גרש ירחים רלג

בתוס' ד"ה ואי כו' וסופו למות כו' קודם שיתירוה ב"ד. וקשה איך פסיקא מילתא שצריכה היתר ב"ד הא בניסת ע"פ שנים א"צ להיתר ב"ד כלל, וי"ל שצריכה להמתין שלשה חדשים משום הבחנה, מיהו משכחת לה שתינשא מיד כגון ששלח לה גט ממדינת הים דמונין משעת כתיבה ונשחט קודם שבא הגט לידה דלשמואל דס"ל לעיל משעת כתיבה א"כ תוכל לינשא מיד, אלא דמ"מ אסורה מפני האיבול, ומכל מקום משכחת לה בארוסה:

בגמרא אלא מעתה יהא גולה על ידו. וקשה לשון אלא מעתה דפשיטא דאינו יכול לחיות עוד וכ"ש אי חשוב כמת, וכמ"ש התוס', ונלע"ד בזה דבלא"ה איכא למידחי דאיכא למימר משום שדעתו מתבלבלת הוא עצמו מקרב מיתתו לכן פטור מגלות, אבל השתא דפשיט לן דדעתא צילותא אית ליה א"כ כל בר דעת משמר עצמו מקירוב מיתה אף בשביל חיי שעה, א"כ אין הנשחט חייב בדמו רק השוחט, פריך שפיר יהיה גולה על ידו, ומשני די"ל הרוח בלבלתו או ע"י פירכוס שאין בידו להשמר ממנו קירב מיתתו, ולפי זה משמע דלעולם חשיב דעתו צילותא ונפשט ספיקא של הר"י לעיל בתוספות כפי דברינו אלה ודו"ק:

בתוס' ד"ה וניחוש דילמא קורא אחדיה ולמה לנו לחושבו כו' עכ"ל המהרש"ל פירש דבבדיקה לא יצא מן הספק שע"י בדיקה זו לא נדע, ולכאורה נראה לפרש דקשיא אפי' אם אומר גלופקרי וסדיני י"ל חמה וקורא אחדיה ואפי' אומר בחורף גלופקרי שמא חמה אחדיה ולפי שאינו בדעתו אומר גלופקרי, מיהו משמע מלשון התוס' דאם מכוון גלופקרי וסדיני שפיר הוי בדיקה ולא נתלה דחמה וקורא אחדיה לדונו כשוטה, וכן משמע נמי מפירש"י ודו"ק:

(דף ע"א ע"א) בגמרא אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. לפום מסקנא דש"ס משמע דרב כרשב"ג ס"ל דיכול לדבר מתוך הכתב מיקרי בר דעת לכל מילי, וכן משמע דלעדות נמי הוה כשר אי לאו דכתיב מפיהם, וקשיא לי דלעיל דף כ"ב ע"ב במתני' הכל כשירין לכתוב הגט אפי' חרש שוטה וקטן, ובגמרא פריך הא לאו בני דיעה נינהו ומוקי בגדול עומד על גביו, א"כ משמע דאיירי בחרש שיכול לכתוב וא"כ קשה ל"ל עומד ע"ג הא כיון שיכול לדבר מתוך הכתב הוי בר דעת, ועוד חזינן דבמשנה שאחריה פסיל לחרש לענין הבאה משמע דאותו חרש שכשר לכתיבה פסול להבאה, א"כ חזינן דלאו בר דעת מיקרי דאל"כ למה יופסל להבאה ותיקשי לרב ממתני', ונראה דס"ל דחרש מעיקרו אינו בר דעת ואי איפשר שיכתוב גט שאין לו כתב של דעת כמו שנראה מפירש"י לקמן רק פקח ונתחרש י"ל דהכתב ראיה שהוא בר דעת אם כותב כהוגן, והשתא הא דפריך הא לאו בני דיעה נינהו דאי איפשר שיכתוב כהוגן,. ונראה שאינו בר דעת מתוך כתב ידו, ומשני בגדול עומד על גביו יכול לכתוב אף חרש מעיקרו שאינו בר דעת, והך חרש הוא דפסול להבאה, אבל פקח ונתחרש שיכול לדבר מתוך הכתב שפיר מהני, ולפ"ז הא דמכשיר רב ביכול לדבר מתוך הכתב היינו בכותב מעצמו, אבל אם למדוהו ואחד עומד על גביו שיכתוב מודה רב דלא מהני דבגדול עומד על גביו אף שאינו בר דעת שלימה יכול לכתוב, ולפ"ז איפשר דדוקא בכותב מעצמו נקרא בר דעת, אבל אם למדוהו שיכתוב לא מהני, וא"כ כ"ש דהרכנה לא מהני בחרש להורות שהוא בר דעת דאפי' כתיבה לא מהני רק בכותב מעצמו ולא למדוהו וכמ"ש התוס', ולפמ"ש י"ל דדוקא בכותב מעצמו ולא למדוהו דיש בזה חכמה יתירה, ואיפשר דאפי' ע"י שאלה ורמיזה לא מהני רק כשכותב פלוני יכתוב ופלוני ופלוני יחתמו מעצמו בהא הוא דמהני, ומיושב בזה נמי מה שדייק בפני יהושע לימא רב הלכה כרשב"ג די"ל מדרשב"ג לא מוכח רק שהוא כותב והם חותמין והיינו שכותב כל הגט מעצמו בזה יש חכמה יתירה, אבל אם מצוה לאחר שיכתוב י"ל דלא הוי הוכחה כ"כ שהוא בר דעת קמ"ל רב דבהא נמי סגי כן נ"ל ודו"ק, עיין בסמוך:

בתוס' ד"ה אמר רב יוסף כו' תימא לר"י כו' בהרכנה סגי עכ"ל נראה ליישב דפשיטא לרב יוסף ביכול לדבר מתוך הכתב דפקח הוא וא"כ אפילו בדיקה א"צ ולא משמע דקמ"ל רב רק שא"צ לשמוע מפיו ממש ובזה פריך מאי קמ"ל תנינא דלא בעינן פיו ממש ובדיקה פשיטא דלא צריך טפי מכתב ואין הכי נמי דסגי בהרכנה, אלא דרב קמ"ל ביכול לדבר מתוך הכתב זה עצמו מופת שהוא בר דעת, וכמו שפירש"י לקמן, וה"ה דהרכנה ע"י בדיקה כ"ש דמהני כיון שמוכיח שהוא בר דעת, ורב יוסף פשיטא ליה דמן הכתב מוכח שבר דעת הוא ולא צריך רב לאשמועינן רק דלא בעינן שישמעו מפיו וע"ז פריך שפיר מאי קמ"ל תנינא ורבי זירא שני ליה דודאי חרש י"ל אפי' מדבר מתוך הכתב לאו בר דעת הוא ואילם שאני:

ובהכי ניחא שיטת ר"ת שהביא הרא"ש לקמן דף ע"ג דאפי' בפקח לא מהני כתב ידו והרכנה עדיף שעושה מעשה בגופו וא"כ תיקשי לרב יוסף איך מייתי ראיה מהרכנה לכתב יד, ולפמ"ש ניחא דודאי ס"ל לרב יוסף דרב לא מעייל נפשיה בהכי, דאי בעינן מעשה בגופו גם מדברי רב לא מוכח דלא בעינן מעשה בגופו דנהי דקאמר כותבין ונותנין גט לאשתו לא מוכח שע"י הכתיבה יכתבו, ואי ס"ל כהתוספתא דאפי' בפקח לא מהני כתב יד רק הרכנה שהוא מעשה בגופו' י"ל גם בחרש כן רק הכתב לראיה שהוא בר דעת, אבל פשיטא דלא עדיף מפקח, וע"ז קשיא ליה לרב יוסף דבר דעת פשיטא ליה דמוכח מתוך הכתב וע"כ עיקר רבותא דרב קמ"ל אע"ג דלא איפשר בשמיעת קולו ממש מ"מ כותבין גט, וע"ז פריך כיון דהרכנה שהוא מעשה בגופו מהני א"כ גם בחרש איפשר מעשה זה, ואי קמ"ל רב דלא בעי אפי' הרכנה זה אינו מבואר מדברי רב כלל רק כותבין ונותנין גט והיינו באופן שיועיל, ורבי זירא משני ליה אילם קאמרת היינו דעיקר רבותא דרב לאשמועינן דבר דעת הוא מהוכחת הכתב ולק"מ ודוק היטב, וא"צ לדחוק כדברי פנ"י, ועיין מ"ש בסמוך בתוס':

בא"ד ואור"י דהא ודאי דבחרש לא סגי בהרכנה כו' עכ"ל. נראה הסברא דהרכנה לא מהני רק גילוי דעת שרוצה לגרש, ובחרש שאין בו דעת שלימה לא אהני גילוי דעתו שהרי גם קידושיו אינן קידושין אף שרוצה באשתו, רק ע"י הכתב מתברר שהוא בן דעת משום דבכתב יש הוכחה שהוא מבין בטוב, ולפ"ז גם קידושיו קידושין בכה"ג וקרובים דברי התוס' למ"ש ודו"ק:

בגמרא וממאי דמדבר ואינו שומע זהו חרש כו'. יש לדקדק איך שייך לשאול על הלשון ממאי שא"כ נשאול על כל לשון קודש ממאי שזה הוא שנקרא כך, גם מה ענינו לכאן, ונראה דהכא אגב אורחיה קמ"ל דלרב דדוקא חרש מעיקרו מיקרי חרש אבל פקח ונתחרש מיקרי בר דעת, א"כ ל"ל דאילם נקרא על שם אישתקיל מילוליה דא"כ אילם נקרא שבתחילה יכול לדבר ובסוף אישתקיל מילוליה וכיון דמבואר דאילם כפקח לכל דבריו והיינו במדבר ולבסוף נתאלם, א"כ כה"ג באינו שומע ואינו מדבר אפי' פקח מעיקרו בכלל חרש שדיברו בו חכמים, וגם מקרא דואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו משמע מסתמא דחרש יכול לדבר וא"כ ע"כ לא איירי בחרש מעיקרו דכיון דמעולם לא שמע אין יכול לדבר ג"כ א"כ חרש נקרא אפי' שמע מעיקרא, וא"כ דומיא דאמרה הברייתא דחרש ששמע מעיקרא ואילם שהיה מדבר מעיקרא הם כפקחין בכה"ג באינו שומע ואינו מדבר אינם כפקחין, וא"כ לרב צ"ל דכל הני באין יכול לדבר מתוך הכתב ודו"ק:

בתוס' ד"ה א"ר זירא כו' תימה לר"י כו' ואמאי לא פריך כו' הא יכול להגיד ע"י הרכנה ואור"י כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים דהא גם לרב י"ל דכתב רק מוכיח שיש לו דעת ואינו כהגדה בפה, ואיפשר לומר דודאי הרכנה י"ל אינו דבר ברור כ"כ אלא דרוב פעמים יש לסמוך על ההרכנה אבל למיעוט חיישינן וא"כ י"ל באיסור סמכינן על הרכנה, משא"כ בממון דאין הולכין בממון אחר הרוב לא סמכינן על הרכנ' שאינו רצון מבורר, משא"כ בכתב דפירש רצונו שפיר ק"ל הא יכול לברר היטב מתוך הכתב, ובהכי ניחא לשון אי קשיא לי הא קשיא לי דודאי לרב דמרא דשמעתא הוא ס"ל הולכין בממון אחר הרוב וקשיא נמי מהרכנה, אבל לי דס"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב קשיא לי מ"מ הא ע"י הכתב יכול לפרש ודו"ק:

מיהו נראה יותר ליישב קושיית התוס' דודאי מהרכנה לא קשיא די"ל ודאי בעדים שהעידו מפורש שזה חייב לפלוני הוי עדות גמורה ויכול להזימם כשיבאו אחרים יזימום ושפיר מיקרי עדות שאתה יכול להזימה, אלא די"ל כיון דהזמה חידוש הוא שהאמינה התורה לאחרונים י"ל דדוקא בפקחין האמינה התורה להאחרים דאם משקרין הראשונים היו מהדרין אחר האחרונים להכחישן או להזימן לכן נאמנין האחרונים המזימין דעל הראשונים רמיא לברורי שהאחרונים מוזמין, אבל באילם אף שיכול להעיד ע"י הרכנה מ"מ אם באו אחרים והזימום אין בידם לברר דבריהם להזים או להכחיש למזימין אחר שהדיבור אין בהם לא יוכלו לברר ע"י הרכנה באיזה אופן יוזמו או יוכחשו, דבשלמא על העדות עצמו יכולין לכוון בהרכנה שזה חייב לזה וכדומה, אבל להשתדל בהזמת המזימין בלא דיבור אי איפשר שצריך בירור ופירוש באיזה אופן שתבא ההזמה, וא"כ י"ל הא דמיעט אילם הוא משום שברמז קשה לכוון להזים למזימין א"כ לא יועיל עדות המזימין וממילא גם עדותן לא יועיל דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה, אבל מתוך הכתב קשיא ליה שפיר שיכול לברר ההזמה כמו בדיבור ממש, א"כ אמאי מיעט אילם ודו"ק ועוד נראה די"ל מה שהאמינה התורה לעד היינו מתוך שהוזהר על לא תענה אינו חשוד לשקר ולעבור בלאו א"כ י"ל דע"י הרכנה שהוא רמיזה בעלמא ואינו מפרש כ"כ אין כאן לא תענה וממילא אינו נאמן אפי' אם בדעת ידבר, אבל בכתב שמפרש הכל קשיא ליה שפיר דכ"ש דכתב הוי מעשה טפי מן הדיבור שיעבור בלא תענה אי חשיבא הגדה ודו"ק:

מיהו קשיא לי דכיון דר' זירא גופיה ס"ל דאילם כפקח לכל דבר ותיקשי ליה לנפשיה אמאי הא אילם ודאי יכול להגיד מתוך הכתב שהרי הוא בר דעת שלימה ולמה לא יועיל כתב שלו לענין עדות, ומתוך זה נראה דבגט אפי' בפקח בעינן שמיעת קולו וכתב לא מהני ורב הוא דס"ל דכתב כהגדה דאי לא הוי כהגדה גם לענין גט לא מהני ופריך שפיר דע"כ הגדה מעלייתא היא מיהו להפוסקים דס"ל דמהני בפקח כתב ידו, א"כ קשה תיקשי לר"ז לנפשיה הא אילם שהוא פקח ודאי מהני כתב ידו לענין גט ותיקשי ליה לנפשיה, וי"ל דודאי בס"ד י"ל דכתב לא הוי הגדה, א"כ