גרש ירחים רמא

חזר מדעתו ומ"מ בא עליה אף שעומד בדעתו לגרשה אבל לא חיישינן משום היחוד שיקדשנה מחדש אחר שגירשה בתחילה וה"ה כאן לא חיישינן שחזר מדעתו לקדשה אחר שכבר גירשה, שוב דקדקתי בלשון הרשב"א וז"ל, ונראה דהתם במגורשת גמורה מסתמא סנו אהדדי ומסתמא לא בא עליה אבל הכא דאכתי לא גירשה איכא למיחש שמא בא עליה ע"כ, נראה שאין כוונת הרשב"א לחלק בין שנאה לבלתי שנאה דודאי בגט ישן נמי שייך ביה שנאה כיון שכתב הגט וחתמו, אלא נראה שאין רגיל לחזור מכוונתו הראשונה וה"ה הכא כיון שגמר בלבו לגרשה לא חיישינן שנתחדשה לו רוח אחרת לחזור לקדשה והוא כמ"ש ממש ודלא כמו שהבין בפני יהושע בדברי הרשב"א, והדבר ברור כמ"ש בהבנת דברי הרשב"א ואין מקום לקושיית הפני יהושע, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה תנא כו' פי' בקונ' כו' ואין נראה לרבינו יצחק דאי סבר אין ברירה כו' משעת מיתה ואילך נמי לא תהא מגורשת כו' עכ"ל. לעד"נ ליישב פירש"י דבלא"ה צריך להבין טעמו כיון דאמר מעת שאני בעולם למה יחול הגט בשעות רחוקות מן המיתה מספיקא, לכן נראה הסברא דבאמר מעת שאני בעולם כוונתו שתתגרש ברגע הסמוך למיתה, אלא דשכיב מרע עשוי להשתנות שיוכל להיות שברגע שנתנו היה סמוך למיתה אף שנתארכו לו חיי שעה היינו לסיבת איזה רפואה או שינוי אויר לטובה וכדומה סיבות שונות שכבר הגיע החולה לשערי מות ונתארך לו חיי שעה ע"י סיבה נולדת, והנה כשכבר הגיע סמוך למיתה חל הגט ואין זה בכלל ברירה שאינו אנו יודעין שמעותד למות באותה רגע כבר חל הגט אף שנעלם מכל רגע יציאת הנפש הגט חל מעצמו בזמן ההוא, רק שי"ל כיון שבאה סיבה להאריך לו ימי חליו איגלאי מילתא שלא היה אז רגע הסמוך ע"ז אמרינן אין ברירה לאפוקי מה שכבר חל הגט שאילו לא נולדה לו סיבה להאריך שעות עניו כבר היה הרגע שהיה מת אמרינן אין ברירה לאפוקי מחלות הגט שכבר היה בצד המיתה, והשתא אם מת שפיר הוי הגט שהרי כבר חל ברגע סמוך למיתה ואין דבר שיוציא אותו מכלל חלות הגט שהרי מת באמת, אבל בהא שחל הגט סמוך למיתה א"צ לברירה רק הספק הוא שמא לא היה מוכן למות מעיקרא ובלא סיבה נמי ראוי לחיות כל כך א"כ לא התחיל הגט לחול כלל ומה שהאריך לחיות ע"י סיבה כיון דאין ברירה אינו מוציא ממה שכבר חל הגט בשעה שהיה רגע הסמוך למיתה אילו לא נולדה לו סיבה:

ובהכי ניחא הא דתנא ובלבד שימות, וקשה פשיטא כיון שהתנה בפירוש אם מתי לפירוש התוס' ואפי' לפירש"י שאמר מעת שאני בעולם מ"מ פשיטא שלא התנה רק סמוך למיתה, ולמאי דפרישית י"ל דקמ"ל דאם לא מת ליכא ספיקא אף שי"ל שכבר חל הגט שהיה מעותד למות וע"י סיבה ורפואה שנתארכו לו ימים ונתרפא מ"מ קמ"ל דבכה"ג לכ"ע הגט בטעות שאילו ידע שיחיה לא היה נותנו כלל כיון דהתנה עליו ודאי אם עמד חוזר אפי' למאן דפליג אדרב הונא לעיל הכא הוי כאילו התנה מעת שאני בעולם אם ימות, ודוק היטב:

ועיין פני יהושע במה שהאריך ליישב איך מהני גט שכ"מ והאריך דברירה לא קאי רק אכתיבה של הגט דבעינן לשמה ואם התנאי כתוב בגט שייך ברירה כיון דבעינן כתיבה לשמה לכן מייתי מדר"י דאמר הרי היא כאשת איש לכל דבריה ולכי מיית הוי גיטא דל"ל שהתנה על פה דא"כ ה"ל מוקדם דשייך ביה בת אחותו וגם חשש פירי, אבל לר' יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת י"ל שהתנה על פה ולא הוי מוקדם דמגורשת מספיקא ע"ש שהאריך, ולא ידעתי מה פעל בזה אם ס"ל דדוקא באומר מעת שאני בעולם שייך ברירה, א"כ יש ליישב בפשיטות דשמואל איירי בתנאי גמור כמ"ש התוס' לקמן בד"ה אמר לפירושם הך דגט כריתות, וצ"ל דכוונתו ליישב גם דשמואל לשיטת התוס' דסתם גט שכ"מ מעת שאני בעולם קאמר ומהני שפיר לשמואל כיון דס"ל מגורשת ואינה מגורשת שפיר מהני תנאי על פה, מ"מ דוחק גדול הוא לפרש דרב יהודה דאמר הרי היא כאשת איש לכל דבריה איירי בתנאי בכתב ור' יוסי דקאי עליה מיירי בתנאי בעל פה:

ובאמת אם באנו לחלק בין מעת שאני בעולם דשייכא ברירה טפי מתנאי פשוט א"כ לא מיבעיא לפירש"י י"ל בפשיטות דשמואל דתיקן בגט שכ"מ ודאי בתנאי סתם תיקן ולא במעת שאני בעולם, ולפירוש התוס' דכל תנאי שכ"מ במעת שאני בעולם קאמר יש לחלק טפי דודאי כיון דאמר מהיום או מעכשיו מהיכא תיתי לא נאמר מעכשיו ממש קאמר שכן פשט הלשון, לכן י"ל אפי' לדברי התוס' לא אמרינן נעשה כאומר רק באם התנאי כתוב בגט ולא התנה כלום בעל פה ובגט ע"כ אין לפרש מעכשיו ממש דהא מזמן כתיבת הגט ודאי אינו חל עד דמטא לידה וע"כ לפרש מעכשיו משיבא לידה וכיון דלא ממש מעכשיו יש לפרש נמי מעכשיו כשיבא לידה סמוך למותו, אבל בעל פה נפרש מעכשיו כפשוטו א"כ יש לפרש בזמן המשנה היו רגילין לכתוב התנאי בגט ולא התנו על פה כלל לכן מפרשינן מעת שאני בעולם, אבל שמואל תיקן שיאמר השכ"מ כן בעל פה ושפיר הוי מעכשיו ממש ולא שייך לדין ברירה וא"ש, ואם ניחוש לפירש"י ותוס' לעיל דבכל תנאי שייך ברירה א"כ גם דברי הפני יהושע לא יועילו ליישב התיקון בגט שכ"מ, וע"כ צריך לחלק בין הברירות, ועמ"ש לעיל דף כ"ה ע"ב בחידושינו בארוכה, ודוק היטב:

בא"ד ע"כ נראה לר"י כו' משום דמספקא לן אם חלין הגירושין משעת כו' עכ"ל. לכאורה זה הפירוש פשוט, ויש לתמוה על רש"י שלא פירש כן, ונראה דקשיא בלא"ה איך אמרינן אשם תלוי איכא בינייהו, וקשה חטאת נמי ליחייב מספיקא דהא התוס' לעיל דף י"ז כתבו בד"ה משום דהא דלא אמרינן אוקמה בחזקת אשת איש בגט שאין בו זמן די"ל הרי גרושה לפנינו, ועוד דאוקמה בחזקת צדיקת, ועיין בפני יהושע ובחידושינו שם דבעינן דוקא ברי ושמא בהדי' דהאשה טענה ברי שנתגרשה מקודם, וכן בפני יהושע דבעינן תרווייהו גרושה לפנינו וחזקת צדיקת, וא"כ קשה כאן למה לא תהיה בחזקת אשת איש ונאמר שסמוך למיתה הוא שיצאה מחזקת אשת איש ועכשיו נתגרשה ומעיקרא הוית אשת איש דליכא טענת ברי וגם חזקת צדיקת לא שייך רק לעיל דהזנות תליא בדידה י"ל בהיותה אשת איש לא זינתה, אבל כאן דהספק לנו א"כ היא גם כן לא ידעה אימת הגט חל ונאמר השתא חל ולא שייך חזקת צדיקת שהרי כוונתה לזנות אף שידוע שאין הגט חל בבירור, לכן ס"ל לרש"י דהגט תלוי בספיקא כמו שהספק בשעה שראויה לחול, א"כ הגט חל מספק שידוע לנו כמו שהספק אם היא השעה שחל ובזה לא שייך חזקת אשת איש דכיון שהספק ידוע גם חלות הגט מספק ידוע וברור לנו דחייל בספיקא, ודוק היטב:

ונראה דמוכח כפירש"י מהא דתנא ובלבד שימות וקשה פשיטא כיון שהתנה מעת שאני בעולם ונ"ל בלא מת שיהיה הגט גט דא"כ למה התנה כלל כדפרישית לעיל, אלא ודאי כפירש"י וקמ"ל אף דכבר חל הגט כשראוי לספק בשעות שימות מ"מ בלא מת לא הוי גט, אבל לפירוש ר"י וכ"ש לפירוש התוס' דסתמא מעת שאני בעולם קאמר מאי קמ"ל ובלבד שימות הרי אמר בפירוש אם מתי, וע"כ כפירש"י שהגט חל מספק בשעות שראוי להסתפק במיתה וקמ"ל בלא מת ודאי הוא בטל ובחטאת קאי דעכ"פ משמעותו כשימות ודו"ק:

בד"ה אמר רבה כו' פי' בקונטרס כו' ומילתא באפי נפשיה כו' ואין נראה לר"ת כו' עכ"ל. ליישב קצת פירש"י נראה דודאי קאי ארישא דמהיום אם מתי לא תתייחד עמו, ולפי שהשכ"מ מבקש לו דרך שלא ליזהר מן היחוד כי צריך עוזרים ומשמשים ומי יחוש עליו יותר מאשתו האהובה עד שנותן לה גט להצילה מזיקת יבום ונזה קאמר כיון דבדרך האמור למעלה לא תתייחד עמו וע"כ מבקש לו דרך אחר שלא יאסר ביחוד וקאמר מה היא באותן הימים כשמגרשה ומותר ביחוד, דלפירש"י במשנה ליכא איסור רק בגט על תנאי וקאמר כיון דמסתמא בוחר לו השכ"מ דרך שיהיה מותר ביחוד ואם מגרשה בדרך שמותר ביחוד מה היא באותן הימים, וס"ל לרש"י דבגט שכ"מ לא שייך לחוש לגט ישן מטעמא דפרישית לעיל דלא שייך גיטה קודם לבנה דאם מגרשה שלא תיזקק ליבום ויש לה זרע הגט בטל מעצמו:

בא"ד ואע"ג דקאי ארישא פריך שפיר כו' עכ"ל עיין במהרש"ל שפירש דלרש"י י"ל דקאי אאם מתי לחוד ופריך שפיר אין גט לאח"מ כיון דלפי האמת נמי מילתא באפי נפשיה הוא, והמהרש"א השיג עליו דמ"מ לר' יוסי דס"ל זמנו של שטר מוכיח עליו גם באם מתי הוי כמו מעכשיו, ולא הבנתי השגתו דמנ"ל דהקושיא נמי לר' יוסי דס"ל זמנו של שטר מוכיח עליו דילמא הקושיא לר' יהודה דלא ס"ל כר' יוסי כדאיתא בב"ב דף קל"ו:

ובאמת נראה שעיקר מה שהוקשה להתוס' הוא משום דקשה אדפריך מאין גט לאחר מיתה אמאי לא פריך אעיקרא דדינא כיון דארישא קאי אמאי הויא כאשת איש לכל דבריה ולשינויא דנעשה כאומר מעת שאני בעולם, אבל לפירש"י דסיפא באפי נפשיה הוא י"ל דהא לא פסיקא ליה לאקשויי די"ל באמר בהדיא שיהיה הגט לאחר מיתה דוקא ולא מחיים דגם המקשה אסיק אדעתיה דאיכא לאוקמא בענין שאין הגט חל מחיים, ולהכי עיקר הקושיא מאין גט לאחר מיתה ומשני דאיירי בענין שחל הגט מחיים, לכן כתבו דגם לפירוש התוס' צריך לומר עיקר הקושיא מדהויא כאשת איש ש"מ דאין הגט חל מחיים אע"ג דקאי ארישא מ"מ ניחא ליה לאקשויי מאין גט לאחר מיתה דאפי' תימא דמילתא באפי נפשיה הוא קשיא, אבל לפירש"י ניחא טפי כיון דלפי האמת נמי מילתא באפי נפשיה הוא אין דיוק כלל דליקשי אגופא ודו"ק:

מיהו איפשר לומר לשיטת התוס' דלא פסיקא ליה לאקשויי אמאי היא כאשת איש דהוה מצי למימר דקאי אמהיום ולאחר מיתה דס"ל לר' יוחנן בקידושין דף ס' במעכשיו ולאחר שלשים יום שיורא הוי וקידושי כולם תופסין בה ופריך מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט הא כל גיטא דמשייר ביה לאו גיטא הוא, ומשני חולצת מדרבנן, וא"כ לכך לא תתייחד עמו וכי מיית נגמר הגט ובאותן הימים היא כאשת איש לר"י דס"ל שיורא הוי ור' יוסי ס"ל דספיקא הוא לכן פריך מאין גט לאחר מיתה, ואי שיורא הוי אפי' מיית לא הוי גיטא כדמקשינן בקידושין:

בא"ד וא"ת כו' כל היוצא כו' והא אמרינן הכא כאשת איש לכל דבריה כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים לתרץ קושיא זו, לכן נ"ל לתרץ קושיא זו דבלא"ה צריך להבין כיון דאמר מהיום אם מתי למה נאמר שנתכוין לאחר הגט מה מרויח בזה שמאחר א דעכ"פ