גרש ירחים רמד

תתן לאחד מן הקרובים יהיה הגט למפרע, ומ"מ יש לדקדק דנימא דמשום הא גופא ס"ל לת"ק דלי דוקא קאמר והיינו משום דאף אם תתן ליורשים לא תיפטר מן היבום א"כ מסתמא לא תתן ליורשים שלא יועיל לה ליפטר מן היבום לכן ודאי לא נתכוין רק שתתן לו, אבל רשב"ג דס"ל דפטורה בהכי מן היבום שפיר אפי' יורשיו בכלל, והנלע"ד בישוב קושיית התוס' דס"ל להש"ס בפשיטות דבלשון לי אין להעמיד שתתן ליורשים, רק לרשב"ג לשיטתיה דס"ל בעכבה שאינה ממנה הוי גט ובאמר ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים ומת הוי גט והיינו משום דנתכוין להרווחה והא לא צריך א"כ גם כאן ה"ל להיות גט אפי' לא נתנה כלום דהא לא צריך, וצ"ל רשב"ג לשיטתיה דס"ל להרווחה קא מסתמא ניחא ליה נמי בהרווחה דיורשים לכן נותנת ליורשים, והא דלא אמרינן בע"מ שתשמשי את אבא שתשמש ליורשים היינו דשם ודאי אין המשמעות רק הרווחה דאביו, משא"כ לרבנן דס"ל גם בע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים ומת דאינו גט אלמא עיקר כוונתו לצעורה א"כ פשיטא לן דלי קאמר ואין היורשים בכלל דהא במת ודאי אין ראוי שיהיה גט שהרי אינו בכלל לי, אבל לרשב"ג אע"ג דאינו בכלל לי כיון דהעכבה אינה ממנה שפיר ה"ל גט רק שיש לחוש שנתכוין להרווחה דיורשים לכך נותנת ליורשים ג"כ ודו"ק:

(ע"ב) בתוס' ד"ה אדמפלגי כו' תימא כו' עכ"ל. התוס' נדחקו למאד בפירוק קושיות אלו כי מ"ש דהוי סברות הפוכות הוא דחוק דמה ענין זה לזה, לכן אומר הנלענ"ד בפשט הש"ס דגם פירש"י דחוק שפירש והתניא סייעתא לר' יוחנן דהא מ"מ מתרץ לה לרב יהודה ג"כ לכן אומר הנלע"ד דודאי כיון דרבי ס"ל בהדיא באומר ע"מ כמעכשיו, וקשה מנ"ל לרב יהודה דפליגי רבנן עליה, לכן נראה דרב יהודה מפרש דודאי גם מהיום ולאחר מיתה דמספקא לן בחזרה וקשה להבין שנידון בלשון בני אדם בשתי תיבות חזרה תוך כדי דיבור, לכן נראה דענין ספק חזרה הוא באופן הלזה היינו משום דאיכא למימר דאף דמשמעות של מהיום משמע שיחול הגט מחיים מ"מ כיון שאומר ולאחר מיתה ביטל בזה משמעות שיחול הגט מהיום רק י"ל דפירוש מהיום אינו על חלות הגט רק דהכי קאמר ה"ז גיטך מהיום היינו שגט שאני נותן לך מהיום לא יחול ומהיום לא קאי רק על הנתינה, משא"כ במהיום אם מתי הוי לשון מבורר טפי שקאי על חלות הגט, וכן פירש"י לעיל דף ע"ב במשנה דלהכי לא מפרשינן מהיום ולאחר מיתה תנאה הוי דהוה ליה למימר אם מתי, והשתא ס"ל לר"י דכי היכי דפליגי במהיום ולאחר מיתה דלרבי אף שאינו לשון מבורר שיחול הגט מהיום מפרשינן ליה אמהיום ה"ה גבי ע"מ אף שאינו לשון מבורר שיחול הגט מהיום מפרשינן ליה אמהיום, דרבי ס"ל דאף בלשון בלתי מבורר מפרשינן ליה לקיום הגט שיחול מעכשיו, ורבנן ס"ל כל שאינו לשון מבורר לא מפרשינן ליה במעכשיו ומהיום ולאחר מיתה אף דטפי איכא לפרושי אתנאה מ"מ כיון שאין מבורר לשון תנאי מספקינן ליה בלאחר מיתה דלאחר מיתה איפשר שמבטל משמעות מהיום, ולפ"ז והתניא דמייתי הוי סייעתא לתרווייהו להא מילתא דפליגי בלשון שאינו מבורר על מעכשיו אי דיינינן ליה כמעכשיו, אלא דר"י ס"ל דע"מ שהוא נמי לשון שאינו מבורר על מעכשיו לא דיינינן ליה בבירור על מעכשיו לרבנן, ורבי ס"ל גם בלשון שאינו מבורר דיינינן ליה מעכשיו, והשתא לר"י ה"ה אם אמר מהיום ע"מ שימות הוי נמי לשון שאינו מבורר ולא אהני ליה מהיום כלל כיון דע"מ לחודיה איכא לפרושי לאחר מיתה לא עדיף בשביל שאמר נמי מהיום דמ"מ י"ל דמהיום קאי על נתינת הגט מדלא אמר אם מתי, וכן ס"ל לרבא לעיל דף ע"ב כשאמות לאחר מיתה משמע, והשתא פריך שפיר לרב יהודה דס"ל דלרבנן על מנת נמי הוי כמו לאחר מיתה כיון שאינו לשון מבורר לא אהני ליה נמי מהיום ליפלגו בעל מנת היינו בהדי מהיום שאמר ה"ז גיטך מהיום ע"מ שימות דלרב יהודה כלאחר מיתה דמי, ומשני להודיעך כחו דרבי דהא ס"ל בע"מ אפי' בלא מהיום נמי כמעכשיו, וא"כ אין רבותא כלל לרבי דפשיטא שלא יגרע מה שאמר מהיום, ורבי יוחנן ס"ל דע"מ עדיף ממהיום ולאחר מיתה ודיינינן ליה כמהיום אליבא דכ"ע אפי' לרבנן מדלא פליגי בע"מ משמע דבהא לכ"ע מעכשיו, והכל נכון וברור בסייעתא דשמיא בפירושא דש"ס אשר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם:

בד"ה חסורי כו' וא"ת מנ"ל דרבנן פליגי כו' עכ"ל, מ"ש בפנ"י ליישב דמוכח מע"מ שתניקי את בני ומת הבן דאינו גט דס"ל לצעורה קא מכוין, אינו מוכרח כלל דכאן איכא לצעורה שהרי נותנת דמי ומצערה בדמים, גם מ"ש דלא סגי שתתן שכר שימוש ג"כ אינה ראיה דאי הוי שייך שתתן שכר שימוש תיקשי באמת לרשב"ג כאן חייבה בדמי איצטלא ושם אפי' שכר שימוש א"צ ליתן, אלא יש לחלק ביניהם:

בגמרא איצטלתא דוקא קאמר. הקשה ברשב"א בשם התוס' במאי עסקינן אם אינו רוצה בדמים א"כ אפילו איצטלית גופא אי נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה א"כ לא מיקרי קיום התנאי, ואי מרוצה בדמים א"כ תפשוט דמחולין לך לא מהני ונדחק הרשב"א ליישב, ולענ"ד איפשר לומר דאיצטלית היינו איצטלית שלו שעיכבה אותו לאיזה טענה, והשתא אם תתן האיצטלית כבר קיימה התנאי והוי הגט גט משא"כ אם תתן הדמים יתפסם בעד האיצטלית שהיה לו טענה עליו ורשב"ג ס"ל דבדמים נמי הוי קיום תנאי, והכי דייק לישנא דע"מ שתתן לי איצטליתי ואבד איצטליתו משמע שהיה שלו רק שהיא עיכבה אותו, וא"כ אם תתן הדמים יעכבם בעד האיצטלית וקיום תנאי לא הוי בדמים ולק"מ ודו"ק, ובזה מיושבים דברי הרא"ש שכתב ברצה בדמים מהני וקשה קושיא הנ"ל, וב"ש באה"ע דחק, ולמאי שכתבתי ניחא דנתרצה בדמים על קיום התנאי:

ועוד נ"ל דבלא"ה קשה לפמ"ש הר"ן והובא בב"ש אה"ע סימן ל"ח סק"ע באם קידש על תנאי ואין לו עדים על קיום התנאי והוא אומר נתקיים והיא אינה יודעת מדמי הר"ן למנה לי בידך וזה אומר איני יודע אם הלויתני א"כ אינו נאמן על קיום התנאי, וא"כ קשה למאי דמסיק לקמן דף ע"ה דבאיתא בעינא גם רשב"ג מודה דבעינן איצטלא, א"כ איך מהני חזרת הדמים הא הבעל אינו יודע אם נאבד דשמא לא נאבד ועיניה נתנה באיצטלית כדחיישינן לענין שבועה שאינו ברשותו א"כ לא נתקיים התנאי ואיך תהיה מותרת לינשא ע"י נתינת הדמים ואף שמאמינה מ"מ אי מחולים לא מהני נאמנות לא עדיף ממחילה, וצ"ל דבהא נמי מיקל רשב"ג דכל שמסופק אם הוא בעין נמי סגי בחזרת הדמים ואפי' משקרת רק בידוע דאיתא בעינא, והשתא שפיר י"ל נמי אי מחולין מהני לרשב"ג שפיר מהני חזרת הדמים וכיון שקיבל הדמים אף שיש לחוש שמא כיחשה באיצטלית כבר נתרצה בחזרת הדמים, אבל רבנן ס"ל דאף שקיבל הדמים יש לומר שלא קיבלם רק לפי שהיה סבור שאין האיצטלית בידה ואילו ידע שהוא בידה לא היה מתרצה א"כ אף שהוא קיבל הדמים מ"מ אנן חיישינן שמא לא נתרצה בדמים רק בשביל שסבור שאינו בידה ולפי האמת הוא בידה ולא מחל התנאי כלל רק שסבור שדבר אמת בפיה ולא מיקרי מחילה דלא ידע דמחיל ודו"ק, ונ"מ לדינא לדידן אם התנה בפירוש שתתן איצטלית ואם לא יהיה בעינא תתן דמים דצריכה בירור שנאבד, מיהו גם בזה צ"ע דיש לתרץ עוד דקשה אפי' יש עדים שנאבד ניחוש שמא תמצאנו אח"כ ובאיתא בעינא לא אמר רשב"ג א"כ החיוב עליה להחזיר האיצטלית ואיך תינשא הא בתנאי שבקום ועשה אסורה לינשא עד שתתן שמא לא תקיים התנאי, וצ"ל דרשב"ג ס"ל חזרת הדמים חזרה היא א"כ אפי' ימצא האיצטלית אין יכול לטעון שתחזיר לו האיצטלית כיון שכבר קיבל הדמים כשלא היה בעין כבר נתקיים התנאי, אבל רבנן ס"ל דחזרת דמים לא הוי קיום התנאי רק מפני שנתרצה וקיבלם, א"כ אם ימצא האיצטלית יוכל לטעון איצטלית דוקא דאדעתא דהכי לא נתרצה, א"כ לכך לא תינשא לחכמים דפליגי ארשב"ג דאף שמקבל הדמים היינו בשביל שלא נמצא עדיין האיצטלית, אבל כשימצא יש לחוש שלא תקיים תנאה ויתבטל הגט ולק"מ ודו"ק, ועיין מ"ש בסמוך:

שם ורבה אמר לך כו'. לכאורה קשה לרבה יש לחלק בפשיטות דבשלמא באיצטלא שהתנה דמים לאו איצטלא הם, אבל המטר היינו השקאה, ואיפשר לומר דבלא"ה קשיא קושיית הרשב"א אי נתינה בע"כ לא שמה נתינה ומחולין מהני מאי פליגי רבנן ורשב"ג, לכן י"ל דמיירי שמקבל הדמים ע"ד שיקח איצטלא ולא מצא דלרשב"ג מהני חזרת דמים אף שצווח שלא נתרצה רק ע"ד ליקח איצטלא מ"מ הרי קיבלם מדעתו ושפיר הוי נתינה ולרבנן לא מחיל רק על דעת כן שלא ימצא איצטלא, מיהו אי מחולין לא מהני ודאי אפי' קיבלם ע"ד שיקח איצטלא ומוצא איצטלא נמי לא מהני, ובכה"ג שפיר דמי למטר דיש לו דבר שהתנה ואפ"ה לא מהני, לכן צריך לחלק משום לצעורי ודו"ק ועיין בסמוך:

(דף ע"ה ע"א) בגמרא מכלל דבעלמא נתינה בע"כ לא שמה נתינה. ויש לדקדק מנ"ל לענין גט דלא הוי נתינה הא לקמן דף ע"ו אמר רשב"ג במת הבן יכולה לומר תן לי בנך ואניקנו, וא"כ י"ל דנהי דרבנן פליגי ארשב"ג וס"ל דאע"ג דבקיום התנאי מהני מ"מ היכא דהאונס הוא בא מחמתיה י"ל דרבנן מודו דמהני כיון שהוא גורם האונס, משא"כ בבתי ערי חומה אי לא הוי נתינה לא באו המעות לרשותו ולא נפדה הבית, אבל כאן הרי קיימה תנאה והמניעה מצידו ומנ"ל דלא מיקרי קיום תנאי בשביל שאינו רוצה לקבל, מיהו איכא למידק נמי איפכא דאפי' אי בבתי ע"ח הוי נתינה י"ל שע"ד כן נמכר לו כפי חקת התורה דכשיחזיר לו המעות ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, אבל בגט דבדידיה קיימא למישדי תנאה בגיטא י"ל מסתמא לא התנה שיקבל בעל כרחו, מיהו לזה י"ל דכיון דשלא בפניו פשיטא לן דלא מהני הפדיון מדאיצטריך להלל לתקוני, א"כ אי איפשר לומר שע"ד כן נמכר לו השדה דא"כ אפילו שלא בפניו נמי וע"כ מה שכתבה התורה שיגאלנו היינו שיקנהו המוכר מן הלוקח לכן בעינן שתהיה נתינה גמורה א"כ גם בגט הוי נתינה, ומ"מ קשה בשלמא בבתי ע"ח י"ל דבע"כ העמידה התורה מעות הפדיון ברשות הלוקח כמו בגט שנעשה ברשות האשה אף שנותן לה בעל כרחה, אבל בהרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ואינו רוצה לקבלם הרי לא באו המעות לרשותו כלל ומשום הא גופא לא הוי נתינה וכמ"ש בספרי גט מקושר דף ס"ז על דברי הרשב"א, וצריך לחלק ודוק היטב:

שם נתינה בעל כרחו לא הוי נתינה. וקשה למה הגבילה תורה זמן לגאול בשנה כיון דמרצון מקבל אפילו לאחר שנה לא יהיה אלא