גרש ירחים רמ

עליו לאגורי מלחי והוה הקבלה בטעות כיון דלא אסיק אדעתיה הך אונסא ולא דמי כלל לגט, ונראה דאי טעמא משום דהוה מקח טעות מעיקרא א"כ היה הלוקח יכול לחזור ג"כ דגם אצל הלוקח הוה טעות דאדעתא דהכי לא קנה, אבל השתא דאמרת אונסא דלא שכיח הוא והמקח קיים והלוקח מפסיד פריך שפיר מגט:

בתוס' ד"ה איתיביה רבינא לרבא כו' תימא מאי פריך כו' הא אית ליה לרבא כו' דאין טענת אונס בגיטין עכ"ל. לכאורה נראה ליישב דרבינא ס"ל כסברת הירושלמי דמתרץ דרישא התנה מחולי זה ולא מת מחולי זה להכי מקשי ליה מסיפא דמוכח דגם באונסא דלא אסיק אדעתיה הוי קיום תנאי, אלא דרבא לא ס"ל סברת הירושלמי לכן אמר אימא מרישא, וכיון דע"כ משבשתא הוא שפיר אסיק רבא מסברא דנפשיה דאין אונס בגיטין משום תקנתא, אבל בממון שפיר יש אונס, אבל לסברת רבינא דאין הברייתא משובשת מוכח נמי דיש אונס בגיטין מרישא, ובהכי ניחא דקאמר רב אחא מדיפתי ומשום דקשיא רישא אסיפא לא מותבינן תיובתא, והוא תמוה דאיך שייך לאתובי תיובתא מסיפא כיון דרישא מסייעא ליה, וכן תמה ברמב"ן ור"ן ורשב"א ודחו פירש"י, ולפמ"ש לק"מ דבודאי בקושיא זו נכווה רבא בשתי אשות חדא דמוכח דגם באונסא דלא שכיח אין אונס וגם הוא נגד סברתו דיש אונס בגיטין רק משום תקנה דצנועות ופרוצות אפקעינהו לקידושין, והשתא נהי דשני ליה אימא מרישא, ואפילו נימא תנאי הוא ופליגי באונסא דלא שכיח אי הוי אונס, מ"מ מוכח עכ"פ מרישא דיש אונס בגיטין ולא אפקעינהו לקידושין וא"כ הוי תיובתא עכ"פ למאי דאמר רבא אין אונס בגיטין דלא פליגי רישא וסיפא רק באונסא דלא שכיח אם בכלל אונס אבל בהא לכ"ע באונסין גיטין וממון שוין, ושני ליה דמשבשתא הוא, וי"ל באמת בגיטין אין אונס משום תקנה, אבל בעלמא אונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה ולא מותבינן מינה תיובתא כלל וכלל, ודוק היטב. ועיין מ"ש בחידושי כתובות:

במשנה לא תתייחד עמו. עיין בפירש"י ותוס', ולכאורה למאי דקיי"ל ביו"ד סוף סי' קצ"ב דמחזיר גרושתו צריכה לישב שבעה נקיים א"כ לפירש"י שיש לחוש שכבר נתגרשה כשימות למפרע א"כ ניחוש שיבעול וצריכה לישב שבעה נקיים, מיהו י"ל כיון דלא נתגרשה בהחלט אין חימוד כשיבא עליה, מיהו למ"ש הט"ז דא"צ שמירה במחזיר גרושתו כיון שכבר בעל ולא תקיף יצרו, וקשה לפ"ז למה לא תתייחד עמו כיון שכבר בעל כיון דא"צ שמירה, מיהו לפירש"י כיון דיש חשש קידושין החמירו טפי להצריך שמירה, אבל לפירוש התוס' דחיישינן לגט ישן קשה למה ניחוש טפי לגט ישן מלשבעה נקיים, וכיון דטעמא דכבר בעל לא תקיף יצריה גם לגט ישן לא ניחוש וצ"ע, עיין בסמוך, ועמ"ש לקמן דף פ"א בס"ד:

בתוס' ד"ה לא כ' לפי' הקונט' כו' ולא משום גט ישן שהרי כבר היה גט משעת נתינה עכ"ל. הר"ן ביאר הטעם דגט ישן הוי טעמא שיאמרו גיטה קודם לבנה והיינו כשהוא לעז בעלמא אבל הכא באמת גיטה קודם לבנה והלעז אמת ע"ש, אלא שלא הבנתי שאם פסלו הגט מוקדם משום גיטה קודם לבנה וכן אסור לגרש בגט ישן כדלקמן דף ע"ט ע"ב, א"כ כ"ש שראוי לחוש לדבר שלא יהיה כן באמת שיהיה נולד מן הפנויה, א"כ י"ל משום הא גופא לא תתייחד שמא יבעול ונמצא שנולד הולד מן הפנויה ופגם הוא לולד, וצ"ל כוונת הר"ן דלענין הגט אין חשש ומשום היחוד אפי' יחוד לחודיה אסור כמו שפירש"י שאסור לייחד עם הפנויה, ועיין בסמוך:

בא"ד ואור"י דודאי לר"י הוי טעמא משום גט ישן כו' עכ"ל. תמוה לי למה חששו לגט ישן טפי מלעיקר הגט שמא יעמוד ותאמר שנתגרשה בהחלט בלא תנאי, וכן בכל גט על תנאי שמא לא תקיים התנאי ותאמר שנתגרשה, וע"כ לומר כמ"ש לעיל במשנה דף ע"ב דתנאי מידעי ידעי שדרכו להעמיד על התנאי עדים שלא תשחק בו וכמו כן גט שכ"מ מידעי ידעי, ולהכי נמי לא מצינו בו חשש מוקדם, וא"כ מאי חשש גט ישן איכא כיון דלפירוש התוס' גט שכ"מ אינו רק סמוך למותו א"כ מאי לעז יהיה כיון דע"כ לא חיישינן שתאמר שנתגרשה בהחלט אם יעמוד, ואם ניחוש שישאר הגט בידה לראיה זמן רב וישתכח שהיה גט שכ"מ א"כ שוב מוקדם נמי איכא חששא שתוציא הפירות שלא כדין:

ועוד יש לי מקום עיון בזה לפירוש התוס' דחיישינן שיהיה גט ישן שיאמרו גיטה קודם לבנה, ולכאורה נראה דסתם גט שכ"מ הוא כדי שלא תיזקק ליבום וא"כ אם היא מעוברת ממנו הגט בטל ממילא, וכאותה שאמרו בב"ב דף קמ"ו ע"ב בשמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ונודע שבנו קיים המתנה בטילה דאזלינן בתר אומדנא, וא"כ אם תתעבר ממנו באמת יתבטל הגט ואין חשש גט ישן כלל שהרי לא גירשה רק כדי שלא תיזקק ליבום, ובאם יהיה לה זרע ממנו ראוי שיתבטל הגט ממילא דאם אמרינן לשיטת התוס' דנעשה כאומר מעת שאני בעולם דמסתמא אינו מגרש עד סמוך למותו כ"ש שיש לנו לומר שלא גירש כלל אם תהיה מעוברת ולא תיזקק ליבום, א"כ כשיש לה ולד של קיימא ראוי שיתבטל הגט לגמרי ואין מקום לחששא דגט ישן, וא"כ ממילא דלא מצי רש"י לפרושי משום גט ישן, ודו"ק וצ"ע, ולפ"ז י"ל לפירש"י באמר מעת שאני בעולם באמת אין חשש ביחוד כיון דברגע סמוך למיתה גירשה, עיין מ"ש בגמרא:

(ע"ב) בפירש"י ד"ה ואין חוששין כו' והאי חוששין דזנות לאו דוקא כו' עכ"ל. גם התוס' נדחקו בזה, ולפע"ד נראה לפרש דקאי על הרואים שנבעלה חוששין משום זנות ואין חוששין לקידושין, והשתא קמ"ל אפי' אומר בפירוש שנתכוין לקידושין א"צ גט והטעם דהא מקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין, רק בנבעלה אמרינן אין אדם עושה בעילתו ב"ז ובעיל לשם קידושין, וזה דוקא היכא שאמרינן דחזקה גמורה היא, אבל הכא שנתן לה כספים חוששין העדים לשם זנות א"כ אפילו הודו שנתכוונו לקידושין אין חוששין לקידושין כיון שהעדים עצמם אין חוששין רק לזנות כיון שנתן לה כספים בטלה החזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וחוששין משום זנות אף דמעיקרא שראוה שנבעלה חששו לקידושין עכשיו שנתן לה כספים איגלאי מילתא דלא היתה חזקה, ועיין מ"ש בסמוך:

בתוס' ד"ה נתן כו' חוששין כו' ומיהו לר"א כו' עכ"ל. גם לר"א אינו מדוקדק חוששין משום זנות דהא ראו שנבעלה ונעשה זונה בודאי, וצ"ל דחוששין לאו חששא היא אלא שזונה ודאי היא, מיהו לענ"ד יש ליישב דקאמר חוששין על הזנות והיינו לענין ימי הבחנה דהא הך ברייתא ס"ל דהוי גט אם מת למפרע ולא מעת שאני בעולם א"כ אילו לא ראו שנבעלה לכ"ע א"צ להמתין שלשה חדשים רק משעה שבא הגט לידה כיון דנתגרשה למפרע, אבל כאן שראו שנבעלה חוששין משום זנות שמא נתעברה מביאה זו, ואפי' לר' יוסי דס"ל דמזנה א"צ להמתין שלשה חדשים היינו מטעם דמפרש בכתובות דף ל"ו דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר, אבל הכא שהעובר הוא מבעלה אינה מתהפכת ואדרבה ניחא לה שתתעבר ויירש בנכסי בעלה כדאיתא בפ' החולץ, לכן חוששין משום זנות להצריך ג' חדשים מן הביאה אבל אין חוששין משום קידושין להצריכה גט שני, והדבר נכון. ועוד נ"ל דקאמר נתן לה כספים והיינו אחר הביאה אמרינן לשם אתנן נתן לה אבל קודם הביאה לא מפיק מחששא דקידושין דאדרבה כדין עביד לקדש בכסף ולבעול אח"כ אבל בנתן לה כספים אחר הביאה אמרינן באתננה נתן לה וחוששין אפילו לביאה שאחר נתינת הכספים משום זנות כיון דאיתרע חזקתיה שבעל קודם, א"כ אי בעל מעיקרא לשם קידושין לא היה נותן לה כספים, לכן אף לביאה שנית אין חוששין שנתן לה הכספים לשם קידושין כדי שיבעלנה שנית בהיתר רק חוששין דמשום זנות נתן לה הכספים ולא תלינן בקידושין כלל, וגם זה הוא נכון:

בפירש"י ד"ה מאי אף דהא חששא דזנות כו' עכ"ל. והקשה הפני יהושע דילמא קמ"ל דחוששין משום זנות לאסרה על היבם, והניח בצ"ע, ולק"מ דודאי אי נקט חוששין לקידושין לחוד לא משמע קידושי ודאי רק חששא ופשיטא דאסורה ליבם, ומה שפירש"י דחוששין קולא הוא היינו דאי הוה נאסרה מכח זנות זה לכהן כמ"ש התוס' שפיר שייך דחוששין לחומרא שנעשה זונה דלא הוה נשמע מחוששין לקידושין שיש איזה חומרא בזנות, אבל כיון דליכא חומרא בזנות שפיר נשמע מחוששין לקידושין דאין הקידושין ודאין, ובאמת צ"ע על הרמב"ם בפ"י מגירושין ובטוש"ע סימן קמ"ט במגרש אשתו ונתייחד עמה ובעל הוי ודאי קידושין, וצ"ע מנ"ל דהא הכא נקט חוששין לקידושין משמע חששא אבל ודאי קידושין לא הוו, וכן לקמן דף פ"א צריכה ממנו גט שני משמע חששא בעלמא לחומרא צריכה ממנו גט שני אבל לא שיהי קידושין ודאין וצ"ע, ועיין בסמוך:

בגמרא כמאן דלא כחד. עיין בפני יהושע שהקשה על הרשב"א לקמן שהקשה למה בגט ישן חיישינן שבא עליה ובלנה עמו בפונדקי ס"ל לר' יוחנן בלא ראוה שנבעלה לא חיישינן שבא עליה, ותירץ בנתגרשה מסתמא מחמת שנאה לא חיישינן כ"כ משא"כ בגט ישן שעדיין לא גירשה חיישינן טפי, וא"כ מאי פריך ר' יוחנן דלא כחד הא הכא י"ל כיון שאינו מגרשה רק שלא תיזקק ליבם א"כ אינו מחמת שנאה חיישינן טפי, וכתב שקושיא עצומה היא, ונראה דלא קשיא דבלאו הכי הקשה רש"י בד"ה כר' יוסי בר' יהודה דת"ק דס"ל בלא ראוה שנבעלה לא חיישינן הוא כב"ש, לכן נראה דבעלמא חיישינן טפי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעיל לשם קידושין, אבל הכא שהגט לטובתה שלא תיזקק ליבם י"ל דס"ל גם ב"ה מודו שלא תתרצה לקידושין כדי שלא תיזקק ליבם דמסתמא כשנותן לה גט שלא תיזקק ליבם הוא בשביל שאין רצונה להיות זקוקה לו, וכיון שכבר קיבלה הגט לא תתרצה שוב להיות אגידא ביבם, וא"כ לק"מ דנימא דכאן חיישינן טפי שבעל דהיא אינה מתרצית להבעל לו לא לשם זנות ולא לשם קידושין כדי שלא תיזקק ליבם והך סברא אלימתא טפי מבלנה עמו בפונדקי דס"ל לר' יוחנן דלא חיישינן בלא ראו שנבעלה לקידושין, כ"ש כאן שאין לחוש לבעילה דיראה שתיזקק ליבום שיאמרו שבעל לשם קידושין ודו"ק:

מיהו נ"ל ליישב עיקר קושיית הרשב"א דבלנה בפונדקי לאחר גירושין כיון שכבר גירשה משום יחוד בעלמא לא חיישינן שחזר מדעתו לקדשה מחדש דבתחילה מאי קסבר, לכן כל שלא ראינו ביאה אין היחוד עד מוכיח שבא עליה, אבל בגט ישן אף שגמר בלבו לגרשה י"ל דבאמת לא