גרש ירחים רל

עדי חתימה כרתי, וא"כ כיון דאמרו עכ"פ פסול מדרבנן ממילא דאינו כלום כיון דשטר גופיה לא הוי אלא מדרבנן:

ובסיום דברי הרמב"ם שסיים וז"ל וכן אם אמר לשנים כתובו וחתמו בשטר מתנה ותנוהו לפלוני אין יכולין לומר לסופר לכתוב אלא הם בעצמם יכתבו ויתנו, והקשה בסמ"ע סי' רמ"ד מאי וכן הא כ"ש הוא אם אמרו לא מהני כ"ש בלא אמרו, ותירץ דאיכא נמי רבותא איפכא דבאמר לשנים כיון שהם יכולין לכתוב ולחתום בעצמן א"כ ה"א שיהיו כמותו לצוות לאחר ג"כ קמ"ל דלא, וקשה לפ"ז מסוגיא דאמר חתם סופר ועד ר' יוסי הוא דלר' מאיר יש לחוש לחורבא, ופירש"י שיאמרו אמרו לסופר כו', וקשה מנ"ל דרבי מאיר מכשיר כלל באמרו דילמא דוקא באמר תנו שיש להם כח לכתוב בעצמם הם כמותו, אבל אמרו שלהם עצמן אין כח לכתוב גם ר"מ מודה דה"ל מילי, ולפי פירוש התוס' דהתקלה לר' מאיר זימנין שיאמר לשלשה תנו יש ליישב שפיר, אבל לפום פשטא דשמעתא משמע לר' מאיר כשר אמרו בפשיטות ומנ"ל הא, ואיפשר לומר דבאמת גם לר"מ אינו כשר אמרו רק כשיש להם רשות לכתוב בעצמם אלא שנותן להם רשות ג"כ אם ירצו לומר לסופר, ולפ"ז איפשר באמרו שאין להם רשות לכתוב בעצמן גם ר"מ מודה דפסול והיינו כדברי הר"ן לשיטתו דמיירי אמרו מדעתכם. ועפ"ז ניחא מה שתמה בס' פ"י אמאי לא פשיט ממתני' דפ' מי שאחזו שדייק מינה רב אשי דאמרו פסול, ולפ"ז איפשר דלא נשמע מן המשנה רק אמרו לסופר שאין להם רשות לכתוב בעצמם אבל אמרו שיש להם רשות ג"כ לכתוב בעצמם י"ל דשפיר מהני כיון דאיכא תרתי למעליותא, ולדייק כולי האי עד שיאמר אם תרצו כתובו או תאמרו לסופר כולי האי לא דייקינן, עכ"פ לר"מ איכא למיחש לחורבא בהך אמרו שיאמר כתבו אתם ואם תרצו אמרו לסופר כו', כנ"ל לפי דברי הסמ"ע:

אמנם באמת תמיה לי טובא מה שנראה מלשון הרמב"ם שאין יכולין לומר לסופר לכתוב ומאי קפידא איכא בכתיבת שאר שטרות אטו בעינן לשמה בשאר שטרות, ומשנה מפורשת לעיל דף כ"ו ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים דכתיב לה לשמה, ועיין לעיל דף ט' דלשמה ליתא בשאר שטרות, ועיין בח"מ סימן מ"ח שיכול לכתוב אפי' שם המלוה והלוה והמעות רק שיניח מקום הזמן שלא יהא מוקדם, וא"כ יש לתמוה למה לא יוכל הסופר לכתוב, ואפי' לפמ"ש לעיל דגם בשאר שטרות בעינן ספר המקנה מ"מ נראה כיון דלא בעינן כתיבה לשמה ועיקר הוא החתימה שהבע"ד יחתום השטר ואם מסר השטר בעדי מסירה אף שמצאו באשפה אם מסרו הנותן בעצמו ודאי שפיר מהני משום דלא בעינן כתיבה לשמה, ולכן ע"כ שטעמו של הרמב"ם משום קפידא כיון שאמר כתבו וחתמו וא"כ אין לו ענין למילי רק כיון דקאמר כתבו איכא קפידא שיכתבו בעצמם, וכעין שכתבו התוס' לר"מ, וא"כ תימה על הסמ"ע איך דימה זה למילי שאין הטעם משום מילי כלל רק משום קפידא, ובאמת שפשט דברי הרמב"ם מורין דגם בכתיבה שייך מילי, וא"כ תימה גדולה לומר בכל השטרות שלא יכתבו רק מפי הבעל דבר דא"כ שפיר חשיב לשמה בכל השטרות דכששומעין מפיו שמצוה לכתוב היינו לשמה, והנלענ"ד דס"ל להרמב"ם בוודאי בכל השטרות כיון דבעינן ספר המקנה ואנן קיי"ל כרבי אליעזר דעדי מסירה כרתי א"כ צריך לכתוב מפי הבעל דבר דבעינן ספר המקנה, אלא דמ"מ מהני אם מצא באשפה למסור לו בפני עדים דלא גרע מהודאת בע"ד והוי כאילו הודה שנעשה בהכשר ויכול להתחייב ולהקנות בהודאתו, והיינו טעמא נמי שיכול לכתוב תורף השטרות דכשהבע"ד בעצמו מצוה לעדים לחתום על השטר הוי כמו הודאת בע"ד דכמאה עדים דמי הוי כאילו הודה שנעשה בהכשר ושפיר יכולין העדים לחתום, משא"כ באומר לעדים שיכתבו ויחתמו אם יאמרו לאחר לכתוב והם יחתמו מבלי צוואת הבע"ד אם כן לא מהני גוף השטר כיון שלא כתבו מפי הבעל דבר וא"ש, וסמוכים לזה שבהך דינא דאומר אמרו כתב הרמב"ם בזה הלשון ואם אמרו לאותן עדים וכתבו ונתנו למקבל לא קנה ע"כ, ולמה לא כתב רבותא טפי שאפי' מסרו השטר לנותן והוא עצמו נתנו למקבל אפ"ה לא קנה, וכדאיתא כה"ג לענין גט בפ' מי שאחזו, וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מגירושין דין ו', אלא ודאי לענין ממון כשהבע"ד עצמו מוסר לו השטר חתום בעדים אמרינן דהוי כמו הודאה שנעשה בהכשר, עכ"פ תימה על הסמ"ע שלא דיבר מזה כלום וצ"ע:

עוד איפשר לומר ליישב מה שקשה על הרמב"ם שפוסל אמרו במתנה, וקשה קושיית הרמב"ן הא הוי ממנה שליח שלא בפניו, ובשלמא בגט יש לומר דלא הוי לשמה אבל במתנה מה טעם לפסול אמרו ליהוי כממנה שליח שלא בפניו, ולכן איפשר לומר עפמ"ש התוס' דאמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו לא מיקרי עד מפי עד שעיקר העדות לא נמסר אלא לאלו והראשונים הם שלוחי הבעל שמצוה לאלו לעשות לה גט, א"כ י"ל דתליא בזה אי אמרינן מילי לא מימסרן לשליח א"כ מיקרי עד מפי עד, דבשלמא אי אמרינן מילי מימסרן לשליח הם שלוחי הבעל שע"י אלו מצוה לשלוחים שלו לעשות גט והראשונים שלוחים לעשות את אלו שלוחים ולכן אי מילי לא מימסרן לשליח מיקרי עד מפי עד, ולכן גם במתנה פסול דלא ניתן ליכתב, ומ"מ על הכתיבה לא ידעתי שום טעם שלא יכתוב הסופר ויחתמו הם, אלא מוכרח לומר כמו שכתבתי לעיל, ואכתי פש גבן לברורי מה שנתחבטו הלח"מ והפר"ח למה לא הביא הרמב"ם עיקר דינא דפליגי ר' מאיר ור' יוסי באמר לשלשה תנו דלא יאמרו לאחרים ויכתבו ואם אמרו לאחרים הגט בטל דבזה הלכה כר' יוסי בלי שום ספיקא ונדחקו בזה, והנלענ"ד דס"ל להרמב"ם דיש להבין בסוגיא דפרק כל הגט דפריך אמתני' דהמביא גט בארץ ישראל וחלה משלחו ביד אחר ופריך מהא דאמר לשנים תנו או לשלשה כתבו ותנו דיכתבו ויתנו, ויש להבין מאי קשיא דילמא שם איירי בלא אונס, ולכן נ"ל בודאי באמר לשנים תנו ליכא שום קפידא בכתיבה שהרי לא זכר הכתיבה כלל, וא"כ לא דמי לשליח שאמר לו הולך די"ל שהקפיד עליו אבל היכא שלא זכר הכתיבה כלל לא שייך לומר שיהיה לו קפידא על הכתיבה כיון שלא זכרה כלל, ולכן משמע ליה דאין שליח עושה שליח כלל ופריך שפיר, ומשני אביי משום בזיון דבעל קפיד טפי אע"פ שלא זכר הכתיבה כלל ורבא משני דודאי בתנו לא קפיד רק דה"ל מילי ולא מימסרן לשליח, והשתא בשלשה דס"ל לר"מ דהוו ב"ד ושפיר יכולין לומר לאחרים, אלא דגם בשלשה שאמר כתבו מ"מ לא עדיף מא"ל לשליח להולכה את הולך דמ"מ בחלה משלחו ביד אחר דמסתמא במקום אונס לא קפיד, ולכן לר"מ באיכא אונס א"צ לכתוב בעצמן גם בשלשה כיון דלשלשה מילי מימסרן רק משום טעמא דקפידא, וא"כ לא עדיף מא"ל את הולך דמ"מ במקום אונס יכול לעשות שליח אחר כיון דמילי מימסרן לב"ד, וא"כ ממילא אפי' בשלשה שאמר להם כתבו מ"מ אין הגט בטל בהחלט, ואין להקשות לפ"ז איך מוקי אביי מתני' דפ' מי שאחזו דף ע"א ע"ב כר"מ ובלא אמר תנו הא אפי' לא אמר תנו רק כתבו אין הגט בטל ובמקום אונס יכולין לומר לאחר, די"ל דאביי לשיטתיה דס"ל דמשום בזיון דבעל איכא קפידא טפי בכתיבה ואין חילוק בין שנים לשלשה לאביי ובתרווייהו בטל הגט, אבל רבא דס"ל טעמא משום מילי ולא הוי קפידא טפי בכתיבה משליחות הגט וא"כ ממילא לר"מ באומר לשלשה כתבו ואיכא אונס לא עדיף מאת הולך דבאונס עכ"פ יאמרו לאחרים ויכתבו, וא"כ ממילא אחר שכבר כתב הרמב"ם בשלשה כשאמר להם כתבו שהגט בטל ע"כ מוכח הטעם משום מילי, גם מסתברא לאביי דס"ל משום בזיון דבעל אין הגט בטל לגמרי דמידי ספיקא לא נפיק שמא לא קפיד והוי ספק מגורשת, אף דבמתני' פרק מי שאחזו נקט הרי הגט בטל כבר כתבו שמלשון המשנה אין ראיה בהחלט שיהיה בטל לגמרי, א"כ הרמב"ם שפסק דבכתבו בטל הגט לגמרי ממילא אין לחלק כלל בין תנו לחוד לכתבו דמשום קפידא לא הוי בטל לגמרי וע"כ הטעם משום מילי א"כ ממילא ה"ה בתנו שאין לחלק כלל כיון דטעמא משום מילי, ולכן לא חילק בין אנוס או אינו אנוס ובכל גווני בטל לגמרי, ולא הוצרך הרמב"ם להביא כלל כיון שהגט בטל אין לחלק כלל בין כתבו או תנו לחוד:

בתוס' ד"ה כתב ידן כו' אע"פ דלא נפקא מינה כו' עכ"ל. לכאורה נראה דהתוס' לא ס"ל כלל לסברת רש"י, ולכן כתב המהרש"א דלהכי לא מיבעיא ליה בתלתא דבתלתא יש לקיים שאחד יכתוב ושנים חותמין, וקשה לי ע"ז דהא משמע בש"ס למ"ד דס"ל באומר אמרו כשר ולא תעשה שפיר י"ל דס"ל לשמואל חתם סופר ועד כשר וכמו שפירש"י לקמן, וא"כ תיקשי להו מאי מספקא ליה לשמואל אם נתכוין גם לחתימה דאי סבירא ליה חתם סופר ועד כשר ודאי כיוון גם לחתימה, ועוד דהא אכתי לא אסיק אדעתיה מחתם סופר ועד, וא"כ בס"ד תיקשי ליה בפשיטות אמאי לא אמרינן שרוצה שיכתבו גם הם, ועוד קשה לי לפי דברי התוס' מאי קשיא ליה ממתני' דאפי' אמר לב"ד ילמדו ויכתבו הא הכא ודאי נתכוין שיכתוב א' ושאר יחתמו ולכן ילמדו ויכתבו, ולכן נלענ"ד דגם התוס' ס"ל בס"ד דלא אסיק אדעתיה הך שקלא וטריא דחתם סופר ועד שפיר איכא לפרושי האיבעיא אי קפיד נמי אכתיבה אבל אחתימה פשיטא לן דודאי החתימה עיקר וצריכים לחתום בעצמם, וכן להך שינויא דס"ל לשמואל חתם סופר ועד כשר יש לפרש בפשיטות דמספקא לן אם הכתיבה כאומר אמרו ולא קשיא להו אלא למסקנא והוא משום דקשה בלא"ה הא לשמואל לשיטתיה דס"ל כתב סופר ועד כשר, וא"כ לפי דברי התוס' קשה מאי מספקא ליה נימא שכיוון שיכתוב אחד ואחד יחתום וכתב סופר ועד כשר לשמואל, ולכן משמע להו להתוס' כיון דבש"ס לא הוזכר ספק זה שאחד יכתוב וא' יחתום ולכן ע"כ לא מספקא לן בהא, אלא ודאי פשיטא ליה להש"ס כיון דמסיק בדף פ"ו דכתב סופר אינו כשר לכתחילה אלא בספרא דמובהק והכא מיירי בסתם שנים א"כ אינו כשר לכתחילה ומסתמא נתכוין הבעל שיהיה כשר לכתחילה, וא"כ ממילא למסקנא לא מצינו לפרושי כפירש"י מדלא קפיד אכתיבה כיון דלשמואל ס"ל למסקנא חתם סופר ועד פסול א"כ פשיטא שלא נתכוין שיעשו גם שניהם הכתיבה והחתימה דהא יופסל הגט בכך, ולכן הוכרחו לומר דמספקא לן אהי מינייהו כיוון, וא"כ אי חתם סופר ועד כשר שפיר י"ל הספק אכתיבה לחוד אם דקדק שיכתבו גם המה בעצמם, ומפירש"י שנראה שגם למסקנא אין הפירוש בענין אחר רק דעל הכתיבה לחוד מספקא לן, י"ל דס"ל כדפרישית דחתם סופר אינו פסול רק בסתם אבל אם מעיד הסופר בפירוש