גרש ירחים רלא

שנצטוה לחתום כשר, וא"כ גם למסקנא משכחת שיכתבו ויחתמו בעצמם וי"ל דבחתימה פשיטא ליה ולא מספקא ליה רק אכתיבה:

אלא דאכתי איכא למידק כיון דשמואל סבירא ליה כתב סופר ועד כשר בדיעבד אפי' בסופר שאינו מובהק וא"כ ע"כ הסופר הוי כמו עד וא"כ מאי חששא איכא שיחתום הסופר הא כיון שציוהו לכותבו ממילא הוי עד ג"כ א"כ מאי מזיק מה שיחתום הסופר, דבשלמא אם הסופר אינו עד י"ל דהוי כחתם שלא לשמה אבל כיון דהכתיבה ג"כ עדות א"כ הוי כנצטוה להעיד ג"כ וא"כ לא מסתבר כלל שתפסל חתימתו, ונראה דודאי אין חשש במה שהסופר חותם, בפרט לשמואל לשיטתיה, ועיקר החשש פסול הוא דמאחר שאמר אמרו לפלוני ופלוני שיחתמו והם מחתימין הסופר א"כ חסר אחד מן העדים שציוה הבעל והך שנים שציוה שיחתמו לא גריעי מכולכם חתומו דאיתא במשנה דאם א' מהם מת בטל הגט ועיקר חששא בשביל חסרון חתימת העד שנצטוה לחתום, ומתוך מ"ש עמדנו על דברי הר"ן שתמהנו עליהם לעיל שכתב הטעם בחתם סופר ושני עדים בגט אין חשש דליכא למיחש לכיסופא דסופר דמידעי ידעי שכיוון להרבות בעדים, ותמהנו לעיל דהא החששא שמא לא ציוה לסופר לחתום כלל, וא"כ לא נתכוין להרבות בעדים והם הוסיפו להחתים גם הסופר ולא נצטוה מן הבעל לחתום, ולפמ"ש ניחא דס"ל להר"ן שאין פסול מה שהסופר חותם שלא בציווי הבעל שאינו חותם אלא לכבוד ולמילוי כדפרישית לעיל, רק החששא הוא שיניחו הסופר לחתום במקום עד אחד וכיון שהבעל ציוה לשנים אחרים לחתום א"כ חסר חתימת השני, ולכן בחתם סופר ושני עדים אין חשש שלא עבר על רצון הבעל שמ"מ חתמו שני העדים שציוה הבעל ואין חתימת הסופר פוסלת, ואין לומר שמא ציוה ששלשה יחתמו והניחו אחד והחתימו לסופר במקומו דאז הוה פסול, על זה כתב הר"ן דבכיוון להרבות בעדים ליכא למיחש לכיסופא דסופר שידעו שכיוון להרבות בעדים וא"כ ממנ"פ אין חשש אם ציוה רק לשנים הרי חתמו אותן השנים ואין חתימת סופר פוסלת אף שלא נצטוה, וע"כ לומר שאמר ששלשה יחתמו וא"כ לא הוי חתם סופר כיון דליכא כיסופא, כנ"ל ברור בדברי הר"ן, (ע"כ ממהדורא קמא):

סליק פרק ששי מי שאחזו פרק שביעי (ע"ב) במשנה מי שאחזו כו' ואמר כתבו כו'. כתבו התוס' ואפי' אמר כתבו ותנו, ואיפשר לומר דקמ"ל דודאי באמר תנו פשיטא דאין נותנין אבל באמר כתבו י"ל דעכ"פ יכתבו ויתנו ביד הבעל, ואם מסרוהו להבעל אחר שנתרפא ונתרצה לגרש בו א"כ היה איפשר לומר דאיגלאי מילתא למפרע אשר מחכמה שאל על זאת ויכול לגרש בגט זה, קמ"ל דלא אמר כלום ואם נתרצה לגרש אח"כ צריך לכתוב גט אחר דהגט ראשון נכתב שלא מדעת הבעל, ובהכי ניחא דבגמרא אמרינן דהא רוחא קורדייקוס שמה למאי נ"מ לקמיעא, ויש להבין מאי נפקא מינה לדינא, לכן איפשר כיון שידוע שההוא רוחא קל להתרפאות ע"י קמיעא והוה ס"ד דהכתיבה שכתבו בעודו קורדייקוס תועיל כיון שמתרצה לגרש אחר הרפואה ג"כ, קמ"ל דמכל מקום אינו בדבריו כלום ודו"ק:

בפירש"י ד"ה נשתתק לאו אשאחזו קורדייקוס קאי כו' עכ"ל נראה דס"ל לרש"י דבקורדייקוס לא שייך בדיקה דודאי לאו בר דעת הוא, ואיפשר דאפי' בדיקה לא מהני ביה דקים לן דאינו בדעתו, ועיין בפני יהושע שהבין בדברי רש"י דאיירי בנשתתק מחמת חולי וכתב הטעם דכיון דאמר כתבו לחוד ובאינו חולה לא מהני כתבו, ולפענ"ד ליתא דכל נשתתק אפי' מתוך בריו לא גרע מחולי דמסתמא אית ביה סכנה והוא בהול וסגי בכתבו לחוד, וכן הוא ברמב"ם ובטור ובש"ע סי' קכ"א במי שנשתתק אם בדקו אותו כותבין ונותנין, משמע דנשתתק יש לו דין חולי, וגם בפירש"י כוונתו מחמת חולי ולא מחמת חולי דמעיקרא אלא דהאי גופא חולה הוא כי ניטל המדבר, וא"כ סגי בכתבו לחוד בנשתתק אפי' מתוך בריו דאין לך חולי גדול מזה, כן נ"ל:

בגמרא שמעה ילתא. צ"ל דלא הספיקה לו רפואה דבישרא שמינא וחמרא חייא:

בפירש"י ד"ה רב יוסף איעסק לתלגא כו' עכ"ל. צ"ע דלמה לא הוזכרה רפואה זו, וע"פ פשוטו יש לפרש בלא חולי רק לצינתא בעלמא והיינו דאמר גדולה מלאכה:

בגמרא אמר להו הא בעלת שלש כו' כתב המהרש"א ויש לדקדק מאי קושיא הא בעלת ג' ובעלת ה' כשרים להדיוט, ואין זה קושיא דלא בא רק להראות איך חשידי אאבר מן החי וכיון דבת ג' חסרה רגל א' והם יראים מריש גלותא עד אשר חתכו אבר מן החי, וכה"ג לעיל דף ז' דאל יטיל אימה יתירה כו' ביקשו להאכילו אבר מן החי, ופירש"י שאבד אבר מן השחוטה וחתכו אבר מן החי להשלים:

שם כרכה בסודריה. למאי דמסיק היינו כל החתיכה משום דטעם ביה טעמא דחיורא, והקשה המהרש"א אמאי קאמר גששה דהרגיש באותו עצם אפי' לא היה מרגיש לא היה אוכל משום טעמא דחיורא, ונראה דעשה כן דגששה כדי שידע מקום הצרעת דאולי היתה איזה נקודה קטנה וקשה לבדוק בכל העור, וכה"ג בפוסקים בנקב בחלל הגוף קשה לבדוק כל החלל ולזה היה מגששה כדי לדעת מקומה כדאמרינן לקמן בדקו בדוכתיה ואגב הרגיש שרוצים לחנקו:

(דף ס"ח ע"א) בגמרא א"ל ר"ח מנא הוה ידע מר המהרש"א דייק הא נחר ליה, ואיפשר לומר דממה שעשה לו סימן היה לו לעמוד במקומו ואיך היה בטוח כשיפנה לימין או לשמאל שמא גם שם שמו מכשול לפניו, ולזה השיב חדא דנחר לי מר, ואם תראה אותי פונה למקום מכשול תוסיף לרמז לי להיות כלך מדרך זה, ועוד שהינוקא רמז לפנות לימין או שמאל, ועוד שהתקלה ניכרת מתוך הציפיתא וחשידי עבדי על זאת שכוונתם להזיק בידים:

שם שרים ושרות אלו מיני זמר. נראה שהכלים עצמם יש בהם שמות זכר ונקיבה כלי זמר זה נקרא בלשון זכר וזו בלשון נקיבה כמו שיש חילופי שמות בכל כלים יש שנקרא בלשון זכר ויש בלשון נקיבה:

בתוס' ד"ה איכא כו' וצ"ל ששמרוהו מימי שלמה עד חורבן בית שני עכ"ל. קצת קשה למה לא שמרוהו מימות משה עד בית ראשון שלא היה זמן רב כל כך כמו מבית ראשון עד בית שני:

בא"ד הקשה הר"ר אלחנן כו' ולינסרינהו ע"י שמיר עכ"ל. לולא דברי התוס' היה איפשר לומר דקשה בלא"ה איך עשו באבני אפוד באותיות הסתומות כגון מ"ם סתומה וסמ"ך שאם ע"י השמיר הרי נפרד האבן לגמרי והפנימיית נופל מן האבן, ודוחק לומר שאלו האותיות היו פרודות, לכן י"ל דהשמיר אינו בוקע מעבר לעבר ומעט נשאר מחובר למטה ובקל להפרידן שלא ע"י ברזל, וא"כ למזבח כשיפרידוהו הרי הם נשברים ואינם שלימות, והא דלקמן דתרנגולא ברא אייתי ליה לשבר הזכוכית י"ל שקל להשתבר אף שנשאר מעט שלם בתחתיתו, וכן אמרו שנבקעים האותיות כתאנה שמתבקעת אלמא שאין נפרדין, וכן לקמן בשיני דטורא משמע שאין ההר נפרד רק מתבקע:

בגמרא אייתי שידה ושידתין. לא ידעתי שנים ל"ל זכר ונקיבה דוקא שם כריא ליה בירא. איפשר שלא שתה המים כאשר הם רק אחר שישימם בבור ושם עשה איזה תיקון למים דאל"כ הלא יכול למצוא מים בעולם, לכן סייר לגושפנקיה שאם א' שתה מהם וממלאם במים אחרים אינו נוח לו בכך לכן כי צחי לא השיג מים אחרים ראויים לו:

בתוס' ד"ה זיל כו' לא רצו לשאול באורים ותומים כו' עכ"ל. לכאורה אורים ותומים אינם מייעצין כיצד לעשות רק משיבין הן או לאו אם יצליחו או לא אבל ליתן עצה איך לעשות לא מצינו בשום מלחמה וא"כ אף אם היו משיבין האורים ותומים שהוא אצל שרו של ים לא יבינו איך להשיגו, משא"כ אשמדאי שאמר להם שהשר של ים מסרו לתרנגולא ברא ונתחכמו איך להשיגו, אבל אם היו אורים ותומים משיבים שהוא אצל שרו של ים לא היה עולה על דעתם לשואלו אם מסרו לאחר וכה"ג איפשר שהיה תשובה, אבל זה שכבשוהו הוכרח לברר דבריו שאל"כ לא יאמינו לו אילו לא אמר רק שהוא אצל שר של ים ולא יוכלו להשיגו היו מענין אותו יותר פן כיחש בם והוכרח לברר אמיתת דבריו דע"כ לא יכול לכבוש השר של ים להחזיר השמיר להם:

(ע"ב) בגמרא בדקו קינא דתרנגולא ברא דאית ליה בני. משמע שהשר של ים מסרו לכל המין תרנגולא ברא וכ"א יכול ליקחו:

בפירש"י ד"ה ובעיא מינטר ליבם קטן כו' ויודע היה זה שעתידה להמתין י"ג שנה עכ"ל. צריך להבין מאי בעי רש"י בזה, ואיפשר דרש"י לשיטתי' דלעיל דף ס"ה ע"א ד"ה חולצת משמע דס"ל בהביא' סימנים בהגיעה לעונת נדרים חולצת, א"כ איפשר שתביא סימנים קודם י"ג שנה לזה אמר יודע היה זה שלא יביא סימנים קודם י"ג שנה, עוד איפשר דקשיא ליה לרש"י אם כבר נולד היבם הרי בציר ליה משלש עשרה הימים אחדים אשר יחיה הבעל ואם לא נולד עדיין איפשר מ"מ שיולד מיד ואין י"ג שנה במילואן, לזה פירש שידע שתמתין אף שכבר נולד מ"מ לא יהיו לו ב' שערות עד עבור י"ג שנה ממיתת הבעל, והראשון נ"ל עיקר:

בגמרא שלחו להו בידקו בכרעיה קשה שהוה ליה לבדוק בבבואה דבבואה דלית להו כדלעיל דף ס"ו, וגם לעיל דפריך אינהו נמי אידמו נימא דחזי ליה ברגלי אדם, וכ"ש דקשה להגאונים שפסקו דאין בקיאין בבבואה דבבואה מ"מ משכחת לה בראו לו רגלי אדם:

שם וקא תבע להו בנידותייהו. קשה כיון דגמר מתיבתא אמאי אינו מחזיק דין נדה ואשת איש, וצ"ל דאינם מצווין על איסורים, ועיין בתשובת מהר"ם לובלין באשה הנבעלת משד שאינה אסורה משום זונה:

בפירש"י ד"ה מלך והדיוט היה שלמה לא חזר שוב למלכותו. בגליון בשם רש"ל כעין מלכות ראשונה שמלך על עליונים ע"כ, איפשר דקשיא ליה מ"ש המהרש"א הא כתיב בקרא שמלך בירושלים ארבעים שנה, לכן פירש שעל העליונים לא מלך כמקדם ומ"מ היה מלך בירושלים, מיהו ברבה פסוק אני קהלת אמר חכם וטיפש וחכם עשיר ועני ועשיר משמע שהיה הדיוט גמור, לכן י"ל שימים רבים שהיה