גרש ירחים רכו

אבל אי ידעינן שבשעת ציווי נתכוין שיכתוב אחר אף שלא פירש מ"מ כיון דדעתו היה לכך הוי כמצוה בפירוש כיון דניחא ליה בכך, וכמ"ש התוס' לקמן פ' מי שאחזו דף ע"ב ד"ה קולו דהיכא דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת קולו ונעשה הסופר שלוחו של בעל כיון דדעתו עליו בשעת ציווי הוי שפיר שלוחו כיון דאסיק אדעתיה שיכתוב, וכמו שמצינו במשנה באומר תנו גט לאשתי שיכתבו ג"כ אף שלא ציוה אותם על הכתיבה מ"מ פשיטא שהוא לכתוב ג"כ דלא סגי בלא"ה לכן כותבין ג"כ, וכן נמי אמרינן אי אמרינן דכתבו אינו בכלל אלא כתב ידן בשעה שאמר כתבו ותנו לא נתכוון רק שיחתמו דסתם כתבו לעדים היינו חתימה, א"כ ידע שסופן של עדים בסתמא לצוות לאחר וכיון שבשעת ציווי אסיק אדעתיה שלא יכתבו בעצמן, הסופר הוי שלוחו ממילא כיון דניחא ליה בכך, ולכן בשעה שציוה על הכתיבה סתמו כפירושו שנתכוון שאחר יכתוב וכיון דבשעת ציווי נתכוון שאחר יכתוב דנין דהוי כאומר אמרו לסופר ואף שלא פירש בהדיא כיון דניחא ליה בכך ואסיק אדעתיה שאחר יכתוב תו לא מיקרי מילי כנ"ל ברור ומוכרח:

ועפ"ז נראין דברי רש"י מוכרחים דהיינו כיון דלא קפיד אכתיבה והיינו כיון דבכלל לשונו אינו אלא חתימה והרי יודע דלא סגי בלא כתיבה ע"כ דעתו שאחר יכתוב דבזה נעשה האחר שלוחו של בעל ולא שלוחן של אלו וכדפרישית, משא"כ לפירוש התוס' דאמרינן כיון דחתם סופר ועד פסול ע"כ צריכים לשתף עמהם אחר וקשה התינח במי שיודע הדין משא"כ במי שאינו יודע הדין אף דר"ל שיכתבו גט כשר מ"מ אכתי אין לנו לומר אלא דלא קפיד והא בכל שליח עושה שליח מיירי בלא קפיד ואפ"ה במילי אין שליח עושה שליח, אע"כ כדפרישית דאין בכלל לשונו אלא אחתימה דמסתמא אין דעתו אלא אחתימה ולא שיכתבו בעצמם דוקא דמסתמא לא יטרחו כ"כ ויאמרו לסופר וכיון דבשעת ציווי דעתו על אחר שפיר דמי לאמרו שנעשה סופר שלוחו מכחו של בעל מאחר שדעתו מעיקרא על אחר שפיר נעשה האחר שלוחו מכח הבעל עצמו ולאו בכלל מילי הוא לענין דלא מימסרן לשליח והוי כאומר אמרו בפירוש ומיקרי שליח מכח הבעל, אבל לפי דברי התוס' תיקשי הא מ"מ הוי מילי שהרי איפשר שלא עלה על דעתו רק שהם יכתבו ויחתמו בעצמם, ואי משום דמסתמא ניחא ליה שיהיה הגט בכשרות הא בודאי בכל שליח עושה שליח אמרינן דמסתמא ניחא ליה ואפ"ה במילי לא מהני, אלא ודאי דאמרינן מסתמא לא נתכוין רק לחתימה שהוא עיקר גמר הגט ולא לכתיבה וכדפרישית, ועמ"ש בלשון התוס':

ובזה יש לבאר דברי הטור בסימן קמ"א שהשיב על הרמ"ה שכתב ששליח קבלה אינו עושה שליח אפילו נתנה לו רשות דהוי מילי ולא מימסרן לשליח כדאמרינן לקמן באומר אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו דלא הוי מילי, ותמהו עליו דהא בסימן ק"כ פסיל הטור באומר אמרו, וגם מ"ש לקמן שלא נתבאר כלל בטור, ובאמת לענ"ד ברור דהטור כתב כן על דברי הרמ"ה שמצאם בחידושיו פ' כל הגט גבי פלוגתא דאביי ורבא שם, ולזה כתב הטור אלישנא דרמ"ה כדאמרינן לקמן היינו בס"פ התקבל שהוא להלן מפ' כל הגט דבאומר אמרו לא הוי מילי דבין לדעת הרמב"ן ובין לדעת הרא"ה לכ"ע יכולין למנות שליח שלא בפניו, ולהר"ן והרא"ה לא פסול אלא באומר אמרו מדעתכם וס"ל לשמואל בכה"ג לא הוי מילי, ונהי דאנן לא קיי"ל הכי ובכה"ג נמי הוי מילי היינו משום שאמר אמרו מדעתכם, אבל אמר בפירוש שנותן רשות שיעשה שליח אחר במקומו אין זה אלא הודעה שנעשה שליח עפ"י הבעל, מיהו נלענ"ד דלדעת הרא"ה שסובר דבאמרו מדעתכם הוי מילי וע"כ הטעם כיון דמסר הדבר לדעתו של שליח מיקרי מילי, א"כ גם ברשות שנותן לעשות שליח אחר הוי בכלל מילי שאינו אלא נותן רשות לעשות שליח במקומו שפיר הוי בכלל מילי, ואין מקום ליישב דברי הטור אלא כמ"ש בדרישה דס"ל כמ"ש הרמב"ן דאמרו אינו פסול רק מטעם דהוי שלא לשמה שלא שמע מפי הבעל אבל מילי לא הוי, אלא דאין זה מספיק דאכתי קשה טובא דבשלמא באמרו גופיה י"ל דהוי כעושה שליח שלא בפניו שאומר שיאמר לסופר הוי שלוחו שלא בפניו, ואכתי מנ"ל להטור בנותן רשות לעשות שליח אחר דלא הוי מילי בכה"ג דהא זה דומה לאמרו מדעתכם כדפרישית ותליא אי מילי מימסרן לשליח, וכן נראה באמת מלשון הרמב"ן הובא בר"ן שכתב שאין שליח קבלה עושה שליח, אלא באומר אמרו ומינתהו היא שליח שלא בפניו משמע שאין שליח קבלה עושה שליח אפי' נתנה לו רשות בפירוש לעשות שליח, וא"כ נראה דהרמב"ן מודה באומר אמרו מדעתכם דה"ל מילי, וא"כ יש לתמוה טפי על הטור איך מייתי ראיה מאמרו הא הך לא דמי לאמרו כלל דשם מינהו בעצמו לשליח שלא בפניו ואינו דומה כלל לנתינת רשות לשליח לעשות שליח דמ"מ מתמנה מכח הראשון וה"ל מילי ולא מימסרן לעשות שליח אחר, אך לפמ"ש נראין דברי הטור מוכרחין דהא אמרינן דלשמואל אפי' בסתמא נעשה כאומר אמרו וקשה הא אכתי ה"ל מילי, דבשלמא באומר אמרו י"ל שמינה שליח שלא בפניו אבל כיון דלא אמר אמרו בפירוש א"כ אכתי ה"ל מילי, אלא ע"כ שאפי' לא מינה בפירוש לשליח מ"מ לא הוי מילי וע"כ היכא דאסיק אדעתיה שיבא לידי כך שיכתוב אחר הרי האחר מתמנה מכח הבעל כיון דניחא ליה בכך וכדפרישית, וא"כ כ"ש בנתנה לו רשות בפירוש לעשות שליח אחר שמתמנה שליח במקומו דהוי כבא מכחו של בעל, דאי נימא דדוקא באמרו הוא שמתמנה שליח שלא בפניו א"כ אמרינן נעשה כאומר אמרו מה ענין זה לאמרו שמינה שליח שלא בפניו אע"כ גם בסתם הוי כאמרו, ולפ"ז הדבר מוכרח דלשמואל מהני אפי' אמרו מדעתכם דהא בעי למימר דכתב הגט שלא דיבר כלל מ"מ הוי כאומר אמרו וכ"ש בפירש ואמר אמרו מדעתכם, והשתא גם לדידן דפסלינן גם באמרו עיקר הטעם משום שלא לשמה כמו שכתב הרמב"ן דמסתברא דבמה שאמר אמרו לא מיעט כחן של אלו שלא יכתבו בעצמם רק להקל בא שיוכלו לומר לסופר ג"כ ועיקר הפסול משום שלא שמעו מפי הבעל, וא"כ ממילא בשליח קבלה שפיר מהני נתינת רשות שיעשה שליח שליח, ולשיטת הרא"ה והר"ן ס"ל דגם לפי האמת הפסול אמרו מדעתכם משום מילי לא מימסרן לשליח הוא ובהך סברא גופא לא קיי"ל כשמואל, וא"כ אין שליח קבלה עושה שליח אף שנתנה לו רשות מ"מ ה"ל מילי ולא מימסרן לשליח, וכן בחידושי הרשב"א כתב שאין שליח קבלה עושה שליח אא"כ נתנה לו רשות בפירוש מבואר דבכה"ג לא הוי מילי, אף דנתינת רשות ודאי תליא בדעת שליח ראשון מ"מ הוי כמו שנעשה שליח שלא בפניו, ואיפשר דהר"ן נמי מודה דבכה"ג לשיטת הרמב"ן דלא מפליג בין אמרו מדעתכם שפיר הוי כממנה שליח בכל גווני, אבל לדעת הרא"ה והר"ן דאמרו מדעתכם נמי בכלל מילי הוא, א"כ גם נתינת רשות לא עדיף מאמרו מדעתכם והוי מילי דלא מימסרן לשליח, ואיפשר דלהכי נקט הר"ן שמינתהו שליח שלא בפניו היינו משום דס"ל כשיטת הרא"ה דדוקא באמרו מדעתכם הוי מילי, אבל שליח שלא בפניו מהני שפיר, אבל להרמב"ן גם באמרו מדעתכם לא הוי מילי רק לענין גט פסול דכיון דמילי לא מימסרן לשליח אינו יכול לעשות שליח שלא בפניו מטעם דבעינן וכתב הבעל:

ועפ"ז לבי מגמגם במ"ש הטור ח"מ סי' רמ"ד ובש"ע שם שמובא דעת הרמב"ם שפוסל אמרו במתנה והביא הטור בשם הראב"ד באמרו אמרו לפלוני ופלוני וכ"ש אם חתמו בעצמם, ודברים אלו קשים לשמוע בעיני דהא הרמב"ן והרא"ה והר"ן פשיטא להו טובא דיכול למנות שליח שלא בפניו ולא עלה בלבם ספק בזה כלל, וא"כ כשתימצי לומר כדברי הרא"ה לא פסול רק אמרו מדעתכם, וא"כ קשה לכאורה על הרמב"ם למה פסל סתמא במתנה ולא חילק בין אומר אמרו מדעתכם או שאינו אומר מדעתכם:

מיהו באמת נראה שאין כוונת הרא"ה והר"ן לומר דמיירי שאמר בהדיא אמרו מדעתכם דמאן דכר שמיה שאינו מבואר כלל בש"ס, אלא פשוט דס"ל גם באומר אמרו מסתמא לא נתמעטו שלא יכתבו בעצמם דהא באמר כתבו נמי אמרינן ואי כתבו כתב ידן כתב הגט הוי כאומר אמרו אף שכ"ש אם כתבו בעצמם כשר שאין ספק רק באמרו לאחר, ואפי' לשיטת התוס' דהוי כתב סופר ועד מ"מ לא הוי אלא פסולא דרבנן, ואי הוה אמרינן שכוונתו שאחר יכתוב ולא הם הוה מיפסיל מדאורייתא באמר לשנים כתבו וחתמו בעצמן שלא מצינו כלל, אלא פשיטא שלא נתמעטו אלו רק הוסיף תת להם כח לצוות גם לאחר, וא"כ גם באמרו כוונת הר"ן שאינו אלא נתינת רשות שיאמרו לאחר אבל אם כתבו בעצמם שפיר דמי ואין חשש כלל לומר שהקפיד שאחר יכתוב ולא הם, אבל אם אמר פלוני ופלוני יכתבו שפיר הוי שליחות, וא"כ ע"כ צריך לפרש גם דברי הרמב"ם דאמרו דקאמר היינו מדעתכם, וא"כ ס"ל דבחתמו בעצמם שפיר דמי שלא נתכוין כלל למעטן שלא יחתמו בעצמם, וצ"ל דס"ל בפשיטות באמר אמרו לפלוני נתמעטו הם ואין יכולין לכתוב בעצמם אלא דס"ל להר"ן והרא"ה באמר אמרו מדעתכם הוי מ"מ מילי שלא מינה לאלו לשליחות בפרטות רק תלה הדבר ברצון אלו אם ירצו יהיו שלוחים לומר לפלוני ואם יאמר אחר להם ששמע שהבעל ציוה שיאמרו להם לא מהני כלל שתלה דוקא בדעתם, וקצת ראיה לזה מדאמרינן אמרו לפלוני ופלוני ויכתוב ואתם חתומו ולא קאמר אמרו לפלוני ופלוני כו' וכתבו פלוני ופלוני והם חתמו, משא"כ באומר אמרו אין יכולין לחתום בעצמם ולא נתן להם רשות רק שיאמרו לפלוני, והא דאמרינן דכתב הגט נעשה כאומר אמרו ואף דציוה להם לכתוב היינו דוקא לענין זה שיכול גם אחר לכתוב, דלשמואל ס"ל כיון דאמר להם כתבו ולא קפיד אכתיבה הוי כאומר אמרו שיכתוב כל מי שירצה או אתם בעצמכם, אבל באומר אמרו לסופר ויכתוב אין במשמעות לשונו שיוכלו לכתוב בעצמם, ומ"מ צ"ע לפענ"ד אם אמר אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו אם אין יכולין לכתוב ולחתום בעצמם, דאם אמרינן בש"ס באמר כתבו נעשה כאומר אמרו לענין שאחרים יכתבו כ"ש באומר אמרו לפלוני די"ל שלא קפיד עכ"פ שיכתבו בעצמם, ולכן לענ"ד וכ"ש במתנה צ"ע דלמה נימא דקפיד שלא יכתבו ויחתמו הם כיון שרוצה ליתן לו אין סברא לומר שבדווקא יחתמו אותן שציוה ואינו אלא כמראה מקום להם דכיון דאמרינן באומר כתבו הוי כאומר אמרו לענין שאחרים יכתבו כ"ש באומר אמרו שי"ל דודאי ניחא ליה שיכתבו גם הם ולא קפיד דוקא על אחרים, וא"כ דברי רמ"א צ"ע בח"מ, וגם לענין גט אם כתבו בעצמם יש להחמיר לדונה ספק מגורשת, ועמ"ש בסמוך בלשון התוס', ועיין ברי"ף דף ס"ג ע"ב שפירש האיבעיא תנו לשליח אי אמרינן