גרש ירחים רכח

הם עושים ע"פ הבעל במה שמבינים מן הבעל עצמו, ותדע דע"כ הכי הוא דהא לר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי א"כ וכתב לא קאי על הבעל עצמו, וע"כ העדים שחותמין ע"פ ציוויו מיקרי שפיר וכתב הא למדת שוכתב שנאמר בבעל הוא השתדלותו שיוכתב הגט וזהו שהוא מילי שאינו נמסר לשליח שיהיה השתדלות השליח אצל סופר כהשתדלות הבעל בעצמו, ולכן פליגי אי אמרו מיקרי השתדלות הבעל או השתדלות השליח, ולפ"ז נראין הדברים דבין שליח קידושין או שליח קבלה בכולהו שליח עושה שליח, וכן במתנה אם אמרו פסול בגט גם במתנה פסול ומטעם דבעינן ספר המקנה, ונהי שיכול לעשות שליח לנתינה של גוף הדבר מ"מ עדים הכותבים ששמעו מפיו הוי ככותב בעצמו שהוא מצוה לכתוב אבל מה שמצוה שלוחו לכתוב אינו ככותב בעצמו, ולהכי אמרינן בעכו"ם דאדעתיה דנפשיה קא עביד ולכן אינו כאילו כותב הבעל בעצמו ולא משום שלא לשמה שהרי הוא צווח שכותב לשמה, ובהכי ניחא מה שתמה הגאון ח"צ איך מומר חולץ הא אינו חולץ לשמה דאדעתיה דנפשיה קא עביד עמ"ש טיב גיטין שם, אבל לפי זה אתי שפיר דאדעתיה דנפשיה לא אמרינן רק דאינו כותב על דעת הבעל ולא הוי כאילו כתב בעצמו, משא"כ בחליצה שהוא עצמו חולץ שפיר עביד אדעתיה דנפשיה ודברים הללו הם ברורים למבינים ומקום הניחו לי הראשונים בזה, אך להלכה אין דעתי מכרעת, ובהכי ניחא דמשוינן לגמרי מתנה כגט, ולהרמב"ן צ"ל לענין אמרו אינן שוין, אבל למאי דפרישית א"ש טובא כיון דגם במתנה בעינן ספר המקנה כדאיתא לעיל דף כ' ע"ב, ע"ש בתוס' ד"ה וכותב, א"כ ממילא לא הוי שטר רק בכותב בעצמו או שכותב זה שציוהו דהוי נמי ככותב בעצמו, כן נ"ל ברור ונכון לאמיתה של תורה והכל עולה כהוגן וכשורה, מיהו לענין כתיבה צ"ע אטו נימא דבעינן דוקא שיכתוב בעצמו דהא פשיטא דלא בעינן לשמה בשאר שטרות ע"ש לקמן, וא"ת לפ"ז היכא פשיט בריש זבחים דסתמא פסול בגט אשה מהא דהכותב טופסי גיטין דצריך שיניח מקום האיש וכו' נימא טעמא משום דלא מיקרי וכתב כיון שלא נצטוה מפי הבעל, בשלמא להרמב"ן באמת היינו דלא מיקרי לשמה, אבל לפמ"ש י"ל משום דלא מיקרי וכתב הוא, דודאי כיון דמיבעיא לן אי סתמא כשר א"כ משמע לן דמתקיים וכתב אפי' לא שמעו מפי הבעל והיינו כיון שהסופר נכנס בעצמו בעבדות הלזה להיות במקום מי שיצטרך להגט ופשיטא דלא מתקיים בהכי וכתב כיון דסתם אשה לאו לגירושין היא אין הסופר נכנס במקום' הבעל עד שישמע מפיו ולק"מ, וקשיא לי לדעת הרמב"ן דטעמא דלא מיקרי לשמה כשלא שמע מפי הבעל וכ"כ התוס' לעיל דף כ"ב ע"ב, וקשה איך איתא דחרש כשר לכתוב הגט ופריך הא לאו בני דעה נינהו ואמר רב הונא כשגדול עומד ע"ג, והשתא קשה הא סתם חרש שדיברו חכמים הוא אינו שומע ואינו מדבר וא"כ לא שמע מפי הבעל, וע"כ לומר דמה שמבין ברמיזה הוי כאילו שמע, וכמו שצ"ל בנשתתק שרמז לכתוב גט לאשתו דהוי כשמעו מפיו, אלא דלשיטת התוס' והרמב"ן קשה הא לאו בר דעת הוא להבין ברמיזתו הבנה שלימה וע"כ לומר דמ"מ כיון דגדול עומד על גביו מיקרי כתיבה לשמה, והשתא מי גרע גדול ובן דעת גמור שבוודאי כותב לשמה רק בשביל שלא שמע מפי הבעל, והרי החרש לא שמע כלל ואין הבנתו הבנה גמורה ומאי אהני ליה מה שגדול עומד אח"כ בשעת כתיבה ומזהירו לכתוב לשמה הא לא היה לו הבנה להבין רצון הבעל, ואין לומר דמיירי שהגדול שעומד על גביו שמע מפי הבעל ולכן שפיר מיקרי לשמה דהא ליתא דא"כ גם באומר אמרו נכשיר בשעומדין על גביו אותן ששמעו, וגם אין סברא לתלות כלל בהעומד שאינו עושה כלום רק שעושה כתיבת החרש שתהא בכוונה נכונה לשמה, א"ו כדפרישית דגם באומר אמרו מיקרי שפיר לשמה כיון שבאמת הבעל ציוה לכתוב רק שאינו במקום הבעל, רק בשמע מפי הבעל עצמו ועושה ע"פ דברי הבעל נכנס במקומו ולאו מטעם שליחות ובאומר אמרו ס"ל דלא הוי במקום הבעל כיון שלא שמעו מפיו ואדיבורא דהנך סמכי ולא מיקרי וכתב, ולכן גם בחרש שהבעל העמידו במקומו במקום הבעל קאי רק שאין בו דעת לכתוב לשמה והיינו פירושא דמילי לא מימסרן לשליח שאין יכול לומר דברים אלו תדבר אתה במקומי רק שיוכל למסור לו גוף הכח שיש לו לקדש ולגרש אבל זה שמוסר לו הכח שיהיה במקומו לצוות לסופר אינו אלא דברים בעלמא שמוסר לו ואינו מוסר לו הקנאת שום דבר ולכן מיקרי מילי, וא"כ לפי דברינו שליח קידושין שפיר עושה שליח דהא לא הוי מילי:

הנה כתבנו כבר שאין בידינו להכריע נגד הראשונים הגם שלפענ"ד הדברים ברורים איפשר דלהך אוקימתא ס"ל לרבי מאיר דבעי כתיבה לשמה מדרבנן וצ"ע, ומתוך מ"ש יש לי לפקפק במ"ש הב"ש בסי' ק"כ סק"ז באם אמרו לסופר וכתב בהא הוא דהוי ספק מגורשת אבל אם כתבו בעצמם ואמרו לעדים לחתום לא הוי רק פסול מדרבנן דלא גרע מחתמו בו עדים פסולים, ולפמ"ש צ"ע דודאי בחתמו שלא לשמה מ"מ הוו עדים על הגט ולא נגרע ציווי הבעל שציוה אותם לחתום, ואף שציוה אותם לחתום לשמה מ"מ שפיר הוו עדים על הגט רק שחתמו שלא לשמה ומן התורה לא בעינן כתיבה לשמה, אבל בחתמו ע"י אמרו כיון דחזינן שהבעל רצה עכ"פ שיהיו עדים על הגט, וא"כ כיון דאיתא במתני' באמר כולכם אם מת אחד מהם בטל הגט אף שדי בשני עדים מ"מ כיון שכיוון הבעל להרבות בעדים ולכן אם לא נתקיים מצותו הגט בטל א"כ גם באמר לעדים שיאמרו לפלוני ופלוני שיחתמו מ"מ כיוון עכ"פ שיהיו עדים על הגט וכיון דמילי לא מימסרן לשליח א"כ אין עדותו כלום והוי עד מפי עד ואין כאן עדות של כלום וגם הוי מפי כתבם והוי כגט שאין עליו עדים כלל, ובכה"ג ודאי י"ל כשציוה לעדים לחתום ולא חתמו אף בעדי מסירה י"ל הגט בטל שהרי לא נתקיימו דבריו, ולא דמי לחתמו שלא לשמה דכיון דלא בעינן חתימה לשמה מן התורה אף שציוה הבעל שיחתמו לשמה לא איכפת ליה בזה כלל אם יהיה הגט איך שיהיה שאם לא תאמר כן כל פסולי דרבנן בגט יחזרו לפסולי דאורייתא שהרי הבעל מסתמא כיוון לגט כשר, אע"כ אמרינן שאין לבעל עסק בכך מה ידונו חכמים בהגט ואדעתא דרבנן מגרש, אבל מ"מ בכולכם ומת א' מהם הגט בטל שעכ"פ צריך שיקויים הריבוי בעדים שציוה ובמה שחתמו שלא לשמה לא איכפת ליה שאין לו עסק בכך אם יכשירו חכמים באם נשאת גם החתימה שלא לשמה, אבל במה שציוה שיהיה גט חתום בעדים צריכין לקיים דבריו, וא"כ באמר אמרו כיון שע"כ טעה שיהיה עדותן עדות נמצא שלא חתמו בו אותן שציוה ולכן אפי' אי עדי מסירה כרתי מ"מ כיון שהבעל ציוה לחתום עדים ואותן שציוה לאו עדים הם כלל, א"כ לא גרע מריבה בעדים:

ועפ"ז איפשר ליישב דברי הגאונים שסוברים בחתמו שלא לשמה הוי' פסול דאורייתא משום מזוייף מתוכו והוא תמוה כיון דעדי מסירה כרתי דל עדותן מהכא הרי הגט כשר בעדי מסירה, ולפמ"ש יש ליתן פנים לדבריהם דכיון שחכמים תיקנו שיחתמו לשמה ולא נחתם כתיקון חכמים א"כ אין חתימות העדות כלל דהוי מפי כתבם וכדאיתא בח"מ סימן ל"ט ס"ו, א"כ לא נתקיים מאמרו של בעל לחתום עדים על הגט, או י"ל כיון דחתימת העדים באמת הוי מפי כתבם, וע"כ לומר כמ"ש הש"ך בח"מ ר"ס כ"ח דשטר גזירת הכתוב הוא, וא"כ י"ל דנהי דעדי מסירה כרתי וא"צ עדי חתימה מ"מ לענין ראיה שיש ע"י עדי חתימה לענין שנחזיק שהגט בא לידה מן הבעל דמי לשאר שטרות שע"י עדי חתימה מתחזק הענין לאמת שהמכירה או ההלואה היה אמת, וא"כ י"ל דבגט כיון דהבעל ציוה לחתום והם לא חתמו לשמה רק להתלמד בעלמא לא נתקיים מאמרו של בעל (דאם חתמו ע"פ דיבורו פשיטא דהוי לשמה), אלא דיש לעיין דבגיטין דף כ"א ע"ב דחכמים מכשירין בדבר שיכול להזדייף ומפרש בגמרא מאן חכמים ר"א דאמר עדי מסירה כרתי, א"כ משמע אף שהבעל ציוה לחתום מ"מ כשר על דבר שיכול להזדייף ולא אמרינן שכיוון שיהיה הגט חתום בעדים וכאן אין העדים מועילין כיון שיכול לזייף ואפ"ה כשר ע"י עדי מסירה ולא אמרינן שנתכוון הבעל לגט חתום בעדים שיהיה קפידא דווקא בגט בעדים, וכן בכל הני דפסלן הרמב"ם כגון בהרחיק שני שיטין ואינך באה"ע סימן ק"ל, ומסיק דכולהו כשרים בעדי מסירה, וא"כ קשה ג"כ נימא כיון שציוה הבעל לחותמן א"כ לא נתקיים דיבורו, ואיפשר דכולהו מיירי שהגט ניתן ע"י הבעל עצמו וא"כ חזינן דלא קפיד בכך ושפיר יכולין ליתנו בעדי מסירה, ולפ"ז יצא לנו דין חדש דכל הני שכשרים בעדי מסירה הוא דוקא כשמודיעין לבעל שאין הגט חתום בעדים דכיון דאין הבעל מקפיד שפיר יכולין ליתנו, אבל בסתם כשציוה הבעל לחתום עדים בעינן דוקא שיהיה עדות גמורה ולא בדבר שיוכל לזייף וזה דבר חדש, וא"כ גם באמר כולכם אם נתרצה הבעל שינתן הגט בלא כל העדים שפיר יכולין ליתנו, וגם זה חידוש שלא נזכר בפוסקים, ואף שבשעה שנחתם עדיין לא נתרצה הבעל מ"מ מאי איכפת לן בהא דאטו אם אמר שיחתמו בו עדים וחזר ונתרצה ליתנו בלא עדי חתימה רק בעדי מסירה למה לא יהיה גט הרי נכתב כדת, גם איפשר לומר דאפי' בלא ידיעת הבעל אף שאמר לעדים לחתום מ"מ יכולין ליתנו בעדי מסירה דשלוחו כמותו, ולא דמי לכולכם דשם גילה דעתו שרצונו להרבות בעדים וקפיד בכך, אבל באומר לשנים שיחתמו איפשר דלאו משום קפידא עביד רק דאורחא דמילתא הוא, אבל אם אמר כולכם חזינן דקפיד להרבות בעדים:

מיהו איפשר לומר בלא"ה בכתבו על דבר שיכול לזייף כיון דמ"מ חתמו בו אלא שיכול לזייף מ"מ כשר בעדי מסירה דמ"מ נעשה ציווי הבעל, וכן בהרחיק שני שיטין נמי אינו אלא פסול דרבנן ובעדי מסירה כשר לדעת הרמב"ם, וכן משמע סתמיות הפוסקים, ועיין ברמב"ם פ"ט מגירושין דין ל"ב ומ"ש בטיב גיטין סדר גט שני קודם אות נ"ד ד"ה כתב:

ולפ"ז איפשר לומר כאן דמספקא ליה לשמואל אי כתב ידן אי כתב הגט, א"כ אם נימא שכיון לכתב הגט אע"ג דס"ל לשמואל דאומר אמרו כשר א"כ אפי' נימא כדברי התוס' דחתם סופר ועד פסול לשמואל, מ"מ איפשר שכיוון שיכתבו ויתנו הגט בעדי מסירה וא"צ לומר אחתימה נעשה כאומר אמרו, ולהכי לא פריך איפכא אי כתב הגט הוא הא כתב ידן כשר שנדחקו התוס', ולפ"ז י"ל דאי כתב הגט כתב ידן אין צריך כלל דיכולין ליתנו בעדי מסירה לשמואל דס"ל עדי מסירה כרתי:

כתב הרמב"ם בפ"ב מגירושין דין ו' אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתו ואמרו לעדים ויחתמו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו