גרש ירחים רכה

לכיסופא דסופר, והוא תמוה בעיני דהא תינח בריבה בעדים בלא סופר אבל אם אין כאן רק שני עדים והסופר הוא השלישי אם כן יש לחוש שמא לא ציוה הבעל לחתום (וחתם וא"כ בטלה ראיית הר"ן) רק שנים ומחמת כיסופא אמרו גם לסופר לחתום ואילו לא חתם הסופר לא היו חתומים בו רק שנים, וא"כ י"ל שחתם הסופר שלא במצות הבעל רק משום כיסופא א"ל לחתום וחתם, וא"כ בטלה ראיית הר"ן מכולכם, דבשלמא בכולכם שמרבה בעדים בלא הסופר שפיר י"ל סברת הר"ן דליכא כיסופא לסופר כשלא יחתום הסופר כיון שגם בלעדו איכא ריבוי בעדים, אבל אם אין כאן רק שני עדים י"ל שהסופר חתם שלא במצותו רק מחמת כיסופא ציוה גם לסופר לחתום, ועלה בדעתי לומר דהר"ן לשיטתיה אזיל דס"ל אמרו אינו פסול רק באומר אמרו מדעתכם, אבל בממנה שליח שלא בפניו מהני ולא חיישינן לחורבה רק באומר אמרו מדעתכם סבורים שיכולים לשנות מדעתם ע"ש, וא"כ י"ל דודאי בציוה לשנים שיחתימו לא חיישינן שירבו בעדים שלא במצות הבעל רק שסבורים שיכולים להחתים הסופר בעד ג"כ ולכן גם בשלשה אין חשש דאם אמר להם הבעל לחתום שנים לא חיישינן שיחתמו יותר משנים, ואם אמר להם שירבו בעדים ליכא למיחש לכיסופא דסופר, וקשה לרוב הפוסקים דפליגי אהר"ן, ובאמת נראה דאם חתם סופר ושני עדים לא מצינו מי שפוסל, ומה שהביא הב"ש בסימן ק"ל סקכ"ט בשם המרדכי פרק מי שאחזו דפוסל חתם סופר ושני עדים, במרדכי משמע דאינו אלא לחומרא ובשעת הדחק מכשיר רבינו אביגדור ג"כ, רק בש"ג פרק המגרש כתב לפסול אפי' חתם סופר ושני עדים:

ולכאורה היה איפשר לומר כיון דאיכא שני עדים מבלעדי הסופר לא פסלה חתימת הסופר דהוי כמו מילאהו בקרובים ואפי' חתם שלא מדעת הבעל די"ל שלא חתם רק למילוי, ועיין בח"מ סימן מ"ה סמ"ב אם יש עדות ברורה שכולם ישבו לחתום וא"כ י"ל דהסופר שחותם שלא על פי הבעל והם משקרים שציוהו לחתום מחמת כיסופא י"ל דלא מיקרי חתם להעיד כיון שבטעות חתם בפרט כיון דלא עביד רק מחמת כיסופא דסופר א"כ סגי בחותם למילוי ולכבוד בעלמא וא"כ כיון לריבוי בעדים י"ל דכיון דאסקו דעתייהו לרבות בעדים אין כוונתם כי אם שיחתום לכבוד ולמילוי ולכן אין חשש בשלשה, ולפ"ז אפי' חתם סופר שלא מדעת נמי לא פסול ולא הוי מזוייף מתוכו בשביל חתימת הסופר וצריך עיון:

ובאמת לא ראיתי לכאורה הכרע אם חתם סופר ועד פסול אפי' נודע שחתם ע"פ ציווי הבעל, דבש"ס איפשר שלא פסיל רק משום שיש לחוש שבאמת חתם הסופר עפ"י שליח באומר אמרו, אבל אם ידעינן שחתם בציווי הבעל באמת כשר, והא דלא מוקי חתם סופר ועד דכשר אפי' לרבי מאיר משום דמתני' משמע אפי' בסתמא כשר, וא"כ אין צריך לדחוק במתני' דא"ש שיכתבו בעצמן מאחר שנצטוו מפי הבעל שפיר יכול הסופר לחתום:

ובזה איפשר ליישב מה שהקשה המהרש"א פ' כל הגט שכתבו התוס' דלהכי נקט ויתנו בעצמם משמע שאין יכולין לעשות שליח לנתינה משום שיש לחוש לבזיון דבעל שיתפרסם הדבר, והקשה המהרש"א דאכתי קשה לרבא דס"ל הטעם משום מילי לא מימסרן לשליח, א"כ קשה אמאי יתנו בעצמם דרבא לא ס"ל טעמא דבזיון דבעל ולפמ"ש א"ש דודאי לרבא דס"ל מילי לא מימסרן לשליח, א"כ לר' מאיר חתם סופר ועד פסול וא"כ היאך יכתבו ויחתמו, ולכן צ"ל שהם בעצמם מעידין שנצטוו מפי הבעל א"כ ממילא צריכין ליתן בעצמם להעיד על עצמם שנצטוו לחתום בעצמן, משא"כ לאביי דס"ל מילי מימסרן לשליח א"כ חתם סופר ועד פסול לכ"ע ומתני' כתב סופר שנינו, או דס"ל לאביי כיון דהוא כשר ולא תעשה לא חיישינן לפסול כדאיתא בשמעתין, וא"כ קשיא להו שפיר אמאי יתנו בעצמם, אלא דהתוס' בשמעתין לא נחתי להכי לפי שיטתם בפשט הבעיא שכיון שאין לסופר לחתום כלל הוי כאומר אמרו ולכן נדחקו בהך דיכתבו ויתנו דהוי חתם סופר ועד, ואיפשר דהתוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל דלר"מ בעינן שיהיה הגט מוכח מתוכו כמ"ש בריש כל הגט וא"כ כאן אינו מוכיח מתוכו שנצטוה מפי הבעל כיון שיש לחוש שחתם עפ"י אמרו לכן אפי' מעיד בע"פ לא מהני, אלא דקשה לפ"ז מה שפירשו כן לשמואל דע"כ כוונתו לאמרו לסופר כיון דחתם סופר פסול, והא לשמואל משכחת לה שכשר במעיד הסופר שציוהו לחתום, מיהו אין זה מוכרח די"ל דמ"מ איכא הוכחה דמסתמא נתכוין הבעל שיהיה גט ולא תצטרך להביא ראיה שחתם הסופר בציווי הבעל, ומ"מ לפענ"ד לא ידעתי למה הוצרכו התוס' לדחוק ולעד"נ פשוט דאם פירש הסופר אני פלוני שציוני הבעל בעצמו לחתום עד באופן שמפורש שנצטוו מפי הבעל לא ידעתי מאי חשש בזה לפסול דפשיטא דאין לחוש לשיקרא וכשר הגט וא"כ א"ש בפשיטות, אלא שהתוס' נדחקו לפי דרכם לקמן שסוברים דלכך מוכח שרצה שיכתוב אחר ואינו מוכרח כמו שיבואר לקמן בס"ד:

. שם יכתבו ויתנו. כבר כתבתי שהתוס' בפרק כל הגט דייקו למה נקט יתנו הא לנתינה יכולים לעשות שליח אחר דלא הוי מילי, ומ"ש דאכתי איכא בזיון דבעל בכך כבר כתבתי שהקשה המהרש"א דאכתי קשה לרבא דס"ל דטעמא משום מילי לא ס"ל טעמא דבזיון דבעל, ומה שכתב המהרש"א שיש ליישב, עיין בספר פ"י שביקש לומר דבכה"ג הוי מילי גם בנתינה כיון שעשאן שלוחים קודם שנכתב, אלא שכתב שאין דעת הפוסקים נראה כן ולכן כתב דגם רבא ס"ל טעמא דבזיון, ואני אומר גם בזה לא אישתמיט חד מהפוסקים דבכה"ג אין שליח עושה שליח משום דס"ל נמי בזיון דבעל וכיון דכתב דכל הפוסקים ס"ל דבכה"ג לא הוי מילי א"כ ע"כ ס"ל שיכולים לעשות שליח אחר א"כ ע"כ לא שייך נמי בזיון דבעל בכה"ג, וא"כ אמאי לא מצו למיעבד שלוחים לנתינה, ואני אמרתי ליישב דודאי מהא דנקט ותנו י"ל בודאי לרבא לשיטתיה י"ל דלהכי נקט ויתנו לפמ"ש בריש גיטין למ"ד שאין עדים מצויין לקיימו באתיוה בי תרי א"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם, והטעם מבואר בדף ה' דאילו אמרו בפנינו גירשה כו', וא"כ נראה דדוקא באם השנים עצמן נותנין הגט ליד האשה בזה אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, משא"כ אם ירצו לעשות שליח אחר בודאי אפי' יעשו שני שלוחים מ"מ צריכים לעשותן בב"ד כדי שלא יצטרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דאם ימסרו בינם לבין השלוחים השניים לא שייך שיאמרו בפנינו גירשה דהוי עד מפי עד וא"כ דוקא כשנותנין בעצמן א"צ לומר בפני נכתב, משא"כ כשיעשו שליח אחר צריכים לעשותו בב"ד כדין שליח עושה שליח, אלא דמשמע להו דמתניתין לא מוכחא לומר דשנים שהביאו גט שלא יצטרכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם דהא בריש גיטין אמרינן באתיוה בי תרי לרבה צריכין לומר בפני נכתב ובפ"נ וגם לא מצינו שיהיה הוכחה לזה מן המשנה, ולהכי המציאו התוס' לסברא דבזיון דבעל י"ל שיתנו בעצמן דווקא ותו ליכא לאוכוחי ממתני' דשנים שהביאו גט שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ, וא"כ ממילא לרבא לשיטתיה דס"ל בריש מכילתין שאין עדים מצויין לקיימו א"ש דקמ"ל יכתבו ויתנו הם וא"צ לומר בפני נכתב ובפ"נ, משא"כ כשיעשו שלוחים אחרים יצטרכו לומר בפ"נ ובפ"נ, מיהו לפענ"ד עיקר דיוקא דהתוס' לאו דיוקא הוא כלל דודאי מלשון יכתבו מצד עצמו אין הכרח שיכתבו בעצמן דלא עדיף מקרא דכתיב וכתב על הבעל ויכול אחר לכתוב במקומו ומתקיים שפיר וכתב, וא"כ גם יכתבו אין הכרח שיכתבו הם בעצמן ועיקר סמיכת התנא עצמו על מה שחילק דבשלשה יאמרו לאחרים מזה מוכח דיכתבו דרישא הכוונה דוקא יכתבו בעצמם, אבל מיתנו דמתני' לא מוכח מידי דיתנו בעצמם דוקא די"ל כיון שעושין שלוחים מיקרי שפיר יתנו שעל ידם נגמר שליחות הנתינה, ועיין מ"ש לקמן בסמוך:

בגמרא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לשנים כתבו כו'. בגמ' מסיק דעיקר הבעיא הוא אם ס"ל כתבו אחתימה או אכתיבה נמי קאי ומסיק דאי קאי אחתימה הוי אכתיבה כאומר אמרו לסופר, ויש לדקדק בין לפירש"י ובין לפי' התוס', מ"מ הא מסיק הש"ס דנעשה כאומר אמרו לסופר ופירש"י מדלא קפיד אכתיבה הוי כאומר אמרו, וקשה עיקר הסברא דמילי לא מימסרן לשליח ע"כ שבדברים אין יכול לעשות שליח שיהיה במקומו דבהכי מפלגינן לעיל פ' כל הגט דעם הגט שליח עושה שליח, משא"כ שלוחים לכתיבה הוי מילי ולא מימסרן לשליח, ואי מיירי בענין שיש לו קפידא ששליח יעשה שליח אפי' שליח הולכת הגט לא מצי שוייה שליח היכא דאית לבעל קפידא וע"כ אין שליח עושה שליח רק באין לבעל קפידא וא"כ בכה"ג גם במילי הוי כאומר אמרו לסופר, דבשלמא באומר באמת אמרו לסופר י"ל דלא הוי מילי בכה"ג רק כממנה שליח שלא בפניו, וכמ"ש הר"ן, וזהו בפרט הסופר בפרטות, אבל כל שלא פירט בפירוש שיאמרו לסופר רק מדלא קפיד אכתיבה כפירש"י לקמן אכתי מי נפיק מכלל מילי, ואפי' למ"ש התוס' דכיון דחתם סופר ועד פסול ע"כ כיוון שיכתוב אחר א"כ י"ל דע"כ כיוון שיכתוב אחר ולכן הוי כאומר אמרו, מ"מ אינו מספיק דהא פשיטא דלא אמרינן שהבעל נתכוון לכך דאטו אם הבעל לאו בר הכי הוא ולאו דיני גמיר דחתם סופר ועד פסול א"כ אין הוכחה מדבריו שנתכוין לכך, אלא דאמרינן מסתמא נתכוין שיהיה הגט כדין וכדת וע"כ לא סגי מבלי שיכתוב אחר כיון דחתם סופר ועד פסול, אבל אין לומר מזה שהוא כאומר בפירוש אמרו רק שרצונו שיכתב הגט בכשרות ומאי אהני כוונתו כיון דלא מצי משוי שליח למילי ולא מימסרן לשליח לא נעשה הסופר שליח מכח הבעל רק מכח אלו וא"כ אכתי הוי מילי, דבשלמא באומר אמרו י"ל שהם אינן אלא מודיעין לסופר שנעשה שליח הבעל, אבל בלא פירש הבעל רק אמרינן מסתמא דעתו כך, מ"מ כיון שלא מינה שום אדם לכתיבה ועיקר הכתיבה עפ"י ציוויין של אלו אכתי לא נפיק מכלל מילי, והנלע"ד בזה אחרי העיון דסברא דמילי לא מימסרן לשליח לא שייכא רק אי לא מסיק אדעתיה כלל שיצטרך לכך בשעה שעשה השליח כמו בעשה שלוחין לכתיבה דלא מסיק אדעתיה רק שהם יכתבו, אלא בכה"ג אי מילי מימסרן לשליח אף דלא מסיק אדעתיה כלל שיצטרך לכך מ"מ הרי הם במקומו ושליח עושה שליח, משא"כ אי לא מימסרן לשליח כיון דלא אסיק אדעתיה על אחר א"כ ע"כ מטעם שיהיה במקומו לגמרי, אמרינן בזה מילי לא מימסרן לשליח ואינם במקומו כלל למנות שליח אחר כיון דלא אסיק אדעתיה על אחר ולא נתכוון שיבא לידי כך שיכתוב אחר רק אלו