גרש ירחים רלט

דאיכא למיגזר שיאמרו יש גט לאחר מיתה דכיון דאם עמד חוזר יאמרו שעיקר הגט לאחר מיתה והיינו מטעם כשנידון לילך בתר אומדנא נימא דגט השכ"מ הוא לאחר מיתה כמו מתנתו לכן משום גזירה ביטלו האומדנא שלא לילך אחר האומדנא רק אחר פירוש משמעות הלשון כפי מה שיורה הלשון, והנה אם אמר אם מתי בפירוש אין לגזור ולומר שאם עמד אינו חוזר דפשיטא כשפירש אם מתי כוונתו כשיעמוד יתבטל הגט, דאין לפרש שאם ימות בפעם א' שהרי סוף כל אדם למות ובפרט אי בעינן כפל עיין חידושי רשב"א, ואין כאן תנאי כלל, א"כ הוי פירושו דכשיעמוד יתבטל הגט וכיון שפירש כן לא שייך לומר שיהיה הגט גט אפי' עמד ולא שייך ביה גזירה, אבל באמר אם מתי מחולי זה ממשמעות הלשון אינו מוכח שכשיעמוד יתבטל הגט די"ל שכל שימות מחולי זה אפי' יעמוד בינתיים יהיה הגט גט רק בתר אומדן הדעת אין סברא שאם יעמוד מחולי זה ואחר שנה יפול שוב בחולי הזה שיהיה הגט גט ודאי אומדן הדעת מסתמא שלא יעמוד בינתיים, אבל אחר שהפקיעו הקידושין ודנו שלא לילך בתר האומד רק בתר הלשון המפורש א"כ כל שימות מחולי זה אפי' עמד בינתיים יהיה הגט גט, וא"כ הקושיא דוקא לרב הונא ולא לאביי ורבא דלא אזלי בתר האומד רק בתר הלשון המפורש, ופירוש רש"י ברור ומזוקק הדק היטב, ומקום הניחו לי הראשונים להתגדר בהבנת עומק דברי רש"י ז"ל, ודוק היטב. ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה אמר רב הונא כו' פירש"י ור"ח כו' ואין להקשות כו' אבל קשה דאמאי הוצרך שמואל לתקן כו' עכ"ל. כבר כתבתי ליישב פירש"י, ונראה עוד דקשה בלא"ה על פירש"י ור"ח דלעיל דף כ"ח דתנן המביא גט ממדינת הים והוא זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים והתם אפי' במסוכן איירי דהא מפליג בין גוסס לחולה, וא"כ קשה לרב הונא מאי אהני לה הגט הא אם עמד הגט בטל מאליו כמו שפירש"י כאן בהדיא והיא קושיא עצומה יותר מקושיית התוס', לכן צ"ל דרב הונא לא קאמר רק בנותן הגט ע"י עצמו שלא חשש להתנות דידוע בשכ"מ גיטו כמתנתו משא"כ ע"י שליח דלא מוכח שהגט הוא מן השכ"מ אינו סומך על הסתם ומתנה בפירוש, וא"כ שפיר י"ל דבמשנה נקט הלשון להורות אם ניתן הגט ע"י שליח דאז מתנה כדת, דודאי לחלק בין מדינת הים שהוא רחוק לקרוב אין סברא לכן בכל גט ע"י שליח בעינן דיני תנאי, א"כ י"ל דתקנת שמואל משום גט ע"י שליח, אלא די"ל דהתוס' ס"ל כמ"ש הר"ן דע"י שליח א"צ כפל תנאי, וא"כ שמואל שתיקן כפל ע"כ לא איירי ע"י שליח מ"מ אין קושיא על פירש"י ור"ח, ולפ"ז איפשר ליישב גם קושיא השלישית מפ' איזהו נשך די"ל דשם היה עובדא שנתן הגט ע"י שליח כיון שהיה גט מוקדם ובהא רב הונא מודה, ואין להקשות מאי פריך ממתני' לוקמא ע"י שליח, די"ל דודאי טפי ה"ל לאשמועינן עיקר דינא בגט ע"י עצמו ודוק היטב:

בא"ד ולא דמי למתנת שכ"מ כו' שאינו קונה רק לאחר מיתה עכ"ל תמוה בעיני דודאי גם מתנת שכ"מ בקנין בעמד חוזר מטעם אומדנא כדאיתא בב"ב דף קמ"ו ע"ב וכמ"ש לעיל בפירש"י דלהא מדמי ליה גיטו למתנתו דאורייתא ולא למתנת שכ"מ דרבנן, ובאמת איפשר לפרש כפשוטו דלא דמי גיטו בלא התנה למתנתו דאין אומדן דעת מוכיח כמו בכותב כל נכסיו דאומדנא אלימתא היא דלא שביק נפשיה ערטילאי ולא מדמי ליה הש"ס לענין זה כלל:

בא"ד יאמרו שאין תנאי החולי הזה גורם כו' אלא מיתה גורמת כו' עכ"ל. אינו מובן לכאורה דסוף סוף לא נתגרשה אלא כשימות ואפי' נימא בעמד אינו חוזר מכל מקום יאמרו שמיתה גורמת כיון שמת לבסוף וכן אפי' נימא בעמד חוזר למה יתלו שמיתה גורמת ולא בקיום התנאי דע"כ כוונתו כשלא יבריא מחולי זה א"כ בעמד נתבטל התנאי ולא יועיל מה שמת שוב באותו חולי, ואי משמע לאינשי דלעולם חשיב קיום התנאי כיון שמת באותו חולי א"כ אפי' מיתה גורמת למה יתבטל הגט הא נתקיים התנאי, ואיפשר כוונת ר"ת כיון דסתם מתנת שכ"מ לאחר מיתה יאמרו שגם גיטו לאחר מיתה לכן עבדו רבנן היכרא דלא לידמי למתנת שכ"מ דאילו במתנת שכ"מ עמד חוזר וכאן אינו חוזר, א"כ הכל תלוי בקיום התנאי, אלא דמ"מ קשה כיון דהתנה בהדיא מהיום אם מתי איך נטעה שהגט לאחר מיתה שהרי התנה מהיום, ואיפשר שיטעו דאם מתי כלאחר מיתה משמע והוי כמהיום ולאחר מיתה דהוי ספק גט או דנטעי דהוי שיורא לאחר מיתה לכן עבדו שלא יוכל לחזור אם עמד אף שתנאו נתבטל וצ"ע:

(דף ע"ג ע"א) בתוס' ד"ה והא קמ"ל כו' פירוש בשלמא כדקס"ד דהלך ממש כו' ולהכי קאמר קא משמע לן כו' עכ"ל. ועיין ברשב"א שביקש לפרש ואידך היינו עמד והלך בלא משענת בטל הגט כרב הונא, והתוס' לא ניחא להו בהכי דא"כ ה"ל למימר הלך על משענתו מהני אומדנא ואידך לא מהני ביה אומדנא, ועוד דנראה דקאי אהא קמ"ל דאידך אומדנא לא בעי משמע דנשמע ממתני' ולפירוש הרשב"א מנ"ל ממתני' הא יש לפרש במתני' עמד ממש ואיך שייך בזה הא קמ"ל דאדרבה ניחא טפי לפרושי עמד והלך כפשוטו, אלא ודאי כפירוש התוס' דקמ"ל בפחות מהלך על משענת לא בעי אומדנא, וכפירש"י:

וקושיותיו של הרשב"א על פירש"י אינם מוכרחים כלל לפמ"ש התוס' ומה שהוקשה להרשב"א על מה שפירש"י דמסתמא יש בו מחולי ראשון והקשה הרשב"א דנקט אם מחמת חולי ראשון מת וה"ל למימר אם מתוך חולי ראשון מת, גם זה לק"מ דמתוך חולי ראשון הוה משמע דמתוך אותו החולי ממש ולא נתחדש עליו חולי אחר וקמ"ל מתניתין דבחולי אחר נמי כיון שעכ"פ יש בו מחולי ראשון לא הוי תנאי דוקא מתוך החולי רק כשהוא מחמת חולי ראשון אף שחולי השני עיקר גורם בניזקין ומיתה שמת מ"מ כיון שיש בו מחולי ראשון הוי בכלל תנאו מחולי זה ופירש"י נכון, ודוק היטב:

בגמרא אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. לכאורה קשה כיון דטעמא הוא שאומר כדת משה וישראל או דמסתמא קידשה כדת משה וישראל כדאיתא לעיל דף ל"ג בפירש"י ותוס', א"כ כאן ה"ל למימר כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש והם אמרו שיהיה הגט גט אף אם עמד וכן הקשה בפני יהושע, מיהו נראה דלק"מ דודאי לענין קידושין י"ל כיון דבסתמא קידשה כדת משה וישראל א"כ אף שעכשיו צווח שאין רצונו בהפקעת קידושין מ"מ מעיקרא קידשה ע"ד כן ולא חלו הקידושין בענין אחר, אבל בגירושין שאנו מפקיעין הגט מחמת סברא דמסתמא לא פטרה כשיעמוד א"כ הגט ניתן בטעות וא"כ לא אהני כדת משה וישראל שיהיה גט מה שאינו גט ע"פ הדין וניתן בטעות, ועוד דבקידושין אפילו הוא מקלי הדעת ואינו משגיח בתקנת חכמים מ"מ לאו בדידיה תליא מילתא דמסתמא היא לא נתרצית במה שהוא לטובתה כי אם ע"פ תיקון חז"ל, אבל בגירושין דלאו בדידה תליא מילתא אם הוא צווח שלא גירש אם יעמוד לא שייך לומר שגירש לחלוטין, כן נ"ל ברור:

בפירש"י ד"ה מ"ש רישא כו' אי אונסא דלא שכיח אסיק אדעתיה רישא נמי ליהוי גיטא דהא מתוך אותו חולי מת כו' עכ"ל הרמב"ן והרשב"א והר"ן הקשו עליו דבמתני' אמר אומדין אותו אם מחמת חולי ראשון מת ולא קאמר מתוך חולי ראשון מת לכן דחו פירושו, וכבר כתבתי ליישב דבניתק איירי, מיהו אחר העיון נ"ל ברור בפירש"י לפמ"ש לעיל בפירש"י דלאביי ורבא מיתוקמא מתני' כפשטה אע"פ שהלך בלא משענתו מ"מ הרי נתקיים התנאי שמת מחולי זה דעמידה שבינתיים אינה מבטלת תנאו דלא אזלינן בתר אומדנא בגט שכ"מ, ועפ"ז נראה דיש חילוק בין אם אמר בפירוש מתוך חולי זה לא משמע רק שימות מחולי זה ולא יעמוד בינתיים, אם כן בעמד בינתיים הגט בטל ממילא דכשפירש התנאי לא שייך לאפקועי קידושין רק כשהתנאי בכלל לשונו ואנו באין לבטלו מכח אומדנא בהא הפקיעו האומדנא ואזלינן בתר הלשון, והשתא נראה באמר בפירוש מתוך חולי זה משמע שלא יבריא בינתיים היינו שימות מתוך החולי ולא יעמוד א"כ אפי' נפל שנית בחולי הראשון כבר נתבטל הגט, מיהו אם אמר אם מתי מחולי זה ולא אמר מתוך אף דודאי לענין שאם מת בתוך החולי אפי' אכלו ארי שאינו מאותו חולי מ"מ לענין זה הוי כמתוך חולי שהרי ודאי השכ"מ לא הקפיד דוקא כשימות בתוך החולי מכח החולי יהיה גט ולא כשימות מסיבה אחרת דאין להחולה נ"מ בכך שנאמר שקפיד עליו והוי לענין זה כאילו התנה כשימות בתוך החולי באיזה ענין דמסיק אדעתיה שיהיה הגט גט, רק בלא שכיח אמרינן דלא אסיק אדעתיה, ולשון מחולי זה עדיף שמשמעו אפילו יבריא בינתיים ושוב יפול באותו חולי יהיה הגט גט, וא"כ ממילא לא שייך במתני' למיתני אם מתוך החולי ראשון מת דהוה משמע שלא הבריא בינתיים ובאמת עמד בינתיים, לכן לא קאמר רק שמחמת חולי ראשון מת אע"פ שהבריא בינתיים דאם מתי מחולי זה משמע נמי כל שימות מחולי זה אע"פ שיבריא בינתיים, ומשמע נמי שאם ימות מתוך החולי כל שלא יבריא בינתיים אפי' אכלו ארי אי שכיח מ"מ הא מת מתוך החולי, ואפי' לרב הונא דמוקי בהלך על משענתו נמי לא שייך מתוך חולי ראשון דמשמע שלא עמד כלל בינתיים ובאמת היה לו עמידה מתוך חולי ראשון, ולפ"ז איפשר אם אמר אם מתי מתוך חולי זה אם עמד בינתיים איפשר דלא הוי גט וצ"ע, עכ"פ אין קושיא על פירש"י, ודוק היטב:

שם בד"ה שלחו מתם ע"י מעשה שאירע בא' שאמר אם לא אעמוד כו' עכ"ל. לכאורה אינו מוכרח דאמר אם לא אעמוד די"ל שאמר מחולי זה דבש"ס דילן לא מפליג בין מחולי זה לבין אם לא אעמוד, ואיפשר דמשמע ליה לשון אין לנו, לכן י"ל דהתוס' הביאו הירושלמי דמחלק בטעמא רבה כמבואר בתוס', והנה הירושלמי הוא תלמוד א"י וא"כ י"ל דלכך שלחו מתם, אף דבירושלמי מחלק כמ"ש התוס' שלחו מתם אין לנו בזה חילוק לסמוך עליו אף ששם בארץ ישראל ביקשו לחלק בסברא, מ"מ אין לנו אף שמחלקין בכאן מסתמא שלחו הגדולים מא"י שאין לנו חילוק בזה לסמוך עליו, וא"כ צדקו דברי רש"י דקאי אאם לא אעמוד שהוצרכו לאשמועינן שאין לנו חילוק בזה ודו"ק:

בגמרא איתיביה רבינא לרבא אם כו' ה"ז גט. ותמוה לי איך מדמי להו בש"ס, דבשלמא בגט לא שייך ביה טעות דהא אין סברא לומר שגירש דוקא אם ימות מן החולי ולא כשיאכלנו הארי דאין לשכ"מ קפידא בכך אבל כאן בכה"ג אונס דלא שכיח אמרינן דלא קביל עליה ולא אסיק אדעתיה ואילו אסיק אדעתיה ודאי לא היה מקבל