גרש ירחים רלח

אם מתי ניחוש דהדר ביה, וגם בכותב נכסיו כשכתוב מהיום ולאחר מיתה נמי ה"ל לחלק אם לא אמר בעל פה לאחר מיתה, מיהו נראה דבשטר ממון דלא בעינן אמירתו לא איכפת לן באמירתו והשטר קונה, אבל בגט שצריך אמירתו י"ל אם אמר אם מתי לא מהני מה שכתוב בשטר מהיום אי אמרינן בעל פה לא וצ"ע:

שם ואיבע"א לעולם דאמר לה מהיום כו' והא דאמר רבא דה"ז גיטיך לאחר מיתה אין זה גט היינו שאינו גט גמור להתירה בלא חליצה וכ"כ הר"ן להדיא בס"פ גבי הכל מודים היכא דאמר לה כשתצא חמה מנרתיקה דל"ל דאינו גט כלל דהא תנן במתני' מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט, וכן נמי בהך לישנא דס"ל לרבא כר' יוסי בלאחר מיתה הוי ספק גט, וא"כ א"צ בזה לדברי הפני יהושע והרי גם לדבריו אינה מתיבמת וע"כ אינו גט לאו דוקא, ועיין בסמוך:

שם דא"ל מהיום ורבנן. ויש לדקדק לפמ"ש הרשב"א בתשובה והביאו בב"י ח"מ סי' רנ"ח דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו רק כשציוה על הזמן או שכתב בעצמו א"כ לימא דאמר מהיום ואפי' לר' יוסי ובלא ציוה על הזמן דלכ"ע לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו, מיהו כבר הארכתי בתשובתי להקשות על סברא זו:

מ"מ כאן יש לדקדק לפמ"ש התוס' בכתובות דף ב' ע"ב בד"ה לאפוקי דמרישא דמתני' לא מוכח לאפוקי מדרבותינו דס"ל שאין כתוב בו זמן א"כ לימא רבא ככ"ע ובאמר מהיום ובגט שאין בו זמן, ואיפשר לסייע מכאן להפוסקים שלא פסקו כר' יוסי בגיטין דלפ"ז לא ניחא ליה לומר דרבא כר' יוסי ס"ל רק כרבנן, מיהו איפשר לומר עוד דבלא"ה יש לדקדק דמשני דהני לישני קמ"ל שאני מת כאם מתי דמי כו', ואכתי קשה מאי קמ"ל באם מתי הא מתני' היא דאם מתי כלאחר מיתה משמע, לכן י"ל חדא בחבירתא מיתרצא דבמשנה י"ל דאם מתי כלאחר מיתה היינו באין כתוב זמן בגט וכמ"ש התוס', וקמ"ל רבא דאף שכתוב זמן בגט מכל מקום אם מתי כלאחר מיתה משמע, א"כ על כרחך ביש בו זמן איירי, ועיין בסמוך:

שם ואיכא דמתני לה אסיפא כו' ולדברי ר' יוסי חולצת פשיטא. ויש לדקדק מאי פשיטא דילמא קמ"ל אע"ג דא"ל לאחר מיתה בעל פה נמי חולצת ולא תימא דבעל פה לא אמר רבי יוסי כדס"ד לעיל, וצ"ל דקשיא דכבר נשמע מדרבותינו דמיירי בעל פה באם לא באתי, אלמא ר' יוסי אפי' בעל פה ס"ל כן, ומכאן תשובה לדברי ה"ה והכ"מ רפ"ח מגירושין שביקשו לומר דרבותינו עדיפא מדר' יוסי, דא"כ נימא דקמ"ל רב הונא דר' יוסי גופיה נמי ס"ל חולצת דאפי' בעל פה אמר, וצ"ל דכבר פשיט לן מדרבותינו:

מיהו אכתי יש לדקדק דארבותינו גופיה אין להוכיח דמודו בעל פה רק באם כיון דאמרינן לעיל אם מתי שתי לשונות במשמע א"כ י"ל דאהני זמנו של שטר לפרושי אם כמו במעכשיו, אבל באמר בפירוש לאחר מיתה י"ל דבעל פה לא אמר זמנו של שטר מוכיח עליו וקמ"ל רב הונא אפילו בלאחר מיתה חולצת, ורש"י פירש לקמן בסוף פירקין בהדיא חילוק זה בין אם לכשתצא חמה מנרתיקה, והר"ן הביא שהקשו עליו מכאן מאי פשיטא, ולפי קושייתם אפילו בשטר יש לומר דלא סבירא ליה בלאחר מיתה זמנו של שטר מוכיח עליו, מיהו איפשר דרש"י לא קאמר אלא בעל פה, אבל אם כתוב בגט לאחר מיתה וכתוב בו זמן שפיר יש לומר דהוי כמהיום לר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו דהא ס"ל כן בשטר מתנה שכתוב בו לאחר מיתה דזמנו של שטר מוכיח עליו אף שאינו כתוב בו מהיום כלל והתם לא מפליג כלל בין אם מתי ללאחר מיתה, אלא ודאי לא קאמר אביי לקמן אלא בעל פה די"ל דחזר מן הזמן הכתוב בשטר, אבל בכתוב בשטר הזמן שפיר אמרינן דמעכשיו קאמר לר' יוסי, והשתא לק"מ על פירש"י דודאי י"ל בעל פה פשיטא ליה שאינו גט כלל כדאביי לקמן, וא"כ כ"ש כשאמר לאחר מיתה וא"כ ע"כ רב הונא דאמר חולצת לר' יוסי היינו בכתוב כן בגט גופיה ובהא קשיא ליה שפיר פשיטא דבשטר פשיטא לן לר' יוסי דהזמן הוי כמהיום, ולק"מ על פירש"י וא"צ לדחוק כמ"ש הר"ן ובפני יהושע בדברים רחוקים מכוונת רש"י והדברים ברורים כמ"ש, וא"כ על דברי ה"ה והכ"מ נמי לא קשיא, ודוק היטב:

מיהו לדברי הכ"מ שכתב דר' יוסי גופיה לא אמר רק בממון אבל בגיטין שהזמן צריך לא אמר ר' יוסי, וקשה איך אמר לדברי ר' יוסי חולצת הא ר' יוסי מודה לענין גט שהזמן צריך דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח, ואפי' נימא דרב הונא ס"ל לר' יוסי שוה גט וממון מ"מ קשה מאי פריך פשיטא הא ודאי טובא קמ"ל דר' יוסי אמר גם ששאה בגיטין וצריך עיון:

שם אמר רב הונא גיטו כמתנתו. פירש"י גיטו דשכ"מ כמתנתו, בפני יהושע הקשה אי למתנת שכ"מ במקצת מדמי ליה הא קיי"ל דבעי קנין ואם עמד אינו חוזר, ואי למתנת שכ"מ בכולה מדמי ליה הא מתנת שכ"מ בכולה אינה אלא מדרבנן, וי"ל שלא תיקנו בעמד כיון דטעמא שלא תיטרף דעתו ואי מדמינן למתנת שכ"מ בכולה שקנו מידו דהוי דאורייתא ואפ"ה עמד חוזר כדאמר שמואל בפ' מי שמת, אלא דלפ"ז תלי תניא בדלא תניא ע"ש שהאריך, ולא ידעתי מאי קשיא ליה הא ודאי פשיטא דמדמי ליה למתנת שכ"מ שהוא מן התורה והיינו בקנין, ומ"ש דתלי תניא בדלא תניא הוא תמוה כי נראה שהבין שאין זה מבואר רק בדברי שמואל, ובאמת משנה שלימה היא בפ' מי שמת דף קמ"ו ע"ב שכ"מ שכתב כל נכסיו שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה לא שייר אין מתנתו מתנה והיינו בקנין דבלא קנין לא מהני מתנת שכ"מ במקצת ואפ"ה בכולה חוזר ומטעם אומדנא כמפורש בגמרא שם ומדמי גט למתנת שכ"מ דאומדן דעת הוא שאינו נותן הגט רק שלא תיזקק ליבם, ומ"ש לחלק בין סתם שכ"מ דליכא אומדנא וכאן איירי בקפץ עליו החולי הוא דחוק דסתם שכ"מ לעולם מגרש כדי שלא תפול קמי יבם, גם קשה לדבריו דמוקי דשמואל בסתם שכ"מ שלא קפץ עליו החולי, וקשה לפ"ז מאי פריך הכא ממתני' דאומדין לוקמא בשכ"מ שלא קפץ עליו החולי כדמוקמינן תקנת שמואל לדבריו, ויותר היה נראה לחלק דבשכ"מ שמגרש שלא תפול קמי יבם כיון שאין לו בנים ויש לו אחין מדמי למתנתו, משא"כ בשכ"מ שיש לו בנים ומכל מקום מגרש דליכא אומדנא אף דמסתמא יש לו איזה טעם לגירושין כגון שלא תכלה נכסי יתמי במזונות וכדומה מ"מ לאו אומדן מוכיח הוא, לכן תיקן שמואל בכל שכ"מ הלשון שלא לחלק, מיהו גם לזה קשה נוקמא מתני' דאומדין בהכי, והנלענ"ד בישוב פירש"י דודאי פיר"ת דחוק טובא ופשטן של דברים כפירש"י, לכן נ"ל ליישב כל קושיות התוס' עליו, והוא דאין כוונת רש"י לפרש בדברי רב הונא דהאומדנא דמסתמא לא גירש רק ע"ד אם ימות ואם יחיה לא יהיה גט דבזה ה"ל לאתנויי, וכן בהתנה תנאי שאינו כפול לא מיקרי גילוי דעת ותנאי בטל ומעשה קיים, אבל הכא האומדנא כך הוא שאנו אומרים שבודאי לא נתן לה גט לחלוטין אף אם יחיה רק בשביל שלא תיזקק ליבם ומה שלא התנה היינו משום שנתייאש מן החיים ולא קיוה כלל לחיות לכן לא חשש להתנות ואילו היה עולה על דעתו שיחיה היה באמת מתנה בתנאי כדין, והשתא תו לא קשיא קושיא ראשונה של תוס' למה נקט במשנה מהיום דודאי אם איתא לתנאי בעולם אנו אומרים האומדנא מכח זה עצמו שלא התנה לא נימא שרצה לפוטרה לחלוטין רק מפני שלא עלה על דעתו שיחיה וא"כ כשמסופק באמת אם יחיה בודאי בעינן דין תנאי וכמ"ש במשנה, וגם בדשמואל לא קשיא שיגרש סתם דהא ודאי כשמעלה על דעתו שיחיה אינו מגרש בסתם רק אמרינן מסתמא כיון שלא התנה לא עלה בדעתו שיחיה, והשתא ודאי אם התנה בתנאי שאינו כפול גירש לחלוטין דהא החילוק בין גילוי דעת ובין תנאי שאינו כפול הוא כמ"ש בספרי גט מקושר אות ל"ח דבתנאי שאינו כפול כיון שהעלה על דעתו ספק בדבר היה לו לחזק הדבר בדין תנאי ומדלא חיזק הדבר בדין תנאי אמרינן שגירש בכל גווני, אבל כשבטל מצד אומדנא א"צ כפילות דלא שייך שהיה לו לחזק הדבר די"ל שלא עלה בלבו ספק בדבר כלל לכן לא חשש להתנות בדין תנאי, וא"כ הא דגיטו בטל היינו דאמרינן מסתמא לא עלה על דעתו שיחיה, אבל במעלה בדעתו שיחיה פשיטא דה"ל לאתנויי לחזק בדין תנאי גמור ואם לא כפל תנאי בטל ומעשה קיים וא"כ פשיטא שהתקנה צריכה בשכ"מ שמסופק אם יחיה דצריך תנאי וכפילות כדין תנאי:

וגם האחרון הכביד קושיית התוס' פ' איזהו נשך אין לה מקום לפמ"ש דודאי אי בעי לאשמועינן דאינו חוזר אין ענין למה שאמרה אי קיימת דידך אנא דאפי' לר"ה דאמר חוזר הוא משום שלא עלה בדעתו שיחיה כיון שלא התנה וא"כ אם בסתם עמד חוזר ואנן לא קיי"ל כרב הונא ואפילו בסתם אינו חוזר משום גזירה א"כ בהא דאיהי אמרה אי קיימת דידך אנא אם ת"ל שבשביל זה יתבטל הגט הא אפי' לר"ה לא שייך ביה ביטול דכשמעלה על דעתו שיחיה פשיטא דה"ל לאתנויי, א"כ ליכא שום רבותא בהא דאמרה אי קיימת דידך אנא דאדרבה משום הא ה"ל למימר טפי דאינו חוזר אם נכנסו דבריה באזניו וקיוה לחיות, א"כ פשיטא דאין דיבורים הללו פועלים לבטל הגט דאדרבה יותר יש לקיימו כשעלה על דעתו לחיות ולא התנה לכן פריך שפיר פשיטא, והשתא פירש"י נכון וברור וא"צ לדחוק כדברי התוס':

וקושיית הש"ס ממתני' דמייתי מאם מתי מחולי זה נראה לפרשה דודאי לרב הונא שאנו דנין מעצמינו דכמו שאין שכ"מ נותן כל נכסיו כמו כן אינו מגרש אשתו בלא תנאי רק לפי שאינו מקוה לעמוד מן החולי א"כ הכא כשהתנה אם מתי מחולי זה כ"ש שאם עמד כבר נתבטל הגט שהרי התנה בפירוש וכמו לרב הונא אם עמד חוזר אע"פ שמת אח"כ מ"מ כבר נתבטל הגט כשעמד מטעם אומדן דאדעתא שיעמוד לא גירש א"כ כ"ש על אותו דבר שהתנה. אף ששוב חזר ונפל לאותו חולי פשיטא שזה לא עלה על דעתו וכיון שלא עלה זה על דעתו כבר נתבטל הגט כמו בלא תנאי ועמד ומת אחר עמידתו מחולי, אע"כ אין דנין האומדנא כלל רק מה שמורה לשון התנאי לכן לא איכפת לן בעמידה רק כיון שנתקיים התנאי היא מגורשת שלעולם אין הגט מתבטל רק כשנתקיים התנאי:

וארווח לן בזה מה שנתחבטו הראשונים בפירש"י שפירש לקמן דף ע"ב בד"ה לא ס"ל דהיכא דלא אמר לה אם מתי כו' דמשמע דבתנאי מודה אביי ורבא וא"כ גם לאביי ורבא תיקשי מתני' שהתנה אם מתי מחולי זה עד שהרמב"ן והרשב"א דחו פירש"י וגם הר"ן נדחק, דבס"ד ס"ל גם בתנאי לא מהני, אבל לפמ"ש נראה דאביי ורבא ס"ל כיון