גרש ירחים רלב

אשמדאי בדמותו נקרא המלכות על שם שלמה והנהגותיו ונימוסיו לכן נקרא המלוכה על שמו:

(דף ס"ט ע"א) בתוס' ד"ה לברוקתי הכא משמע דיש כו' וקשה דבבכורות חשיב ליה גבי מומין הקבועין עכ"ל. איפשר ליישב דהך רפואה אינו מרפא לגמרי רק מיקל החולי ויוכל לראות אבל מ"מ אין החולה נרפא לגמרי ושפיר ה"ל מום קבוע:

בד"ה לככא כו'. גם כאן מבואר לחינכי משמע דככי אינם חינכי:

בגמרא כיון דמפומיה קאתי אימר איתמוחי איתמח. ובריאה לא שייך זה די"ל מפנימיות הריאה קאתי דרך הקנה שמחובר לריאה ששם מעלה הלחלוחית וכיחו לפה:

(דף ע' ע"א) בתוס' ד"ה רב שימי כו' הקשה ה"ר אלחנן אמאי לא אסור לרפאות כו' עכ"ל. וקשה איך ריפא אלישע צרעת נעמן, וצ"ל שידע שלא יעבוד עבודת גילולים עוד, וא"כ איפשר שגם ההוא עכו"ם לאו עובד עבודת גילולים הוה, ועיין במהרש"א שהקשה איך אמרו חז"ל הרפואות הא חזקיה גנז ספר רפואות שישעבדו לבם למקום, ע"ש מה שתירץ, ואיפשר דספר רפואות היו כולם בדוקות ושוות לכל נפש וקולעים אל השערה אבל רפואות הללו אינם שוות לכל נפש וכפי שינוי הטבעיים לקבל הרפואות וכיון שאינם בדוקות צריך רחמי שמים שיועילו, מיהו קשה אמאי לא ריפא את נעמן ע"י ספר הרפואות ומלך ישראל צווח האלהים אני להמית ולהחיות, ואיפשר שלא היה תחת יד מלכי ישראל רק תחת מלכי יהודה משלמה המלך, אלא מ"מ קשה כיון דאיתא בפ' הפועלים עד אלישע לא הוה אינש דחלה ונתרפא א"כ קשה ספר רפואות מה טיבו, ואיפשר דהיינו לחלאים חיצוניים וחבורות ופצעים כמפורש בתורה ורפא ירפא אבל מי שחלה חולי פנימיי לא היה עוד תקנה להתרפאות, וא"כ י"ל דודאי מה שגילו רפואות כאן כיון שהרבה שלוחים למקום וחלאים רעים ונאמנים אין חשש בהתגלות רפואות על מקצת חליים אבל ספר רפואות כלל לכל חליים החיצוניים ויסיחו דעתם מן הרחמים לכן גנזו:

בגמרא א"ל אליהו לר' נתן אכול שליש כו' לכשתכעוס תעמוד על מילואך. פירש"י אבל אם תמלא מעיך כשתכעוס תבקע, ואיפשר לפרש ע"ד זה טוב כעס משחוק כי ברוע פנים ייטב לב כי לבו כואב על השליש שחסר לו מן השביעה וע"י הכעס ממלא בטנו וא"כ ברוע פנים ייטב לב, ועד"ז פירשנו מה שאמרו בקידושין רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו ולאדם שטוב מטעימין לו מפרי מעשיו והוא שהשליש שנתמלא מן הכעס אין לו טעם רק כעס ומכאובות א"כ רגזן לא עלתה בידו טעם לשבח משליש שהניחו רק רגזנותו אבל אדם שטוב מטעימין לו מפרי מעשיו, ובזה יש לפרש בפ' בחקותי ואכלתם לחמכם לשובע ולא תניחו שליש וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ ולא תצטרכו לכעוס ללבוש אכזריות במלחמה שהוא הכעס הגדול אבל יהיה לכם שלום ותאכלו לשובע:

(ע"ב) בגמרא אמר כתבו גט לאשתו ואחזו קורדייקוס כו' אמר ר"ש בן לקיש כותבין ונותנין כו'. ויש לדקדק הא מתני' בכתבו איירי וא"כ קודם שאחזו קורדייקוס היה בריא ובבריא לא מהני כתבו רק במסוכן ואיך אמר ריש לקיש כותבין ונותנין, ואם נאמר שמעיקרא היה מסוכן ואחזו קורדייקוס בתוך החולי א"כ איך קאמר סמיה בידן בישרא סומקא דילמא לחולה אינה טובה רפואה זו, ואיפשר דמעיקרא נמי היה חולי אשתא כדלעיל דף ס"ז ע"ב דרפואתו שוה עם קורדייקוס, אלא דקשה דא"כ לא הוי מסוכן כיון שיש לו רפואה וצ"ע, ואיפשר דריש לקיש קמ"ל דכותבין ונותנין היינו באמר תנו והוי רבותא דמתני' לענין כתבו לא איירי רק לענין כתיבה לחוד, וס"ל לר"ל דאפי' הנתינה יכול להיות אף שעדיין אינו בדעתו אע"ג דלענין נתינה ודאי בעינן שליחות שידו כיד הבעל לנתינה ס"ל לריש לקיש דכתיבה ונתינה שוין בזה, דגם לענין כתיבה נהי דלא בעינן שליחות מ"מ הכתיבה בכח הבעל כמ"ש בספרי גט מקושר דף ט"ז ומשם בארה הטעם שצריכה להיות הכתיבה ע"י כח והשתדלות הבעל ולא תליא בשליחות ע"ש היטב, ואין מקום לתלונת הפני יהושע כאן ודו"ק:

עוד איפשר לומר הא דקפיד אכתיבה שתהיה בדעת אף דלא בעינן שליחות י"ל כיון דדרשינן לעיל דף כ"א וכתב ונתן שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה לכן אם כתבו כשהוא קורדייקוס אם אינו ראוי לנתינה ה"ל מחוסר רפואה ונתינה, לכן ס"ל לריש לקיש דנותנין ג"כ וליכא שום חסרון משא"כ לר' יוחנן דאין נותנין אין כותבין ג"כ, מיהו י"ל דלא דמי דמחוסר קציצה החסרון בגט עצמו משא"כ הכא אין חסרון בגט רק בנותן:

ואיפשר לומר עוד לדמות לענין דיחוי כמו באכל חלב ונשתטה דמיקרי דיחוי לענין קרבן כיון שאינו ראוי להביא קרבן בעת שטותו מיקרי דיחוי כדאיתא בזבחים דף י"ב כמו כן י"ל כאן כיון דלר' יוחנן אין ליתנו בשעת שטותו נדחה גם אח"כ ואין הגט ראוי עוד, משא"כ לריש לקיש דנותנין ג"כ אין כאן דיחוי, ואע"ג דלענין דיחוי מהני היכא דבידו וא"כ כאן סמיה בידן כבר כתבו התוס' בסוכה דף ל"ג דצריך לחלק בדברים דבמזבח שנפגם כל קדשים שנשחטו ע"ג מיקרי דחויין אף דבידו לתקן הפגם, וניחא בזה מה שתמה המהרש"א על מ"ש התוס' דצריך ליזהר שיהיה שפוי בין כתיבה לנתינה ותמה המהרש"א מה בכך שאינו שפוי בין כתיבה לנתינה כיון דשפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה, ולפמ"ש ניחא דקשיא להתוס' לשיטתייהו דס"ל לעיל דף כ"ב ע"ב דלא בעינן שליחות בכתיבה וא"כ אמאי יופסל וע"כ משום דאידחי, וא"כ בנשתטה בין כתיבה לנתינה כ"ש דהוי נראה ונדחה דחשיב טפי דיחוי כמבואר ר"פ לולב הגזול שם, ודוק היטב. ועיין בספרי גט מקושר אות י"ג דף כ"א:

בתוס' ד"ה דקתני מיתור הלשון כו' עכ"ל. איפשר לומר דריש לקיש דדייק מן המשנה דאם נימא דאין כותבין רק כשישתפה, א"כ קשה כיון שאמר בשעה שהיה קורדייקוס אל תכתבו גם כשנתרפא למה יכתבו בלא דעתו שמא גם אחר שנשתפה עמד בדיבורו וסובר שבשביל שחזר כשהיה קורדייקוס ימנעו מלכתוב שעכ"פ איפשר שזוכר הדברים שדיבר בהיותו קורדייקוס, ואע"ג דע"פ הדין י"ל כל זמן שלא חזר בהיותו שפוי אין חזרתו כלום ואף שעומד בדעת זה בשפיותו אינו אלא דברים שבלב ס"ל לריש לקיש דמ"מ יש לשואלו דשמא חזר באמת וסובר שיסמכו על חזרתו ולא יכתבו בלא דעתו דלמה נפקיע ממנו אשתו, אלא ודאי כותבין ונותנין גם בהיותו קורדייקוס א"כ עליה דידיה רמיא לשאול שמא כבר כתבו ונתנו בהיותו קורדייקוס, וא"כ מדקתני אין בדבריו כלום מוכח דנותנין מיד, ור' יוחנן ס"ל דלא צריך לאמלוכי ביה דמסיק אדעתיה שלא יסמכו על דבריו וא"צ לשואלו כלל דעליה רמיא לגלויי שנתחרט בשפיותו, כן נ"ל ודו"ק היטב:

בד"ה ומי אמר כו' הקשה הר"ר אלחנן כו' לריש לקיש נמי תיקשי כו' עכ"ל. הקושיא עצומה, עיין בספרי גט מקושר מ"ש ליישב, ונראה עוד דהא ודאי בס"ד שיועיל הגט של הנשחט אף שאינו בר דעת בשעת כתיבה ונתינה ע"כ הסברא דכיון שציוה לכתוב כשהוא שפוי מסר להם כח הגירושין ולא בעינן תו דעתו, ועפ"ז יש לחלק שפיר דודאי בדבר שהוא לו זכות בעצם שלוחיו במקומו אף שעכשיו אינו בר דעת כיון דמילתא דפסיקא הוא שזכות הוא לו, וא"כ י"ל ודאי במשנה שאמר כתבו כשהוא בריא א"כ לא היתה כוונתו רק לאיזה טעם שיהיה דהא אינו מסוכן גם עכשיו, א"כ לא בריר לן שהגירושין הם זכות לו דאפי' באשה שצווחה להתגרש אמרו בירושלמי שמא חזרה בה וכאן נמי אינו זכות בהחלט ואינו דומה לבריא שנשאר בבריאותו דלא חיישינן לחזרה דעליה רמיא לגלויי ואדעתא דהכי עביד שליחא שיהיה במקומו ולא ניחוש לחזרה אף שאין הדבר לו זכות גמור, וא"כ בשחט בו שנים קים לן שלא יחזור שהרי אינו מקוה לחיות וכוונתו שלא תפול קמיה יבם וכשהוא זכות לו בעצם שפיר הם במקומו כמו שזכין לקטן אע"פ שאינו בר דעת כלל לכן גם הם במקומו לגמרי אף לאחר שיצא מדעתו משא"כ במתני', מיהו סברא זו לא שייך לחלק רק על הנתינה שלכך אינם במקומו ליתן דלאו זכות גמור הוא לו שיהיו במקומו שמא יחזור בו, אבל לענין הכתיבה שפיר ה"ל זכות גמור שהרי גילה דעתו שחפץ בגירושין ואם יעמוד בדעתו ה"ל זכות ואם יחזור הרי יכול לחזור קודם נתינה, והשתא שפיר לריש לקיש י"ל הא דמצריך סמיה בידן היינו משום הנתינה שאינו זכות גמור לו ובנתינה שפיר יש לחלק בין שחט בו שנים שזכות גמור הוא לו כדפרישית, אבל ר' יוחנן דס"ל דאפי' כתיבה אין כותבין קודם שישתפה אלמא טעמא משום שפסק ממנו כח הגירושין לגמרי תו אין לחלק בין זכות לחובה פריך שפיר, ודוק היטב:

בד"ה התם כו' דל"ל דבדקוהו כו' דא"כ לא הוה פריך מידי כו' עכ"ל המהרש"א תמה כיון דבס"ד מדמי ליה לקורדייקוס ודאי לא מהני ליה בדיקה ונדחק, ולפענ"ד פשוט בכוונת התוס' דלא יעלה על הדעת לדמות הנשחט לקורדייקוס שלא יועיל לו בדיקה דא"כ תיקשי ליה מתני' גופיה אמאי בנשתתק מהני בדיקה ובקורדייקוס לא מהני בדיקה, אלא ע"כ דזה ידוע שאין בו דעת ונשתתק אינו אלא מחמת חשש חלישת גופו חיישינן שנחלש גם חוש השכל, והשתא המקשה נמי סמך דזה שרמז משמע שאין יכול לדבר וא"כ מידי ספיקא לא נפיק שמא נחלש גם חוש השכל ואמאי יכתבו ויתנו, דנהי דבתחילה עדיין פשוט שלא נחלשו חושיו כמ"ש התוס' מ"מ אחר כך יש לחוש שנחלשו חושיו לגמרי, אבל אי איירי ע"י בדיקה לא היה מקום להקשות כלל, ומשני הכא דעתא צילותא ולא דמי לנשתתק שהוא מחמת איזה מקרה שפגעה בו יש לחוש שנשתנה השכל ג"כ, אבל בנשחט מחזקינן מסתמא לא נשתנה בו השכל שהמקרה ידוע שלא בא רק ע"י מקרה חיצוניי, ולזה נסתפק הר"י דמ"מ הרי אחר כך מסתמא משתנה ומתחלש כל הגוף אם נחשב לדעתא צילותא עד יציאת נפשו יהיה עדיף מנשתתק, כן נ"ל פשוט כוונת התוס' ועיין בפוסקים ובספרי ג"מ החילוק בנשתתק מתוך חוליו:

בגמרא והאמר ר"י אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים וברח כו' וקשה קצת מה ענין קושיא זו לכאן, ואיפשר דהוה מצי למידחי כיון דעשאו שליח ובתחילת עשיית שליחותו היה שפוי בדעתו אהני השליח להיות במקומו אע"פ שאח"כ כמת חשיב, אבל כאן דס"ל בפשיטות דצריך להיות כח הבעל בגירושין א"כ פשיטא שאין נעשה שליח רק בעודנו הבעל חי פריך שפיר: