת בבתי ערי חומה דהוי כפירעון חוב כו' פשיטא דהוי פירעון עכ"ל. לולא דבריהם היה נ"ל דבפירעון חוב י"ל לא מיבעיא למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ופריעת ב"ח מצוה היא א"כ כיון שפורע לו יצא ידי מצוה, וכמ"ש הרשב"א בנשבע ליתן שאם נותן ואינו. רוצה לקבל יצא ידי שבועה, ואפי' למ"ד שיעבודא דאורייתא אינו אלא פוטר עצמו משיעבודו ולא נשתעבד מעיקרא עד שיחזיר לזה מה שלוה לו ממנו ואם זה אינו רוצה לקבל כבר נפטר משיעבודו, וכמ"ש הרשב"א סברתו על גט אשה שהוא ג"כ נתינה בעל כרחה, אבל בבתי ערי חומה שכבר קנאו הלוקח בקנין גמור וע"י הפדיון חוזר למרא קמא לכן מדמי לנתינה בעל כרחה שיצא הבית מן הקונה ע"י פדיון שלא מרצונו לקנות הפדיון, ובאשה נמי מדמי שהאשה יוצאה מרשותו שלא מרצונו לקבל המאתים זוז:

בגמרא אימור דאמר רשב"ג היכא דליתיה בעיניה כו'. מכאן הקשיתי בתשובה על הרא"ש בסוכה פרק לולב הגזול שכתב במתנה ע"מ להחזיר מהני נמי כשמחזיר דמיו דדוקא בגט דלצעורי קא מכוין פליגי רבנן ארשב"ג ולא במתנה ע"מ להחזיר די"ל מ"ל הן מ"ל דמיהן, וקשה הא הכא גם לרשב"ג לא מהני באיתיה בעיניה חזרת דמים, ואיפשר ליישב דהא גם רשב"ג משמע דס"ל לצעורי קא מכוין דהא מחולין אפי' לרשב"ג לא מהני, אלא משום דמכוין נמי להרווחה דידיה לכן באבד האיצטלית סגי בדמים שאינו רוצה להפסיד הרווחה דדמים, אבל היכא דלא שייך לצעורי שפיר י"ל חזרת דמים הוי חזרה:

בתוס' ד"ה לאפוקי כו'. עיין חידושי לאה"ע הלכות קידושין סימן ל"ח שכתבתי באריכות גדול בדיני תנאים העמק הרחב בפרטיהן ודקדוקיהן ע"כ לא כתבתי כאן כי משם תדרשנו, גם בשו"ת שלי:

(ע"ב) במשנה ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי. ויש לדקדק אמאי לא תני הכא כדלעיל במשנה ה"ז מגורשת ותתן ליתני נמי ה"ז מגורשת ותניק ותשמש, וי"ל לפמ"ש התוס' דבמת אפי' קודם שימוש והנקה נמי מגורשת, א"כ בשלמא לעיל נקט ותתן דלא סגי בלאו הכי, אבל הכא לא שייך למיתני ותניק ותשמש דאפי' בלא יניקה ושימוש כלל משכחת דתהא מגורשת, ואפי' לפירש"י כיון דסתם שימוש כל ימי חייו משמע וכן ביניקה, א"כ הוה משמע שתניק כל ימי יניקה ותשמש כל ימי חייו, ובאמת במת סגי בכל דהו, מיהו איכא למידק אמאי לא תני זמן השימוש כמו דתנינן זמן היניקה, ונראה דהתנא לא נחית כלל לפרושי זמן השימוש דמסתמא כל זמן שצריך במשמע ולא איירי התנא בזה, רק ביניקה אשמועינן זמן היניקה פלוגתא דרבנן ור"י, ועיקר רבותא דתנא בע"מ שתשמשי את אבא ותניקי דבמת ה"ז גט, וגם לרב אשי דסתם יניקה ושימוש אפי' יום אחד לא אתי התנא לאורויי בזה כלל רק לאשמועינן במת הרי זה גט, ומהכא משמע לי כדיעה זו שהביא הרשב"א דמחייב עצמו לחבירו ליזון לרב אשי נמי אפי' יום אחד סגי, דבהכי ניחא דפשיטא לן דבהתנה ע"מ שתשמשי הוי כאילו אמר ע"מ שתקבלי עליך לשמש ולהניק דלהכי לא הוצרך התנא לפרושי דתנאו שהתנה לא עדיף משאר מתחייב לשמש ולהניק דסגי ביום אחד ולא נחית לאשמועינן רק דבמת הוי גט, אבל אם נימא דדוקא בגט סגי ביום א' דלצעורה קא מכוין, א"כ קשה אמאי לא אשמועינן התנא זאת דמשמשתו יום א' ומניקתו יום א', אלא ודאי אין בכלל תנאו זמן טפי ממי שמחייב עצמו לחבירו בכך, להכי לא נחית לאשמועינן בזמן השימוש כלל דאין עניינו לגיטין דפשיטא לן כי היכי דבמחייב עצמו לשמש יד בעהש"ט על התחתונה וסגי ביום א' גם בתנאו אין משמעותו יותר מיום אחד, אבל אילו נתחייבה היה חיוב עליה כל ימי חייו ודאי ה"ל לאשמועינן עיקר רבותא דסגי בכל דהו כיון דהוא בגיטין דוקא, כן נ"ל ודוק היטב, עיין בח"מ סימן ס' ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה מת הבן כו' פי' בקונט' כו' וכן משמע בפירושו בגמרא גבי בשלמא לרבא כו' אלא לרב אשי כו' עכ"ל. לכאורה נראה דמן הגמרא אינו מוכח דאיפשר דלרבא דס"ל בסיפא בעינן שתי שנים משום מדלא הוצרך לפרושי ופירש, א"כ שפיר י"ל דברישא אפי' לא הניקתו כלל הוי גט, וכן בלא שימשתו כלל דלא נתכוון רק להרווחה, אבל לרב אשי דס"ל בסתמא יום אחד משמע א"כ בסיפא הוצרך לפרש שתי שנים ואפ"ה במת לא הוי גט, א"כ ע"כ אע"פ שאין הכרח מלשונו שלא נתכוין משום הרווחה אפ"ה בעינן קיום תנאו, א"כ תיקשי ברישא בלא הניקתו כלל אמאי יהיה גט, מיהו פשט דברי רש"י במשנה משמע דבעינן התחלת קיום התנאי, וכן משמע דהא אי בעינן תנאי כפול א"כ בפירוש אומר אם לא תשמשי לא יהיה גט א"כ אין סברא שבלא התחילה לשמש שיהיה הגט גט מ"מ, וכ"ש לרב יהודה דס"ל לכשתתן, א"כ ע"מ היינו אם תשמשי יהיה גט מזמן השימוש וא"כ כיון שמת הרי לא התחיל הגט כלל, ולהתוס' צריך לדחוק אם תשמשי כשיצטרך לשימוש ובמת אינה צריכה לשמש לכן פירש"י דבעינן שהתחילה לשמש, ומה שהקשו התוס' פשיטא דהרי שימשתו כל ימי חייו, נראה דאינו פשיטא דהא איכא למימר שמשערין זמן השימוש כפי מה שאומדין לאב שראוי לחיות, וכמ"ש הרמ"א באה"ע סימן צ"ג לענין מזונות האלמנה, והאב שמת קודם ס"ד דלא ליהוי גט קמ"ל דכיון דשימשתו כל דהו בחייו שפיר הוי גט ולק"מ, ועוד נ"ל דקמ"ל שא"צ לשמשו במותו להטפל בצרכי קבורתו דלא נתכוין רק כל ימי חייו, ומצינו לשון שימוש לאחר מיתה כדאיתא בפרק הנושא שאמר רבי הם שמשוני בחיי הם ישמשוני במותי, א"כ קמ"ל דבמותו א"צ עוד לשמשו, ועוד נראה דקמ"ל דאף דעיקר השימוש הוא לתועלת האב כגון שאומר הושיטי לי מים לשתות וכוונת האב בשימוש למה שצריך לדבר א"כ כשמת ולא הספיק ליהנות מן השימוש ס"ד דלא נתקיים התנאי עד שיהנה מן השימוש ומת קודם שנהנה מ"מ הוי גט דמ"מ שימשתו שאמר ונעשה רצונו, וא"כ י"ל גם לרב אשי דנהי דס"ל שעה א' במשמע מ"מ איפשר דס"ל שצריך ליהנות מן השימוש עכ"פ, לכן פירש"י לקמן עיקר הקושיא הא לא הניקתו ושביק שימוש די"ל א כדפרישית, ודוק היטב:

ובאמת צ"ע בגוף התנאי ע"מ שתשמשי גבול השימוש היאך איפשר לכוין דאטו תהא אגידא ביה יום ולילה לעת שיצטרך השתמשות ואם נימא כדרך המשמשים שמשמשים עצמן אין גבול כי לפעמים אינו ציית לבעה"ב ופעמים הבעל הבית צריך לו ואיננו ואם בפעם א' לא היתה מוכנת לשימוש אטו יהא הגט בטל בשביל זה וקשה לכוין קיום התנאי וצ"ע:

בא"ד אלא נראה לר"י לפרש כו' דלא איכוין אלא להרווחה ולא לצעורה כו' עכ"ל. הא דפשיטא להו דלא נתכוין לצעורה היינו משום הא גופא דפשיטא להתוס' דאם מת האב אחר שימוש כל דהו דנתקיים תנאו אע"ג דבכל דהו ליכא לצעורא א"כ אין סברא שאם מת קודם שהספיקה לעשות לו שימוש כל דהו שבשביל כך יתבטל הגט דאין לצעורה טפי ממת קודם שימוש כל דהו לכן פשיטא לן דלהרווחה איכוין, ולפ"ז נראה דברישא אם אמר האב אי איפשי שתשמשני ה"ז גט כיון דלא נתכוין רק להרווחה ולהכי לא נקט ליה פלוגתא דרשב"ג רק בסיפא שקבע זמן לשימוש, אבל לפירש"י קשה דה"ל למיתני פלוגתא דרשב"ג ברישא בלא קבע זמן ואמר אי איפשי שתשמשני דלרבנן מ"מ לא הוי גט שהרי לא נתקיים התנאי ולרשב"ג הוי גט, והרשב"א בחידושיו הביא התוספתא דמשמע גם ברישא ס"ל לחכמים דאינו גט, ואיפשר דברישא לא שייך לומר הרי זה גט כיון דצריכה לשמשו כל ימי חייו, א"כ אפי' אומר עכשיו אי איפשי שמא ימלך וירצה שתשמשהו אח"כ, אבל בסיפא דנקט שתי שנים י"ל שכל השתי שנים אמר אי איפשי והוי גט מאחר שלא התנה עליה כל ימי חיי אביו א"כ כשעברו השתי שנים ולא נתרצה בשימוש שפיר הוי גט ודו"ק, עיין בסמוך ומ"ש לקמן בגמרא בד"ה יום א' משתי שנים:

בד"ה כלל כו' הקשה ה"ר אלחנן א"כ אמאי קאמר רבא כו' נתינה בע"כ לא הויא נתינה כו' עכ"ל. לפמ"ש בסמוך איפשר ליישב דדוקא הכא שרינן לה לאחר שתי שנים שנתקיים התנאי כיון שאינו רוצה בשימוש, אבל לעיל נהי דהעכבה אינה ממנה מ"מ הרי לא נתקיים התנאי ואם עכשיו אינו רוצה אם ימלך אח"כ ויתרצה שתתן לו אכתי צריכה לקיים תנאו דהא עדיין לא קיימה התנאי ויכולה לקיימו אח"כ, מיהו לפ"ז בהתנה עליה שתתן מכאן ועד שלשים יום ואינו רוצה לקבל כל שלשים יום, איפשר דבאמת מגורשת שאין העכבה ממנה ולאחר שלשים בטל חיוב התנאי ודו"ק וצ"ע:

ועוד נ"ל דנהי דאמרינן לצעורא לדידה מכוין אבל לא לצעורי לאביו, ואם אביו לא ניחא ליה בשימוש וניחא ליה בגט א"כ יצטרך לקבל השימוש בעל כרחו כדי שיתקיים הגט לכן לא אמרינן שנתכוין שלא יוכל אביו למחול השימוש, אבל לגבי נפשיה ודאי ניחא ליה שיקבלם מרצונו ויהיה בידו לקיים הגט או לבטלו:

בגמרא ורמינהו שמשתו יום אחד. ויש לדקדק אמאי דחיק לתרץ נימא דהכא איירי שטען הבעל שלא נתכוין רק ליום אחד ונאמן הוא כיון דבידו לגרשה, ובמתני' איירי שכבר עבר היום דלמפרע