גרש ירחים רלד

מודו הפוסקים להך סברא דלא מהני בגט נמי כתב ידו, אבל למסקנא דבעדות כתיב מפיהם ולא מפי כתבם א"כ מוכח דאי לאו קרא דמפיהם הוי עדות מפי כתב א"כ מוכח דמפי כתבם נמי הגדה מיקרי, להכי מהני שפיר כתב ידו בפקח, ובחרש טעמא אחרינא שאינו בר דעת אפי' יכול לדבר מתוך הכתב כנ"ל ודו"ק, ועיין בסמוך:

בד"ה והא כו' אע"ג דממעט חרש כו' שאינו בואמר ואמרה כו' עכ"ל לולא דבריהם נלע"ד דודאי היכא דאמירה הוא משום מצוה ודאי בעינן קרא כדכתיב, ובחליצה האמירה משום מצוה שהרי אפי' אמרה כמה פעמים שאינו רוצה ליבמה צריכה לומר דוקא בפני ב"ד שזהו מן המצוה עצמה א"כ פשיטא דכתב אינו בכלל שאין המצוה רק כמו שכתוב בתורה, אבל לעדות שעיקר העדות לברר הענין לאמיתו שפיר יש לו להועיל גם בכתב אם כתב הוא דבר ברור שאין הכוונה רק לאמת הענין לכן צריך קרא למעט מפיהם ולא מפי כתבם, ולפ"ז נראה דלענין שבועה דכתיב לבטא בשפתים והתורה חידשה ששבועה מועלת, א"כ בכתב אינו בכלל ביטוי שפתים ועיקר דין שבועה כמו שכתוב בתורה ואין להמציא שיועיל בכתב, ובתשובה כתבתי בארוכה דין שבועה בכתב:

בא"ד וענתה מוענו הלוים כו' עכ"ל. קשה בעדות כתיב נמי ענייה לא תענה ונימא בלשון קודש, ויש ליישב:

בגמרא שאני עדות כו' מפיהם ולא מפי כתבם. קשה לפי דברי ., הש"ך בח"מ סי' מ"ו סל"ד דאילם יכול לחתום על השטר כיון דמהני מפי כתב בשטר א"כ קשה הא משכחת לה שבועת העדות בשטר ג"כ שמשביעו אם חתם בשטר, ואיפשר לומר דמן התורה א"צ קיום ולא משכחת לה מן התורה ומדרבנן שצריך להעיד על כתב ידו בעינן מפיהם, מיהו לדעת הפוסקים והרמב"ם דבטוען מזוייף צריך קיום מן התורה א"כ צריך להעיד על חתימתו, וי"ל דמהני מפי כתב דהא יכול לחתום אפי' לכתחילה בנשתתק לפי דברי הש"ך, מיהו בש"ע מבואר דהוא אינו יכול להעיד על כתב ידו ואפי' לדברי הש"ך כשצריך להעיד בעל פה אינו יכול להעיד בכתב, אלא דאכתי משכחת בקיבל קנין בפני האילם ותובע ממנו שיכתוב לו שטר וטוען אינו יודע דכאן יכול להעיד ע"י שיכתוב השטר ושטר יכול לכתוב לדברי הש"ך דבשטר מהני נמי מפי כתבם, א"כ נתחייב קרבן שבועה על שאומר איני יודע, ואיפשר דבכה"ג אינו חייב קרבן שבועה ובלא"ה אין דברי הש"ך מוכרחים כמ"ש בתומים שם ואין להאריך כאן, ועמ"ש בסמוך לדברי הרמ"א שיכולין לקיים מתוך כתבם:

ושוב ראיתי שאדרבה יש להביא ראיה לדברי הש"ך מן הסוגיא ממקום שהביא בתומים ראיה מדלא מוקי לעדיות היינו בעדות בשטר ולכך בודקין אותו אם הוא בר דעת וי"ל מכאן אדרבה ראיה להש"ך דקשה מה ענין קושיא זו לדרב הכא כמו שנדחקו התוס', אבל לדברי הש"ך ניחא דבלא דרב י"ל דעדיות היינו על שטרות שחתם בודקין אותו אם הוא בן דעת, אבל רב דס"ל דביכול לדבר מתוך הכתב הוי בן דעת א"כ כשחתם בשטר נמי מיקרי בן דעת ופריך שפיר וא"צ לדחוק כדברי התוס', מיהו לפמ"ש לעיל יש ליישב ראיית התומים דהא הוכחתי דכשמלמדין אותו אף שכותב כהוגן לא נקרא בן דעת אפי' בחרש, א"כ כשבא השטר לפנינו ואינו ידוע אם כתב ע"פ לימוד או מעצמו א"כ צריך בדיקה אם הוא בן דעת מהני שפיר חתימתו ואם אינו בן דעת ע"כ ע"י לימוד כתב ולא מהני אפי' לרב, ומ"מ יש לדחות דלעדיות משמע כשבא להעיד, וא"כ ע"כ לומר היינו לעדיות כשבא לחתום שטר, ולזה א"צ בדיקה לרב דכשיחתום כהוגן מיקרי בן דעת כמו בחרש שיכול לדבר מתוך הכתב, וא"כ בשטר שחותם כתיבת ידו הוא בדיקתו, ועיין בסמוך שם קתני מיהא לעדיות כו'. ויש לדקדק לפמ"ש בתשובת הרא"ש דמיגו במקום עדים פסולים לא אמרינן, א"כ י"ל לעדיות לבטל המיגו צריך בדיקה שאם הוא בן דעת מבטלין המיגו, מיהו כבר צווחו עליה דהרא"ש בזה, עיין תומים כללי מיגו סימן י"ח:

תו קשיא לי דילמא בודקין לעדיות היינו אם ידענו שראה העדות וקיי"ל נמצא אחד קרוב או פסול עדות כולם בטלה וא"כ נ"מ טובא דאם האילם בר דעת הוי כמו פסול מכח חסרון שבגופו ופוסל כל העדות ואם אינו בר דעת ודאי אינו פוסל כלל כמו שאין אשה וקטן פוסלין, מיהו י"ל דבסתמא לא נתכוין להעיד כיון שפסול להעיד מפני שהוא אילם ובלא נתכוין אינו פוסל, אך לשיטת הש"ך בר"ס ל"ו דאם גם הכשרים לא נתכוונו פוסל אפילו לא נתכוין קשה דבכה"ג בודקין האילם אם הוא בר דעת פוסל כיון שגם הכשרים לא נתכוונו להעיד ואם אינו בר דעת אינו פוסל, וגם אפי' נימא שלא כדברי הש"ך קשה דנימא בודקין אותו אם הוא בר דעת שואלין אותו אם נתכוין להעיד ופוסל כל העדות ואם אינו בר דעת ודאי אינו פוסל העדות שאין כוונתו כלום, ולדעת הפוסקים דבעינן הגדה ג"כ אתי שפיר דכיון שאינו מעיד לא יפסול וצ"ע, גם קשה לפי דברי הריב"ש שסובר שיכולין להעיד עדות קיום מפי כתבם כמ"ש רמ"א בסימן מ"ו ס"ו א"כ קשה לוקמא לעדות קיום שטר דא"צ להעיד בפה וסגי נמי באילם ומוכרח כדברי התומים דבאינו ראוי לבילה לא היקל הריב"ש:

בתוס' ד"ה קתני כו' דלענין קרבן שבועה לא חשיבא הגדה כו' עכ"ל. סברת התוס' דחוקה, ולולא דבריהם היה נ"ל דבלא דרב איכא למימר הא דממעט אילם היינו נשתתק דבעי בדיקה וממעט קרא פרט לאילם דכיון דאין עדותו מתקבלת בלא בדיקה לא רמיא עליה להעיד שהרי יודע שלא יתקבל עדותו ושיאמר ויבדקוהו אין חיוב עליו להניח לבדוק עצמו כל שאין עדותו מתקבלת בלא בדיקה דהרכנה אבל אם בדקוהו מעיקרא שפיר יכול להעיד או שמרוצה להעיד ושיבדקוהו י"ל שפיר דמהני עדותו, לכן א"ש דבודקין אותו, ומ"מ אין חיוב הגדה עליו קודם הבדיקה שיתחייב קרבן שבועה על ידו, אבל לרב דמתוך הכתב נמי הגדה הוא וע"כ התורה מיעטתו פריך שפיר ולק"מ, וגם לדברי הי"מ לעיל דאילם היינו חרש ניחא ג"כ דדוקא לרב מקשה והתוס' לא הוצרכו לפרש זה, וראיתי עכשיו בפני יהושע שתמה על הי"מ דבחרש פשיטא שאינו מעיד דלאו בר דעת הוא, ולא הבנתי תמיהתו דר' זירא ס"ל דקמ"ל קרא אפי' יכול לדבר מתוך הכתב דרב ס"ל דבר דעת הוא ומיעטו הכתוב דלא סמכינן אכתבו דמ"מ אינו בר דעת אף שיכול לכתוב כהוגן, אבל לרב קשיא דלחרש מעיקרו לא צריך קרא ובנתחרש ויכול לכתוב שפיר מהני, לכן גם מה שהקשה לוקמא בחרש מעיקרו אין מקום לדבריו דחרש מעיקרו שאינו בר דעת לא צריך קרא כלל ואין מקום לכל דברי בעל פני יהושע בזה, אלא דקשיא לי למאי דמשני בעדות כתיב מפיהם ולא מפי כתבם א"כ אם לא יגיד פרט לאילם ל"ל מהיכא תיתי יתחייב קרבן שבועה כיון שאין עדותו מועיל פשיטא דאינו חייב קרבן שבועה אם לא יגיד, ואיפשר לומר דאי לאו אם לא יגיד הוה מוקמינן קרא דמפיהם ולא מפי כתבם דלא ממעט רק אילם דאינו ראוי לבילה אבל פקח יכול להעיד בכתב, אבל השתא דכתיב אם לא יגיד פרט לאילם שמעינן אינו ראוי לבילה מואם לא יגיד ע"כ קרא דמפיהם אפילו בראוי להגדה וא"ש, מיהו לשיטת ר"ת דס"ל דביכול להגיד מהני נמי מפי כתב א"כ מפי כתבם היינו באילם א"כ תיקשי אם לא יגיד ל"ל פרט לאילם, וי"ל לפמ"ש התוס' דהרכנה שהוא מעשה בגופו עדיף א"כ צריך קרא לאילם אף שמעיד ע"י הרכנה שהוא מעשה בגופו, ואיפשר לומר עוד דקמ"ל אם השביעו כשהוא אילם אף שנתפקח אח"כ ויכול לדבר א"כ ס"ד שמחוייב להעיד ע"פ שבועה ראשונה, וכשראה העדות ג"כ כשהיה פקח קודם שנתאלם דהוי עדות מעליא דהוה תחילתו וסופו בכשרות מ"מ מיעטו קרא מקרבן שבועה שבשעת שבועה לא היה ראוי להעיד, כן נ"ל ודוק היטב:

בד"ה ירושת בנו הבכור פירש"י שהשוה בכור לפשוט ואין נראה לר"י דא"כ הל"ל כו' עכ"ל. נראה ליישב בפירש"י דבלא"ה קשה מאי קמ"ל כיון דבר דעת הוא פשיטא שסומכין על דבריו, מיהו בהשוה בכור לפשוט בעינן דוקא לשון מתנה דבירושה הוי מתנה על מ"ש בתורה כמבואר בב"ב דף קכ"ו ע"ב ובח"מ סימן רפ"א, וקמ"ל דסומכין על הרכנה ולא נאמר שאין מבחין בין לשון ירושה למתנה, משא"כ בריבה לא' ליכא רבותא כלל, וגם להתוס' קשה לימא שאומר זה בני, ולפירש"י הכל נכון ודו"ק:

(ע"ב) במשנה אמרו לו נכתוב גט לאשתך כו'. בפני יהושע מקשה דבגמרא משמע דבטל לגמרי בין שכתב הסופר וחתמו הם ובין שכתבו הם וחתמו עדים אחרים, וקשה ממנ"פ אי עדי מסירה כרתי למה יתבטל הגט בכתבו הם וחתמו עדים אחרים הא א"צ ע"ח כלל ומשום מזוייף מתוכו לא מיפסל רק מדרבנן, וכן אי ע"ח כרתי תיקשי איפכא בחתמו הם והסופר כתב למה יתבטל הגט, לכן מסיק כיון דלמ"ד משום בזיון דבעל הבעל קפיד בין בכתיבה בין בחתימה והגט בטל ה"ה למ"ד משום מילי לא מימסרן לשליח, והביא ראיה מדברי התוס' לעיל דף ס"ו ע"ב דאע"ג דלר"מ במצאו באשפה כשר מ"מ כשציוה לכתוב צריך לעשות ציוויו, וה"ה איפכא למ"ד ע"מ כרתי אם ציוה לחתום ואמרו לאחר לחתום אפי' בע"מ בטל מן התורה, ע"ש שהאריך להשיג על ספר ג"פ, ובעיני יפלא כיון דלמ"ד ע"מ כרתי לא צריך רק כתיבה לשמה וא"כ אם כתבו הם עצמן שנכשר הגט כבר ליתנו בעדי מסירה, ובשביל שחתמו בו אח"כ עדים שלא ציוה הבעל יוחזר ויופסל זהו מן התימה דהא לרוב פוסקים אפי' ביטל הבעל הגט בפירוש לא מהני כיון שנכתב בהכשר, ואפי' לדעת הרמב"ם שיכול לבטל הגט בפירוש הרי כאן לא ביטלו כלל ועשאו בכתיבה כמצות הבעל רק ששינה בחתימה וא"כ כשהבעל נתרצה אח"כ ליתנו בע"מ אמאי יתבטל, כיון שמרוצה בגט זה ונכתב כהוגן והבעל עצמו נתנו כמבואר במשנה אין סברא כלל לומר שבטל מן התורה, והרי אפי' אומר בהדיא לשליח גט שנתתי לך בטל הוא אין בכלל דבריו שביטל גוף הגט כ"ש שלא הוזכר ביטול לגוף הגט כלל, ואם נימא שהבעל סבור שכשר לגמרי אבל כיון שבאמת פסול מדרבנן אדעתא דהכי לא נתנו דא"כ כל פסולי דרבנן יחזרו לשל תורה שהרי לא נתנו ע"ד שיופסל מדרבנן ואיך משכחת לה ג' גיטין פסולין ואם נשאת לא תצא וכן כל פסולי דרבנן, וצ"ל כמ"ש בספרי גט מקושר דהבעל לא קפיד על מה שידונו חכמים בגט זה לפסול מדאורייתא או מדרבנן:

ועיקר ראייתו מן התוס' לעיל לחד שינויא דגם לר"מ בעינן שיכתוב הסופר שציוה בודאי לא יעלה על הדעת דאם כתבו אחר יגרע ממצאו באשפה, ולא אמרו התוס' לעיל רק שאם ציוה שיכתוב וכתבו