גרש ירחים רלה

אחר וחתמו הם י"ל לר"מ דפסול מצד שלא ציוה לחתום על גט שכתבו אחר ובטל ציווי החתימה והוי כחתמו שלא מדעת הבעל, אבל למ"ד ע"מ כרתי שכבר נכתב הגט בהכשר אם קילקל בחתימה לא יופסל הגט מלגרש בו בע"מ, וכן לר"מ אם ציוה שיכתבו הם וכתבו אחר ונתרצה הבעל שיחתמו הם פשיטא דלא גרע ממצאו באשפה, לכן נראה דלא דייקינן כולי האי שיהיה דוקא בטל לגמרי עד שיתקיימו שניהם דאיכא למימר בחדא בטל ובחדא פסול לכל חד כדאית ליה לר"מ בחתימה בטל ובכתיבה איפשר שבטל ג"כ למ"ש התוס' דר"מ מודה בציוה לכתוב, אבל לר' יוסי ע"כ אי ס"ל דלא בעינן לשמה רק בכתיבה אם הכתיבה ע"י עצמן והחתימה ע"י אחר אין כאן פסול דאורייתא דאחר שנכתב בהכשר לא יופסל, מיהו אם לא נתנו הבעל בעצמו רק שהם נעשו שלוחים לנתינה ג"כ ואמרו לאחרים לחתום איפשר דבטל דמאן לימא לן שנתרצה הבעל שאחרים יחתמו, מיהו הא ליתא דהא לרבא לעיל דף כ"ט לא מפליג בין שליח עושה שליח להך דלא יאמרו לאחרים ויכתבו רק משום מילי ומשמע דליכא שום קפידא לבעל בכך, וא"כ לא איכפת לבעל כלל אם אחרים יחתמו רק דהוי ליה מילי ולא מימסרן לשליח, וא"כ בעדי מסירה שא"צ לחתימות כלל תו לא הוי רק פסול דרבנן, מיהו זה קשה גם על דברי התוס' דבאומר הבעל כתבו צריכים לכתוב בעצמם הא לרבא אין קפידא כלל באחר דמדמי לשליח עושה שליח בעלמא, עמ"ש לעיל בסוגיא:

תו קשיא לי למאן דמוקי מתני' כר"מ איך יפרנס המשנה עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו, וקשה דלר"מ מצאו באשפה כשר ל"ל אמירתו לסופר כתוב ואם אמר להם כתבו והניחו לסופר לכתוב והבעל נתרצה שיחתמו העדים על הגט שכתבו הסופר איך יעלה על הדעת שיופסל מי גרע ממצאו באשפה, ואם כי אמר תחילה שהם יחתמו אטו לא יוכל לחזור בו שיחתמו אחרים, לכן נראה דהך שיאמר לסופר כתוב ע"כ למ"ד עדי מסירה כרתי והוי כתיבת הסופר מן התורה וחתימת עדים דרבנן משום מזוייף מתוכו, ואף דמוקי לה בגמרא כר"מ היינו בהך דמילי דגם ר' חנינא איש אונו כוותיה אבל בהא דע"ח כרתי לא אתיא כר"מ דאפילו מצאו באשפה כשר וא"צ אמירת סופר:

ועוד נראה דגם לטעמא דבזיון דבעל נוטין הדברים דאין כאן פסול תורה דאטו קים לן דקפיד, ותו נתת דבריך לשיעורין אם כבר ידוע ומפורסם שאין יכול לכתוב איך נבטל הגט, וזימנין דמשכחת לה שגירש אשה אחת ע"י סופר זה ועדים אלו ואח"כ אמר לאלו כתבו ואמרו לסופר ראשון בהא ודאי לא שייך בזיון דבעל שכבר ידעו מזה אטו נימא להכשיר בזה, א"ו בזיון דבעל חששא דרבנן בעלמא הוא ופסול מדרבנן ולא דייקינן בלשון בטל שמן התורה הוא בטל רק הכל לפי עניינו והרמב"ם שהניח הנחה דבטל הוא מן התורה לגרמיה הוא דעביד שלא יצטרך לפרש בחיבור בכל מקום שהוא מן התורה ולמד תלמודו בלשון קצרה ושפתיו ברור מללו, אבל במשנה הרי מצינו ר"פ כל הגט פסול דאפי' לכהונה אינו פוסל א"כ איפשר בלשון המשנה לא דייקינן כולי האי, מ"מ מ"ש מוכח דלר"מ דס"ל ע"ח כרתי לא שייך שיאמר לסופר כתוב כלל כיון דאפי' מצאו באשפה כשר רק הקפידא על העדים, אפי' לתירוץ התוס' לעיל באמר כתבו קפיד אכתיבה מ"מ יכול לחזור ולהחתים בו עדים כרצונו, גם איפשר דמתני' כרבי יהודה דבעי כתיבה וחתימה לשמה מן התורה כדמוקי רב אשי לעיל דף ד' ואין לבדות דברים שהם נגד השכל ומושכל ראשון, מעתה עמדו דברי בעל גט פשוט דבע"מ ליכא רק פסולא דרבנן בחתימה:

ועוד נראה אפי' ניתן מקום לדייק דבטל הוא בחתימה ג"כ יש לפרש דהגט בטל כשבא לפנינו דכל גט מפקיע חזקת אשת איש דכיון שחתום בעדים מסתמא ניתן לה כדת בעדי מסירה ואפי' אין עדי מסירה בפנינו כמ"ש התוס' והרא"ש לעיל פ' השולח ובכמה דוכתי, אבל בגט זה שנודע שהם אמרו לעדים שיחתמו אין כאן העדאת עדים כלל א"כ איפשר שלא ניתן לה בעדי מסירה כלל שאין עדות זו כלל לראיה על הגט והוי כאילו נחתם בקרובים או אפי' בכשרים וא' מהם קרוב או פסול וחתם להעיד דמחזקינן הגט לבטל, אבל אם ידוע שבא לידה בעדי מסירה ודאי כשר מן התורה:

וסימנים לזה בלשון הרמב"ם שכתב בפ"ב דין ה' אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אע"פ שחזרו ונתנוהו לבעל ונתן גט זה לאשתו בפני עדים ה"ז גט בטל שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכותבו ע"כ הראה באצבע שהביטול הוא משום הכתיבה שהיא מן התורה ולא בשביל החתימה שאינה אלא פסול דרבנן משום מזוייף מתוכו וכדברי בעל ג"פ, ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה אמרו לו לבריא או לשכ"מ חכם עכ"ל. וקשה למאי דפירש"י לר"מ דטעמא משום בזיון דבעל א"כ בשכ"מ מאי בזיון איכא שיאמרו שאינו יודע לכתוב גט דידוע הוא מחמת חולשתו אינו יכול לכתוב, ודוחק לומר דכוונת רש"י בבריא לאביי ובשכ"מ לרבא דטעמא משום מילי, ומכאן מודעא רבה דס"ל לרש"י כדפרישית לעיל דטעמא דבזיון דבעל אין בו אלא פסול דרבנן לכן לא פלוג רבנן בין בריא לשכ"מ, וא"כ ע"כ לא דייקינן לישנא דבטל שיהיה מן התורה, והא דלא אמר נ"מ בין רבא לאביי אי פסול דאורייתא אינו דיוק כ"כ דאיכא נ"מ טובא שיש לומר, גם לקמן בדף הסמוך בעי לפרושי לא אמר כלום להתירה לעלמא:

שם ד"ה טעמא כו' דכיון דאמר להם כתבו מקפיד היה בדבר כו' שבושת הוא לו כו' עכ"ל. משמע מפירש"י דלר"מ ודאי טעמא משום בזיון דאי משום מילי אין לחלק בין שנים לשלשה, וקשה דהא בפ' כל הגט פריך מהך מתני' אמתני' דמשלחו ביד אחר ושני אביי משום בזיון דבעל ורבא שני דה"ל מילי, וקשה מה הועיל בתירוצו הא ע"כ תירוצא דאביי צריך לר"מ דס"ל מילי מימסרן לשליח ואפ"ה בשנים לא יאמרו לאחרים ויכתבו ובקושיית הש"ס לא מייתי דר' יוסי כלל, ועוד דאי דרבא משני אליבא דר' יוסי נימא דלא פליגי אביי ורבא כלל דאביי משני אליבא דר"מ ורבא אליבא דר' יוסי, ותו קשיא דא"כ מנ"ל לרבא דרבי יוסי טעמו משום מילי דילמא טעמא דר' יוסי נמי משום בזיון דבעל וס"ל אפי' בשלשה שייך בזיון דבעל, וצ"ע:

בתוס' ד"ה הכא במאי עסקינן כו' וא"ת וכי לא ידע כו' עכ"ל איפשר לומר דלאביי שפיר יש לפרש דהכי קאמר אם אמר להם כתבו כו' ואמרו לסופר אינו כשר עד שיאמר היינו שיאמר מעיקרא לסופר ואז אפי' לאחר שאמר להם כתבו יכולין לומר לסופר כיון דטעמא משום בזיון דבעל שלא ידעו שאין יכול לכתוב, א"כ באמר מעיקרא לסופר כתוב ולעדים חתומו היינו אותם עדים שאמרו אלו שיחתמו דתו לא שייך בזיון דבעל דגלי דעתיה דלא קפיד, א"כ תו לא קשיא עד שיאמר תנו דזהו רבותא טפי דאפי' בכתבו סגי כיון דכבר נודע לסופר תו ליכא קפידא, ועיקר הקושיא לדידן דקיי"ל כרבא דטעמא משום מילי לא מימסרן לשליח א"כ לא מהני מה שאמר לסופר מעיקרא כיון דחזר ועשה לאלו שלוחים פריך שפיר עד שיאמר תנו מיבעי ליה וא"ש:

ויותר נראה דאביי ס"ל עיקר הקושיא משום דס"ד דכתובו דמתני' לאו דוקא דהא כתבו בבריא לא מהני ומסתמא כשאמרו נכתוב גט לאשתך היינו לגרשה ואמר כתובו היינו כתובו ותנו, והתנא קיצר בדבר ומתני' בכתובו ותנו איירי, לכן דייק שפיר דתנו לחוד שפיר מהני דהא בכתובו ותנו ליכא שום רבותא דבין לר"מ ובין לר' יוסי בכה"ג לא יאמרו לאחרים ויכתבו, וכיון דליכא שום רבותא בזה ע"כ עיקר מאי דקמ"ל היינו למיסתם כר"מ דדוקא בכה"ג הוא דבטל אבל באמר תנו לחוד נותנין וסתם לן כר"מ ופריך שפיר אימא סיפא, אבל אי הוה רבותא ברישא לא קשיא ליה בסיפא לימא עד שיאמר תנו די"ל דתנא דמתני' לא מעייל נפשיה בפלוגתא דר"מ ור' יוסי, רק ברישא קמ"ל מאי דלא מהני אפי' לר"מ ובסיפא קמ"ל מאי דמהני אפי' לר' יוסי, והשתא בס"ד שפיר קשיא ליה כיון דאיירי בכתבו ותנו א"כ ליכא שום רבותא וע"כ למיסתם כר"מ אתי, ופריך אימא סיפא ומשני אביי הכא במאי עסקינן דלא אמר תנו היינו דרישא איירי בכתבו לחוד וקמ"ל שפיר לר"מ דנהי דשמעינן ממתני' דר"מ מודה בכתבו ותנו דלא יאמרו לאחרים ויכתבו לא מוכח מזה בכתבו לחוד והיינו בבריא שאומר כתבו דהדין דכותבין ומוסרין לבעל והיינו דקתני שנתנוהו לו דכן הדין בבריא כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מגירושין, וא"כ י"ל דר"מ דוקא בכתבו ותנו ס"ל דלא יאמרו לאחרים והיינו משום דהוה סגי ליה בתנו לחוד והוא הוסיף לומר כתבו ודאי איכא קפידא נמי אכתיבה, משא"כ באמר כתבו לחוד לא מוכח דקפיד אכתיבה, קמ"ל דבסתמא נמי אמרינן דקפיד אכתיבה שיכתבו ויחתמו הם בעצמם, ולא קשיא ליה עד שיאמר תנו מיבעי ליה כיון דהתנא לא אתא למיסתם כר"מ רק לאשמועינן דאפי' בכתבו לחוד נמי ס"ל לר"מ דלא יאמרו לאחרים אף דליכא לישנא יתירא, ושיעור כוונת התנא דבכתבו אפי' לר"מ לא מהני עד שיאמר לסופר כתוב דמהני נמי לר' יוסי, מיהו נראה דזה דוקא לסברת אביי דס"ל טעמא דר"מ משום בזיון דבעל איכא שפיר רבותא דס"ד בליכא לישנא יתירא לא קפיד, אבל לרבא דס"ל הטעם משום מילי לא מימסרן לשליח אפי' לר' מאיר כדפרישית לעיל א"כ בשלשה דס"ל יאמרו לאחרים ויכתבו היינו משום דבב"ד מילי מימסרן לשליח, א"כ י"ל דפשיטא להש"ס דלא שייך עשאן ב"ד רק בעשאן שלוחין גם לנתינה אבל בלא עשאן שלוחים לנתינה פשיטא דאין תורת ב"ד עליהם וא"כ תו ליכא רבותא בכתבו וע"כ למיסתם כר"מ אתי א"כ עד שיאמר תנו מיבעי ליה וא"ש, ואיפשר גם רש"י לעיל נתכוין לפרש משום בזיון דבעל היינו לסברת אביי דמתרץ לה כדפרישית ובפשיטות נמי י"ל דהמקשה עד שיאמר תנו לא ניחא ליה לפרושי דקמ"ל בסיפא לכ"ע כיון דדייקינן לר"מ כולה מתני' כר"מ, ודוק היטב:

בגמרא הכא במאי עסקינן דלא אמר לבי תלתא. ויש לדקדק לפמ"ש התוס' לעיל דף ס"ו ע"ב בד"ה כתב ידן כיון דחתם סופר ועד הוא פסול ע"כ נעשה כאומר אמרו על הכתיבה או על החתימה, וא"כ איך תני במתני' אמרו לסופר כו' ולעדים משמע דהפסול מצד שניהם הא כיון דליכא רק שנים ע"כ על כתב הגט או חתימת ידן הוי כאומר אמרו, ואיפשר דהתנא נמי ספוקי מספקא ליה אהיכא קאי הקפידא, לכן דוקא בתרווייהו הגט בטל ובחדא ספיקא הוי אי אמר אמרו על הכתיבה או על החתימה, לכן באמר לסופר וגם לעדים בטל ממנ"פ ואינו כשר רק באמר לסופר ולעדים חתומו, ואיפשר לומר