גרש ירחים רכא

בשלשה, א"כ קשה איך פליג שמואל ארבי יוסי דהא לכ"ע אמרו מיקרי מילי רק דפליגי אי מילי מימסרן לשליח, והשתא דס"ל לשמואל דלא מימסרן לשליח איך מכשיר באמרו, עמ"ש בגמרא:

(ע"ב) בתוס' ד"ה והא אמר שמואל כו' וה"ה דהוה מצי למיפרך מדשמואל כו' עכ"ל. לעיל ד' כ"ט כתבתי די"ל דמספיקא ג"כ שליח מתנה כשליח הגט ואוקי ממונא בחזקת מרא ע"ש, ועכשיו שמעתי שכוונתי בזה לחידושי פנים מאירות, מיהו נ"ל דזה אינו כי בודאי שמואל שתלה שליח מתנה בשליח הגט והיכא רמיזא בשליח הגט דלא מהני מילי וזה תליא בדלא תניא, אלא פשוט שתולה במבואר במשנה לר' יוסי דס"ל מילי לא מימסרן לשליח, אבל שיתלה בדברי עצמו לא שייך כלל דהיאך תלה מתנה בגט דבגט גופיה מנ"ל, אע"כ כוונתו על המשנה דמסתמא הלכה כר' יוסי שנימוקו עמו, א"כ במתני' ודאי לאו מטעם ספיקא קאמר כדמוכח הכא דפשיטא ליה ממתני' הכא דמטעם ודאי הוא ולא מספק ודו"ק, ועמ"ש לעיל:

מיהו יש לתרץ קושיית התוס' דלא מצי למיפשט מדשמואל דנהי דמילי לא מימסרן לשליח ואינו יכול לעשות שליח על מילי, מ"מ י"ל לפי הך דיעה שמביא בח"מ סימן ר"ג בהקנה דבר שאינו נקנה עם דבר הנקנה דאמרינן מיגו דחל אהא חל נמי אהא, א"כ י"ל כאן מספקא ליה כיון שעשאן שלוחין גם לנתינה ועל הנתינה חל השליחות י"ל דחל נמי אכתיבה שהוא מילי, ולעיל איירי בלא עשאן שלוחין לנתינה רק על החתימה לחוד י"ל מילי לא מימסרן לשליח, אבל ממתני' דפסק כר' יוסי ור"י ס"ל אפי' בתנו דחל השליחות על הנתינה מ"מ הוי מילי ולא מימסרן לשליח פריך שפיר דע"כ לא אמרינן מיגו בכה"ג ודו"ק:

עוד איפשר לומר דמהך דלעיל לא מצי למיפשט דהא שם איירי שציוה להם לחתום שטר מתנה י"ל מסתמא לא ניחא ליה שיאמרו לאחרים לחתום דהא מבואר לקמן אמרו כשר ולא תעשה משום שמא תשכור עדים דאדיבורא חשידי, א"כ מה"ט גופיה לא ניחא ליה שיחתמו עדים שלא שמעו מפיו דיש לחוש שמא ישכור א' עדים שיאמרו לאחרים ויכתבו שטר מתנה, ובמתני' נמי י"ל טעם זה אי כתבו קאי אחתימת ידן לחוד י"ל הטעם משום דלא ניחא ליה ואין הטעם כלל משום מילי, א"כ בכתיבה פשיטא דלא איכפת ליה שיאמרו לאחרים כיון שחותמין בעצמן, לכן מייתי מדשמואל דאמר בהדיא משום מילי לא מימסרן לשליח, וגם בכתיבה בעינן שישמעו מפי הבעל כיון דטעמא משום מילי, ובהכי ניחא נמי דלא בעי למיפשט מן המשנה שנדחקו התוס', ולמ"ש לק"מ די"ל משום הך קפידא דפרישית, ודוק היטב:

