גרש ירחים רכט

הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל ע"כ, והנה הר"ן הבין בדברי הרב שמספקא ליה להרמב"ם אי הלכה כשמואל דס"ל דאומר אמרו כשר ולכן מספיקא החמיר בו שקרוב להיות בטל כסוגי' דפ' מי שאחזו דאיתא שם שהגט בטל עד שישמעו לקולו והר"ן הקשה עליו כיון דמספקא ליה ובגמרא משמע דאי אומר אמרו כשר חתם סופר ועד פסול, וא"כ היה לו לפסוק בשניהם להחמיר גם בחתם סופר ועד, והרמב"ם פסק בפ"ט להכשיר חתם סופר ועד, ועוד נחלקו מהרד"ך ומהר"מ אלשקר בכוונת הרב שכתב שמתיישבין בדבר שקרוב להיות בטל אמאי לא כתב שהיא ספק מגורשת, ודעת מהר"ם אלשקר שאינו אלא פסול דרבנן רק שקרוב להיות בטל ולכן אף דבשאר פסולים אם נשאת לא תצא כאן מזהירין הבעל ומייעצין אותו לגרש אבל אינה ספק מגורשת, והרד"ך נחלק עליו דס"ל דוודאי פסול משום דהכי ס"ל לרב ור"י ואינך דס"ל כשר ולא תעשה ולכן ס"ל דודאי פסול רק שמתיישבין מפני שקרוב להיות בטל, ובכ"מ נטה לדעת הר"מ אלשקר, ובאמת האריכות בזה למותר והדבר ברור דס"ל להרב דאמרו פסול מן התורה והראיה שבהלכות מתנה פוסל ג"כ אומר אמרו, שכ"כ בפ"ד מזכייה לפסול אומר אמרו במתנה, אלא שלענ"ד נראה דבלא"ה הקשו עוד על הרמב"ם אמאי השמיט הבעיא דאם אמר כתבו ואמרו לסופר וכתב וחתמו הם דמיבעיא ליה לשמואל אי כתב ידן הוא או כתב הגט דכיון דמספקא ליה אי אמרו פסול או כשר א"כ היה לו להביא הבעיא דמיבעיא לן בגמרא ונדחקו בזה, וגם מה שנראה מדבריהם דס"ל להרמב"ם דפסול מדרבנן משום דכשר ולא תעשה היינו פסול דרבנן, גם זה אינו נוח לי דלא נזכר בהרמב"ם טעם זה כלל דשמא תשכור עדים שיסתום הרמב"ם הפסול הלזה, גם אינו מבואר בגמרא שיהיה פסול, ואיפשר שאינו רק לכתחילה ומנ"ל דלא תינשא אפי' בדיעבד שכבר עשה כזאת ונתברר שהיה אמת, וכן מוכח מלשון הש"ס דפריך אמאי חתם סופר כשר הא נפיק מיניה חורבא אי אמרו כשר דמחתמי ליה לסופר מחמת כיסופא ומשני כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיחא, ואם איתא דמשום לא תעשה הגט פסול ל"ל לא שכיחא הא בלא"ה לא שייך למיחש כיון דפסול מדרבנן דהא חתם סופר ועד אפי' למ"ד אמרו כשר אינו אלא פסול דרבנן דמשום חששא דחורבא אין הגט בטל, ול"ל למימר דלא שכיח פשיטא כיון שהגט פסול מדרבנן לא שייך חורבא כלל דאיך יעשה הסופר לכתוב גט פסול, אלא ודאי אינו אלא לכתחילה בעלמא, ומה שדייק בלח"מ דפסול מדרבנן מדפריך מעדים החתומים על גט אשה נימא התם שאני שכבר נתגרשה בגט אינו דיוק כלל דבלא"ה צריך להבין מאי מקשה דוקא מעדים חתומים תיקשי ליה כל גיטין ניחוש שמא תשכור עדים, אלא ודאי פשיטא ליה דבסתם גיטין ושטרות לא חיישינן אלא בגט כי האי שלא שמעו מפי הבעל יש קצת ריעותא דלמה לא יצוום הבעל בעצמו, וכן הך דעדים חתומים שהעד החתום רוצה לישא האשה ואפ"ה לא חיישי אף שיש קצת רגלים לדבר אפי' לכתחילה נושא האשה ופריך שפיר ולק"מ ולכן נלענ"ד ברור דלא מספקא ליה להרמב"ם כלל אם הלכה כשמואל דאומר אמרו כשר דפשיטא ליה שהלכה כסוגיא דר"פ מי שאחזו דמסיק רב אשי דהגט בטל עד שישמעו קולו לאפוקי אומר אמרו, והתם הוא דמספקא ליה אי הוא בטל ממש או לא נקט לישנא דבטל רק משום הא דלאפוקי אמר אמרו או לישנא דבטל לאו דוקא ולכן פסול פשיטא ליה ובבטל כתב מתיישבין, וא"כ תו לא קשיא מה שהקשה הר"ן שהיה לו לפסול חתם סופר ועד דהאי לאו קושיא כלל כיון דפשיטא ליה דפסול בודאי תו לא נפיק מיניה חורבא, וכיון שכן י"ל דחד בחבריה מיתרצא דלהכי השמיט הרמב"ם הבעיא דהא קשה על הש"ס מאי קשיא ליה אשמואל דמכשיר אמרו הא נפיק מיניה חורבא הא י"ל שמואל ס"ל ג"כ אמרו כשר מן התורה ופסול מדרבנן, וא"כ מספקא ליה שפיר אם תצא דבפסול דרבנן לא תצא וחורבא לא נפיק מיניה כיון דפסול מדרבנן, ולכן ס"ל להרמב"ם כפירוש התוס' דבודאי מהיכא תיתי לומר דכתב ידן נעשה כאומר אמרו, ולכן ס"ל דטעמא דהוי כאומר אמרו דמסתמא כיוון לגט כשר וכיון שאי איפשר שיחתמו בעצמם דהוי חתם סופר ועד ולכן נעשה כאומר אמרו שאל"כ יהיה הגט פסול וכיון דחתם סופר נמי אין בו אלא פסול דרבנן א"כ ממילא אין לומר דס"ל לשמואל אומר אמרו פסול מדרבנן וכשר מן התורה דכיון דאומר אמרו פסול ג"כ א"כ אי איפשר שיהיה הגט בהכשר, א"כ ממילא פשיטא לן שכיוון שיכתבו ג"כ ומהיכא תיתי לומר דנעשה כאומר אמרו, אלא ודאי ס"ל לשמואל אמרו כשר אפי' מדרבנן א"כ שפיר י"ל שכיוון שיאמרו לאחר, ואף דכשר ולא תעשה אינו אלא לכתחילה בעלמא, וא"כ ממילא לשיטת הרמב"ם דפוסל אמרו מדרבנן וחתם סופר ועד כשר א"כ פשיטא לן שכיוון גם לכתיבה ולא נעשה כאומר אמרו כיון דליכא הוכחה לזה דגם באומר אמרו פסול, ודברי הרמב"ם נכונים:

ומה שהקשיתי לעיל מאי פשיט מב"ד הגדול הא בשלשה יכול א' לכתוב ושנים חותמין ותו לא הוי חתם סופר ועד, עכשיו ראיתי כי הפר"ח הרגיש ג"כ בזה, ונראה ליישב דלא קשיא אלא מאי דקאמר נעשה כאומר אמרו ומשמע אפילו לא אמר אמרו בפירוש מהני מכח הוכחה שרוצה שיהיה הגט כשר רוצה שיאמרו לאחרים א"כ פשיטא ליה דכ"ש באמר למי שאין יודעין לכתוב שלא נתכוין שילמדו דוקא דפשיטא לן טפי שיאמרו לסופר לכתוב, א"ו אפי' נתכוין לכך לא מהני דמ"מ מילי נינהו, ואפי' אי מודה ר' יוסי באומר אמרו י"נ היינו דוקא באמר בפירוש אמרו לפלוני דהוי ממנה שליח שלא מדעתו, משא"כ בלא מינה בפירוש רק מכח שאנן אמרינן שרצונו שיכתוב אחר מ"מ ה"ל מילי, וא"כ לק"מ:

עוד יש ליישב מה שהשמיט הבעיא דמיבעיא ליה לשמואל דיש לומר דס"ל כפירש"י דאכתב ידן פשיטא לן דבכלל כתבו כתב ידן, אלא דמיבעיא ליה אי קפיד נמי אכתיבה, אלא דהפר"ח הקשה דתפשוט ליה ממתני' דאמר לעשרה כתבו א' כותב ושנים חותמין, א"כ חזינן שגם הכתיבה היא בכלל וא' מאלו צריך לכתוב, ואיפשר לומר לשמואל לשיטתיה דס"ל כתב סופר ועד כשר א"כ כתיבת הסופר נחשב לעדות וכיון שאין דרך סופר לחתום רק סופר כותב ושני עדים חותמין, א"כ סתם גט יש עליו שלשה עדים ולכן אמרינן שדעתו שא' מהם יכתוב ושנים חותמין, משא"כ באמר לשנים כתבו אמרינן איפכא כיון שאין דרך לסופר לחתום מסתמא נתכוון רק שהם יחתמו ויאמרו לאחר לכתוב כנהוג בגט סופר כותב ושני עדים חותמין והוו כשלשה עדים, ובהכי ניחא דלא מספקא לשמואל באמר לשלשה דבהא ודאי לא מהני אמרו דצריך להיות שלשה עדים בדבר ואנן דקיי"ל כרבי יוסי גם בשלשה בסתמא לא עשאן ב"ד, והא דפשיט מר' יוסי שאמר שאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים, ולא קשיא נימא שאני שלשה דפשיטא דב"ד הגדול הם ב"ד וא"כ כשיאמרו גם הם לאחר לכתוב ושמע מפי ב"ד נמי הוי כתיבתן עדות על הגט ואפ"ה לא יאמרו לאחרים, וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דקיי"ל חתם סופר שנינו אבל כתב סופר לא מהני א"כ שפיר נפשטא הבעיא ממתני' דכתובו כתיבה נמי בכלל ולק"מ:

ובאריכות לשון הרמב"ם שכתב ומתיישבין בדבר שקרוב להיות בטל, הנה נתחבטו ג"כ מהר"מ אלשקר עם הרד"ך דמהר"ם אלשקר ביקש לומר שאינו אלא פסול רק מתיישבין ומייעצין הבעל לגרש וזהו ודאי אין נכון, ומהרד"ך כתב דחמיר טפי מספק מגורשת, והפר"ח כתב דאי הוה כתב ספק מגורשת ה"א ספק מגורשת וספק כשר ובאמת פשיטא ליה דפסול, ובכל זה לא נתיישבה דעתי כלל דפשיטא דספק מגורשת חמיר טפי מפסול וקם ליה בדרבה מיניה דתצא, ואיפשר לומר לפי דברי הפר"ח והלח"מ דפשיטא ליה דפסול מכח לא תעשה כן בישראל שמא תשכור עדים, א"כ י"ל שדבר גדול השמיענו הרב בחכמת לשונו דהא האי דינא דאמרו משכחת לה גם בקידושין כשמקדשה בשטר דבעינן ג"כ שיכתוב השטר לשמה ומקשינן הוי' ליציאה כדאיתא בקידושין דף ט' דמקשינן הוי' ליציאה, בפרט לשיטת הרמב"ם דפוסל אמרו גם במתנה א"כ משכחת לה שקידשה ע"י אמרו, ובכה"ג יש לגט להועיל ממה נפשך ע"י אמרו דאי אמרו לא מיקרי מילי א"כ הוי גיטא וא"ת אמרו מיקרי מילי הרי גם הקידושין אינם כלום, ולכן כתב הרמב"ם דפשיטא ליה דפסול משום שמא תשכור עדים וא"כ אפי' אי הקידושין מהני באמרו הגט פסול מדבריהם משום שמא תשכור עדים והקידושין בודאי כשרים אפי' מדרבנן אי אמרו כשר דבקידושין ליכא חשש שתשכור עדים שהרי בידו לגרשה ומאי אהני לרמאה ברמיותי', וא"כ טובא קמ"ל:

מיהו לפמ"ש לעיל דס"ל להרמב"ם דפסול מדינא ולא מטעם שמא תשכור עדים רק שפסול מדינא, א"כ נראה גם בקידשה בשטר ע"י אמרו יוכל לגרשה ג"כ ע"י אמרו, ולכן נלענ"ד ביאור דברי הרמב"ם לפמ"ש דפשיטא ליה שפסול מדרבנן, רק לפי שנראה לו בתחילת העיון דהגט בטל ולפי שלא מצא הרמב"ם הכרח גמור לבטל הגט לגמרי ולכן הניח הדבר למעיין להתיישב בדבר אם יעמיק וימצא ראיה שאינו אלא פסול דרבנן ולא תצא, אבל כל זמן שלא נמצא ראיה מן הש"ס שהוא פסול דרבנן נקטינן דהוי בטל ואם נשאת מפרישין אותה עד שנמצא ראיה שאינו פסול מן התורה, ולפי שעדיין לא הוחלט בדעת הרמב"ם שהגט בטל, והוא כעין שאמרו בגמרא תצא והדבר צריך תלמוד, עד יבורר בראיות מן התלמוד ולכן כתב ומתיישבין בדבר זה הרבה שקרוב להיות גט בטל, ושהגט פסול פשיטא ליה דהלכה כהך סוגיא דפרק מי שאחזו דהגט פסול, מיהו הוי בהחלט מדרבנן, אבל שיהיה בטל לא פשיטא ליה עד שיבורר בראיה מופתיית מן הש"ס שאינו בטל בהחלט, ושיעור דבריו כאילו אמר לפום ריהטא הוא בטל ועדיין צריך עיון למעשה וכל זמן שלא נמצא הכרע שיהיה הגט כשר מן התורה נקטינן דהוא בטל:

ובהכי ניחא דבפ"ד מזכייה כתב הרמב"ם בפשיטות באמר לשלשה אמרו לא אמר כלום, ובהלכות גירושין נסתפק קצת, ואף דבמתנה אוקי ממונא בחזקת מרא מ"מ להרמב"ם מועיל תפיסה בספיקא דדינא ולא היה לו להחליט בפשיטות דלא אמר כלום, ואף די"ל כיון דשטר לא מהני אלא בקרקע ותפיסה לא שייך בקרקע הא משכחת לה בהקנה לו מטלטלי אגב קרקע ותפס המטלטלין, מיהו איפשר לומר לזה כיון דלא משכחת צד קנייה בקרקע בטל האב לגמרי ואפילו תפיסה לא מהני, אבל לפמ"ש ניחא די"ל דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דס"ל שטר אינו אלא מדרבנן דמן התורה ה"ל מפי כתבם, עיין ש"ך ח"מ סימן כ"ח, ובגט ודאי ה"ל מן התורה לשיטת הרמב"ם דס"ל גם