גרש ירחים כד

כיון דאמרינן לעיל תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל, דאי איכא תרי לא פסיל ליה אפי' לגבי נפשיה דנגד עדים לא אמרינן שוייה חד"א, ובמשנה למלך פ"ט מאישות נסתפק בזו, מיהו י"ל דבתרי לא אתי משום שיוחזק כפרן וממילא לא יבא לידי ערעור מה שאין כן בחד, ודוק היטב:

(ע"ב) גמרא טעמא מאי כו' השתא בעל לא קא מערער כו'. קשה לפ"ז אפי' לא נתקיים לא תצא דהא בא"י אצ"ל בפ"נ דמן התורה עדים החתומים על השטר כו' כדאיתא בריש מכילתין ועיקר טעמא משום ערעור הבעל, א"כ נימא נמי השתא בעל לא קא, מערער אנן ניקום ונערער, ונראה דה"ק כיון דבאמת איירי לאחר שלמדו רק דגזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו, והיינו כדפרישית לעיל שאם יתקנו שא"צ בפ"נ שוב תשתכח תורת לשמה, והשתא שכבר תיקנו ידוע דבעינן לשמה, וא"כ י"ל דה"ק טעמא מאי דילמא אתי בעל השתא בעל לא קא מערער היינו השתא שלמדו שצריך לשמה א"כ ודאי בעל לא קא מערער כיון דלמדו לשמה, א"כ עכשיו ודאי לא יבא לערער דהא אחר שלמדו איירי, אנן ניקום ונערער בתמיה, משא"כ אם לא נתקיים יש לחוש שיטעון מזוייף לכן תצא ודו"ק:

מיהו לדעת הרמב"ם וסייעתו דפסולין דרבנן אמרינן בהו לא תצא, א"כ קשה אפי' לא נתקיים נמי כיון דמן התורה כשר אמאי תצא, מיהו י"ל דתליא בפלוגתא בג' גיטין אם תצא ויתבאר במקומו אי"ה:

שם דריב"ל הוא דאמר לפי שאין בקיאין לשמה. והקשה בס' פנ"י דילמא לא פליג רבא ארבה רק אחר שלמדו לא ס"ל הך גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו, אבל קודם שלמדו מודה דטעמא משום לשמה והאריך בזה, ולק"מ דהא לעיל אמרינן רבא מ"ט לא אמר כרבה ומשני מי קתני בפני נכתב לשמה, והדר פריך רבה מ"ט לא אמר כרבא ומשני א"כ ליתני בפני נכתב, וא"כ ע"כ משמע ליה להש"ס דה"ל לרבה לומר כרבא דדחיקא ליה מאי דלא נקט בפני נכתב לשמה, וא"כ רבא כיון דניחא ליה לפרושי משום קיום ממילא מהיכא תיתי לפרש משום לשמה, דרבה גופיה הוה ניחא ליה טפי לומר כרבא אלא משום דס"ל דסגי בפני נחתם, ורבא דס"ל משום איחלופי לא סגי בפני נחתם א"כ ממילא אין לפרש משום לשמה ודו"ק:

ועוד דמסתמא נשאר הדין כפי מה שהוא עיקרא דדינא דאפי' באותה מדינה במדינת הים צ"ל בפ"נ דודאי התנא עיקרא דתקנתא נקט, וא"כ ע"כ צ"ל דגזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו, ואף דבאתיוה בי תרי נשתנה הדין לאחר שלמדו, בהא לא איירי עיקר תקנתא, דמביא גט סתמא רק אחד ואתיוה בי תרי לא שכיח:

שם בפני כמה נותנו לה כו' חד אמר בפני שנים. ואיכא למידק בפני שנים פשיטא דהא בכל גט צריך עדי מסירה ומאי רבותא דבפני שנים ה"ל למימר ככל גט דעלמא, ולעיל אמרינן כיון דאמר בפני כמה נותנו לה חד אמר בפני שנים כו' מעיקרא מידק דייק, ואי שוה לגיטין דעלמא מאי דיוקא שייך הכא טפי, בשלמא לשיטת הרי"ף והרמב"ם דביש עדי חתימה לא צריך עדי מסירה י"ל דבהא איכא זהירות טפי שיתננו דוקא בפני שנים, אבל לשיטת התוס' דבכל גט צריך ע"מ א"כ מאי האי דקאמר בפני שנים פשיטא אפי' בא"י צריך למוסרו בפני שנים, ואיפשר דהחילוק דבא"י א"צ לומר בפ"נ וכאן צריך לומר בפני נכתב בשעת נתינה, וה"ק בפני כמה נותנו לה בשעת אמירת בפני נכתב וכיון דצ"ל בפ"נ בפני הני עדי מסירה דייק טפי, וה"ק בפני כמה נותנו לה כשאומר בפני נכתב, לכן צריך להיות אמירת בפני נכתב בשעת מסירה ודו"ק:

בתוס' ד"ה והא קי"ל כו' רש"י לא גריס ליה והדין עמו דכיון דפשיטא כו' עכ"ל. איפשר ליישב הגירסא דודאי י"ל הטעם דבעינן ב"ד דהא דהשליח נאמן נגד ערעור הבעל היינו דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים א"כ תו לא מהני ערעור הבעל, וא"כ י"ל דלכך ס"ד דבעינן שיהיה ב"ד, דהתוס' בפ' האשה שלום דף קי"ז ובכתובות דף כ"ב כתבו דבעינן שנתקבלו דבריו בב"ד, וא"כ י"ל הקושיא כיון דקי"ל אין עד נעשה דיין א"כ מן התורה לאו ב"ד הוא, וא"כ קשיא ליה מאי אהני עדותו אם יערער הבעל הא לא הוי כשנים כיון דלאו ב"ד הוא מן התורה, וא"כ אכתי לא יועיל לענין ערעור הבעל, ומשני הני מילי בדאורייתא אם צריך עדותו מן התורה לא שייך שיהיה עד נעשה דיין שיהיה נתקבל עדותו בב"ד, אבל בדרבנן דכל ערעור הבעל אינו אלא מדרבנן וכיון דעיקר ערעור הבעל הוי דרבנן א"כ תו הוה ליה כמו של תורה ולא מהני עוד ערעור הבעל, והשתא דחדית ליה דהוה דרבנן כיון דעיקר ערעור הבעל אינו אלא מדרבנן פריך הא קי"ל בדרבנן עד נעשה דיין, כנ"ל ליישב הגירסא ודו"ק:

בגמרא זימנין דמייתא ליה איתתא. וברי"ף הגירסא זימנין דמייתא . ליה היא והיינו היא עצמה כמו שכתב הר"ן, מיהו יש לתמוה על הש"ס גופיה למה נקט בדרך זה דלא שכיח הא בכל אשה שייך כן, וגם בחידושי הרשב"א משמע דפירושו על האשה עצמה והוא תמוה בעיני, ונראה ליישב הגירסא דודאי אף אי מייתא איתתא דעלמא לא שייך לגזור דמ"מ אין כאן מכשול, דהרי מסתמא בחזקת כשרות הוא דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד, מיהו בהיא עצמה המביאה יש מכשול אפי' בדיעבד, דהא לקמן פריך אשה מכי מטא גיטא לידה איגרשא ומוקי באיבעית אימא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכד מטית התם אימר קמי בי דינא בפני נכתב וכו' וא"כ כיון דהבעל צוה שתאמר בפני ב"ד בפני נכתב כשלא תאמר בפני ב"ד הוי שינוי בציווי הבעל, ובכה"ג איפשר דקפידא הוא ויש חשש ביטול הגט וא"ש:

ובהכי ניחא דלא קאמר קרוב והתוס' דחקו, ולגירסת הרי"ף ניחא דבקרוב ליכא מכשול עכ"פ לענין שנגזור דמ"מ מסתמא כשר הוא, אבל במייתא ליה איתתא הוה שינוי וא"ש ועפ"ז איפשר ליישב הגירסא דפריך והא קי"ל אין עד נעשה דיין והתוס' הקשו דפשיטא דבדרבנן עד נעשה דיין, ולפ"ז איפשר דקשיא ליה דמ"מ יש חשש דפעמים שהבעל מצוה לשליח שיאמר בפני ב"ד בפני נכתב, וא"כ כיון דבדאורייתא אין עד נעשה דיין ס"ד למיזל בתר דאורייתא וא"כ שינה מדברי הבעל וה"ל להצריך שלשה, ומשני ה"מ באורייתא אבל בדרבנן עד נעשה דיין והיינו לענין קיום שטרות עצמו, וא"כ גם בדברי הבעל שאמר שיאמר בפני ב"ד נמי הוי ב"ד כיון שעד נעשה דיין, והדר פריך הא קיי"ל באמת בדרבנן עד נעשה דיין וס"ל סברא זו של התרצן לאמת דלעולם שפיר הוי ב"ד בלשון הבעל, ולכן משני דמייתי ליה היא בעצמה, מיהו לפי זה ה"ל למימר קרוב אלא דמ"מ באשה עצמה הוי שינוי טפי דאיפשר דקפיד שתאמר בפני ב"ד שיפורסם שגירשה ולא יהיו לה חיוביה עליו, ודוק היטב:

ועוד נראה ליישב הגירסא דלא קאמר בש"ס קרוב היינו משום דעכ"פ אין כאן מכשול, דהא בקרוב לא חשדינן ליה במשקר רק גזירת הכתוב, וא"כ אי מיתרמי דמייתי ליה מ"מ לא יגרע מחזקת כשרות שלו, וכיון דעיקר טעמא משום ערעור הבעל אמרינן מידק דייק ולא אתי לערעור, ואף דבעינן דוקא שיאמר בפני ב"ד דבלא"ה לא שייך מידק דייק מ"מ אין לחוש לו כ"כ דאין אדם חוטא ולא לו, אבל באשה עצמה שהיא בעלת דבר א"כ כיון שחיישינן לזיוף ע"כ אהני הא דמידק דייק דלא חיישינן לזיוף, וא"כ ע"כ הא שאמרה בפני ב"ד הוי דיוקא, והשתא אי הוה הדין שיהיה סגי בשנים א"כ כי מייתא ליה היא עצמה לא תידוק כיון שאינה אומרת בפני ב"ד, דלגבי דידה תרי לאו ב"ד הוא וא"כ איכא מכשול טפי, אבל באחר דאין אדם חוטא ולא לו לא ניחוש משום הכי לזיופא רק באשה עצמה חיישינן טפי, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה הכי כו' וה"ה דהוה מצי למימר זימנין דמייתי ליה קרוב עכ"ל. לכאורה היה נראה לפי שיטת התוס' דבעינן עדי מסירה דוקא וא"כ צריך עדי מסירה, וא"כ כיון דקי"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, וא"כ כיון דשליח נעשה עד והוא קרוב והוה נמצא א' מהם קרוב או פסול כל העדות בטילה א"כ ליכא עדי מסירה, ואף דאנן קי"ל כרבי דבלא נתכוין להעיד אינו פוסל מ"מ איך לא ניחוש באיסור ערוה החמורה שמא יתכוין להעיד וליכא עדי מסירה דפוסל כל העדות, וא"כ לא יוכשר קרוב להיות שליח להולכה פן יתכוין להעיד, מיהו לא מצינו כן בפוסקים, ובמשנה הכל כשרין לשליחות הגט חוץ מחרש שוטה וקטן משמע דקרוב כשר, לכן י"ל התוס' לשיטתייהו דס"ל במכות דף ו' דבלא הגדה בב"ד אינו פוסל, והרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו דביש עדי חתימה א"צ לעדי מסירה, וא"כ לא איכפת לן דאפי' יתכוין להעיד על המסירה אין חשש פסול, ודוק וצ"ע:

בגמרא ור"מ משום דלא אמר כו' יוציא והולד ממזר. ויש לדקדק דעל יוציא לא קשיא ליה די"ל כיון דפסול מדרבנן תצא, וא"כ לא הוה ליה להש"ס למינקט רק הא דהולד ממזר דאהא קא מתמה, ואיפשר מכאן סיוע לשיטת הרי"ף והרמב"ם דהיכא דאין הולד ממזר לא תצא, לכן בג' גיטין נמי לא תצא אע"ג דבמתני' הולד כשר תנינן, אפ"ה ס"ל לא תצא, והא דלא נקט במתני' רבותא טפי דלא תצא נלענ"ד דהא בהא תליא דמשום דהולד כשר לא תצא שלא יהיה לעז על בניה, לכן איכא דמפליג לקמן דף פ"ו ביש לה בנים לא תצא אין לה בנים תצא, אלא דהרמב"ם פסק כר' יוחנן דלעולם לא תצא, וגם ביבמות דף כ"ה מפלגינן בין יש לה בנים לאין לה בנים ע"ש, והכא מיקל ר' יוחנן טפי דאפי' אין לה בנים לא תצא כיון דלא פשעה כמו התם דגרמה הלעז ע"י שעשתה שלא כהוגן להרחיק מן הכיעור, ואין לדמות גזירות חכמים להדדי, והיינו דמתמה הכי דאפי' יוציא לא ה"ל למימר כיון דאין ראוי לומר הולד ממזר, ולפ"ז לעיל דמוקי בשניסת משמע קודם שלמדו תצא, וכן אם לא נתקיים בחותמיו תצא אע"ג דליכא רק חששא דרבנן, דמן התורה עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד י"ל דרבה ס"ל כמ"ד בג' גיטין ג"כ תצא, ואי קשיא קושיית התוס' ליחשביה בהדי ג' גיטין, איכא למימר דבג' גיטין ס"ל ביש לה בנים לא תצא וכאן מחמיר טפי דאפי' ביש לה בנים תצא כיון שלא נתקיים, או דלמסקנא ס"ל תנאי