גרש ירחים רלו

דבהך ס"ד אמרינן דכתובו קאי אתרווייהו דאף דיהיה חתם סופר ועד לא אמרינן נעשה כאומר אמרו רק אם לא עשו הכתיבה וגם החתימה הגט בטל, ובהכי יש ליישב קושיית התוס' שהקשו בלא אמר לתלתא מאי איריא כתבו אפילו תנו לא מהני, ולפ"ז י"ל באמר תנו שפיר י"ל כיון דחתם סופר ועד פסול מסתמא לא נתכוין לשניהם רק שעל אחד יצוו לאחרים כדי שלא יהיה חתם סופר ועד, אבל באמר בפירוש כתבו הגט בטל אפי' בחדא מינייהו כשאמרו לסופר כתוב או לעדים ויחתמו דמשמעות דבריו אכתיבה וגם אחתימה:

(דף ע"ב ע"א) בתוס' ד"ה ומשום כו' הוה מצי לשנויי כו' עכ"ל נראה ליישב דודאי קושיא הנ"ל עד שיאמר אמרו לסופר לא קשיא כל כך די"ל דכיון דאמר אמרו כשר הוי כממנה שליח שלא בפניו, א"כ היינו שיאמר לסופר דאע"פ שלא אמר לסופר פה אל פה י"ל דעד שיאמר לסופר היינו אפי' ע"י אחר שיכתוב הסופר, לאפוקי רישא שהם עצמם אמרו לסופר שלא מדעת הבעל י"ל דהיינו אמרו לסופר, מיהו נראה דזה תליא אם אמרו לסופר כשר לכתחילה שפיר י"ל דהיינו שיאמר לסופר אפי' ע"י שלוחו אבל אם אמרו כשר ולא תעשה אין לפרש בלשון המשנה שיאמר אמרו אפי' על ידי אחר דודאי משמע מתני' באומר לסופר כשר לכתחילה אלא דפריך עד שיאמר אמרו מיבעי ליה, אפילו אי אמרו כשר ולא תעשה, מ"מ הדיוק הוא דעד שיאמר לסופר משמע בטל או פסול כמ"ש בפני יהושע, לכן משמע ליה דבלא אמר לסופר כמו במשנה בטל הוא אבל אם אמרו כשר לכתחילה לא קשיא הקושיא עד שיאמר אמרו דהיינו הך דיאמר לסופר הוא או ע"י אחרים, והשתא פריך ממנ"פ עד שיאמר אמרו מיבעי ליה וע"כ תאמר דאמרו נמי בכלל שיאמר לסופר א"כ אפי' לכתחילה כשר, וא"כ נפיק מיניה חורבא, ושתי הקושיות בדרך ממנ"פ, ולק"מ קושיית התוס' ודו"ק, ועיין בסמוך:

בגמרא עד שישמעו קולו כו' לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו וקשה אפי' לא הוה נקט רק עד שיאמר נמי הוה משמע דאמרו לא מהני כדדייק לעיל ממתני', ומכאן ראיה למ"ש בסמוך דממתני' ליכא ראיה כ"כ די"ל ע"י אחר נמי נקרא אמירה:

בתוס' ד"ה קולו כו' וי"ל כו' כיון דקים לן שמתרצה כו' כמו תן גט זה לאשתו כו' עכ"ל הלשון מגומגם, דהא באמר אמרו ודאי קים לן שמתרצה א"כ הוי לו זכות ואמאי לא יועיל, אע"כ בעינן שישמעו מפיו, ונראה כוונתם דודאי בחרש שיכול לדבר מתוך הכתב ליכא הוכחה כ"כ שהוא בר דעת דהא פליגי ביה רשב"ג ורבנן, אלא דרשב"ג ס"ל דדעת זה חשיב דעת גמורה ורבנן פליגי, ובשמיעת קולו ודאי הוי דעת גמורה שרוצה לגרש, אבל בחרש ליכא מזה ראיה גמורה כמו בפקח בקולו לכן נקט קולו שיהיה מבורר כמו קולו, ובאילם הרכנה נמי מבוררת היא כמו קולו וליכא נ"מ בקולו בפירוש או במבורר כמו קולו רק צריך לשמוע מן הבעל עצמו והרכנה נמי הוא מן הבעל עצמו:

אחר כתבי כל הנ"ל עיינתי בפני יהושע שהאריך להשנות הדברים הנאמרים במשנה להקשות איך איפשר שצריך כתיבה וחתימה, ולדעתי כבר יצאתי ידי חובתי במ"ש במשנה דודאי פסול חתימה אינו אלא דרבנן ולא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש שהקשה בפני יהושע על מה שנסתפקו באומר אמרו איפשר שגם לר' יוסי אינו אלא פסול דרבנן וכתב דלא דייקו הגדולים דא"כ מאי פריך לעיל מי מודה ר' יוסי באומר אמרו מהא דחתם סופר, ומאי קושיא הא אומר אמרו אינו אלא פסול דרבנן ונסתפק שפיר אם כתב הגט כאומר אמרו אין כאן רק פסול דרבנן ולא תצא, ואני אומר דלא קשיא כלל דודאי לפירוש התוס' דלכך כתב הגט נעשה כאומר אמרו היינו משום דחתם סופר ועד פסול לכן מסתמא נתכוין שיאמרו לאחרים ויכתבו, א"כ משמע דאי ליכא הוכחה אמרינן שנתכוין לכתיבה וגם לחתימה, וא"כ אי אמרו פסול מדרבנן א"כ תו ליכא הוכחה כיון דלא סגי שלא יופסל מדרבנן, א"כ ממילא אין להסתפק שכיוון רק לכתיבה או לחתימה שהרי גם באמרו יופסל מדרבנן א"כ אינו מרויח באמרו דכתב סופר ועד נמי אינו אלא דרבנן וגזירה בעלמא, וא"כ נקטינן כפשטיה שכיוון לשניהם לכתיבה ולחתימה וממילא בטל הוא מן התורה, וזה ברור לפירוש התוס', ואפי' לפירש"י שפירש מדלא קפיד אכתיבה י"ל ודאי אם הכתיבה כשר ע"י אמרו י"ל דלא קפיד אכתיבה, אבל אי איכא פסול באמרו אפי' פסול דרבנן מהיכא תיתי נאמר דלא קפיד דאדרבה י"ל מסתמא רוצה שיהיה הגט כשר, ועיין לעיל מ"ש במהדורא קמא דלפירש"י לא מיקרי מילי דאסיק אדעתיה שיאמרו לאחרים, וא"כ אם פסול מדרבנן ודאי לא אסיק אדעתיה א"כ ממילא נקטינן כתובו לא הוי כאמרו כלל דהוי בכלל מילי כיון דלא אסיק אדעתיה שיאמרו לאחר כיון דפסול מדרבנן עכ"פ א"כ ממילא בטל מן התורה, ובלא"ה הרי כמה פוסקים ס"ל דגם בפסולי דרבנן תצא רק בג' גיטין לא תצא, וא"כ אין לפשוט הספק אי אמרו פסול מן התורה ולק"מ, ודוק היטב:

גם מה שתמה על הפוסקים שפסקו כשמואל דאמרו כשר אף דמברייתא דהכא דייק רב אשי דאמרו פסול א"כ למה לא פסקו כרב בחרש שיכול לדבר מתוך הכתב דס"ל כרשב"ג, וי"ל דברייתא דהכא כרבנן, ונראה דיש לחלק בכמה גווני, חדא דאי אמרינן כשר ולא תעשה י"ל דר' יוסי גופיה מודה באומר אמרו, מיהו ע"ז קשה ברייתא דהכא אמאן תרמיי', מ"מ י"ל דס"ל כולהו אמוראי דפליגי בכשר ולא תעשה ע"כ נ"מ לענין אמרו, משא"כ בחרש דלא מצינו רק רב לחוד, גם כיון דרב כרשב"ג ה"ל לרב לומר הלכה כרשב"ג וע"כ רב גופיה לא שמיעא ליה הברייתא דרשב"ג פליג עם ת"ק, וא"כ איכא למימר אי שמיעא ליה לרב דחכמים פליגי ארשב"ג הוי פוסק כרבים ונקטינן ממילא הלכה כרבים וכברייתא דהכא וסתמא דש"ס לאפוקי מדרב:

במשנה זה גיטך אם מתי כו'. והקשה הפני יהושע ממנ"פ אי לא כפליה לתנאיה ה"ל למימר תנאי בטל ומעשה קיים ואי כפליה לתנאיה הא כתב המ"מ בפ"ט מגירושין לדעת הרמב"ם בכפליה לתנאיה מחיים משמע וכן הקשה בלח"מ פ"ט מגירושין דין כ', ותירצו דאם משמע לאחר מיתה ולא הוי תנאי רק גט לאחר זמן, וקשה דא"כ בכל תנאי אם נימא שהוא לאחר זמן ל"ל הכפל, ובהך דינא שכתב הרמב"ם שם דין ז' הרוצה לגרש על תנאי כגון שיאמר אם לא באתי מכאן ועד ל' יום וכו' וכתב תנאי כפול, משמע באם לא באתי לחוד כיון דלא כפל תנאי בטל ומעשה קיים, וקשה נימא שתולה בזמן שאמר אם לא באתי מכאן עד ל' יום יהיה הגט בזמן ההוא ולא יצטרך כפל כלל, לכן נראה דהכא אמרינן דוקא אם מתי לאחר מיתה משמע והוא ע"פ מה דמבואר לקמן ע"ב גיטו כמתנתו אם עמד חוזר הרי דאומדן הדעת הוא אפי' נתן הגט בסתם אין דעתו לגרש רק מפני פחד מיתה לכן אם עמד חוזר, וא"כ י"ל מה"ט גופיה ס"ל להש"ס דאם מתי לאחר מיתה משמע דאם כוונתו בלשון תנאי ובתנאי שאינו כפול תנאי בטל ומעשה קיים ואתה צריך לומר שגירש לחלוטין וזה אי איפשר שאפי' גירש בסתם סתמא לאחר מיתה קאמר שאינו רוצה לפוטרה בגט רק אם ימות שלא תיזקק ליבום, א"כ אי איפשר לומר שנתכוין לתנאי דהא בתנאי שאינו כפול דמעשה קיים ע"כ הסברא כיון שלא חיזק תנאו אינו מקפיד על קיום התנאי והא קים לן דאינו רוצה לפוטרה רק שלא תיזקק ליבום, אבל אם יחיה רוצה שתהיה אשתו, משא"כ בכפליה לתנאיה שפיר לא נפיק מלשון תנאי כיון דאין הגט חל רק אם ימות משא"כ בשאר תנאי אם לא באתי ממילא לא נפיק מלשון תנאי כמו בבני גד ובבני ראובן שנאמר אם יעברו וכו' ולא אמרינן שהוא קביעות זמן כיון שאין האומד מצד עצמו כמו שכאן האומדנא אפי' גירש לחלוטין לא גירש רק כשימות, ואף דברמב"ם דין י"ג איתא הך דינא גם בבריא שהתנה אם מתי מ"מ כיון שהזכיר מיתה הוי כמו מצוה מחמת מיתה שיש ג"כ אומדנא דדוקא בשביל יבום גירשה לכן לא תלינן שהוא לשון תנאי שאינו כפול כדי לקיים הגט מיד, אבל בשאר התנאים בלשון אם לא נתלה בקביעות זמן, כן נ"ל לדעת הרמב"ם:

מיהו נראה דזה אינו רק לשיטת הרמב"ם דבתנאי מעכשיו אין צריך כפילות, אבל לשיטת הרא"ש דגם במעכשיו בעינן כפול א"כ גבי מהיום אם מתי איירי נמי בכפל תנאי א"כ דון מינה דברישא נמי בכפל ואפ"ה אמרינן דלאחר מיתה משמע, ואיפשר דהרמב"ם הוכיח מכאן דבמעכשיו א"צ לתנאי כפול דאי אמרינן גם במעכשיו בעינן תנאי כפול א"כ מתני' בדכפליה לתנאיה וא"כ רישא נמי בכפליה לתנאיה א"כ קשה איך איפשר לומר דאם מתי לאחר מיתה משמע א"כ ל"ל הכפל הא בגט לאחר זמן א"צ משפטי תנאי כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ט מגירושין, א"כ מדכפליה ודאי מחיים משמע, אע"כ איירי בלא כפליה והשתא תיקשי מעכשיו אם מתי הא לא כפליה לתנאיה וה"ל מעשה קיים בכל גווני, אלא ודאי במעכשיו א"צ כפל וכולה מתני' בלא כפל, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה מהיום כו' כתב ר"ת כו' אם מת בו ביום לא ידענא מאי אדון בה עכ"ל. אין להקשות מאי פריך בגמרא אהא דאמר רב הונא חולצת נימא דקאי אמת בו ביום די"ל בזמן הש"ס לא מספקא ליה כלל מהיום אי שחל מיד וא"צ אפי' חליצה או שבסוף היום הוא דחל ואפי' חליצה לא בעי', ועיין בספרי גט מקושר מה שהקשיתי על סברא זו, ונראה דלסברת ר"ת צריך שיהיה הגט ברשותה עד כלות היום כיון דלא התחילו הגירושין עד סוף היום, גם דחוק לפרש דמהיום אינו דומיא דמעכשיו:

בפירש"י ד"ה ורב הונא כרבי יוסי כו' דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב הזמן בשטר המתנה עכ"ל. בפנ"י האריך להקשות הא הזמן צריך בגט משום תקנת חכמים לכתוב זמן בגט וביקש לומר דבגט שכ"מ א"צ זמן כלל, וגם הקשה כיון שאינה מתגרשת מיד א"כ ה"ל גט מוקדם אם כתוב הזמן בגט, ובאמת כבר הרגיש המהרש"א בכתובות בזה ותירץ דה"ל לכתוב שנה או חודש, ועיין מ"ש בחידושי כתובות שם, ומ"מ מה שהאריך בפני יהושע להקשות בגט על תנאי למה כותבין זמן הא ה"ל מוקדם כיון שאין הגט חל מאותו זמן, ולפענ"ד לק"מ דאדקשיא ליה דהוי מוקדם תיקשי בפשיטות כיון שאין התנאי כתוב בגט א"כ ניחוש שתאמר שנתגרשה בלא תנאי ואיך משכחת לה שיגרש על תנאי, וכן בשכ"מ שמא יעמוד ותאמר שנתגרשה סתם, אלא נראה דמסתמא עליה דבעל לברורי ולהעמיד עדים על כך כדי שלא תכפור בו, וכיון דכשהבעל מגרש על תנאי מסתמא מעמיד