בא"ד דה"א דטעמא משום בזיון דבעל עכ"ל. בפני יהושע האריך לתמוה לר"מ דמצאו באשפה כשר א"כ הא דפירש"י דכתיב וכתב ועל הבעל לכתוב וזה לא שייך לר' מאיר, ואין כאן שום תמיה דהא גם לר"א אין שייך וכתב על הבעל דוקא דהא אטו מצוה על הבעל לכתוב אפי' לר"א וע"כ אינו אלא רגילות כיון דכתיב וכתב כפשטא דקרא, וא"כ אין חילוק בין ר"מ לר"א דבמנהגא תליא מילתא ואין חיוב יותר לר"א לכתוב הבעל בעצמו מלר"מ ואין צריך להאריך בזה בא"ד וה"א דבכתיבה ליכא בזיון אלא בחתימה דאיכא פירסום טפי עכ"ל. בפני יהושע כתב דדברים אלו מרפסין איגרי דודאי בכתיבה איכא בזיון שהסופר ירגיש בודאי שהגט אינו כתב הבעל שהעדים החתומים פעמים אין מכירין אם הוא כתבו של הבעל, וכן בחידושי הרמב"ן השיג על התוס', ולפענ"ד דברי התוס' ברורים דודאי קשה אי קפיד על בזיון שידעו שאינו יכול לכתוב איך נימא שניחא ליה שהם עצמן יכתבו דא"כ יהיה הכותב חותם ג"כ, וא"כ לכל מי שיראה הגט שהכתיבה כתב אחד עם החתימה יכירו וידעו כל הרואים שאינו כתב הבעל רק כתב החותם וכדי בזיון, לכן צ"ל דחושש טפי לפירסום שהוא בשעת כתיבה, וא"כ שפיר י"ל כדברי התוס' די"ל דודאי באמרו לעדים אחרים לחתום מתפרסם מיד בין הסופר לעדים דדרך הסופר להצטרף עם העדים ומתפרסם בשעת כתיבה שאין יכול לכתוב וזה לו בזיון טפי מבזיון שיסתעף מעיני הרואים הגט כתוב וחתום בכתב סופר, וא"כ י"ל דדוקא ביש חתימה ג"כ חושש טפי לבזיון שבשעת כתיבה, משא"כ כשחותמין בעצמן איפשר דניחא ליה טפי שידע הסופר שאינו יכול לכתוב מ"מ כל רואה הגט יסבור שהוא כתב הבעל כיון שהחתימות אינן דומות לכתב הגט, אבל אם יכתוב א' מן השנים הרי יתפרסם לכל רואה הגט שאינו יכול לכתוב, ואיפשר דהבעל נוח לו טפי משיכתבו בעצמן, ולא קשה מידי ודו"ק ובהכי ניחא מה שהקשה המהרש"א לעיל אמאי לא דייקו התוס' דה"ל למיבעי בשלשה כיון שאמר כתבו אפי' בשלשה יכתבו בעצמן וה"ל למיבעי בכתיבה, ולפמ"ש לק"מ דודאי בשלשה י"ל דפשיטא ליה דאפי' אי טעמא משום בזיון דבעל לא יאמרו לאחרים לכתוב הגט דניחא ליה שלא יתוודע לאחר כלל שאינו יודע לכתוב, ואין לומר דגם עכשיו יוודע כשהחתימה שוה עם הכתב, דבשלשה הדין דאחד כותב ושנים חותמין, וא"כ לא יתוודע אפי' לרואה שאין יכול לכתוב א"כ ודאי קפיד אכתיבה לחודא ולק"מ, ודוק היטב:

ומה שהקשה הפני יהושע דילמא במתני' י"ל לכתחילה לא יאמרו לאחרים ויכתבו משום שמא תשכור עדים ע"ש שהאריך, לא הבנתי דהא לר' מאיר בשלשה יאמרו לאחרים ויכתבו ובאמר לשלשה כתבו לא יאמרו לאחרים ויכתבו ע"כ לאו משום שמא תשכור הוא, ובעיא דשלחו לשמואל נמי בכתבו הוא, אבל לדברי התוס' א"ש דע"כ למאן דמפרש טעמא משום בזיון דבעל צ"ל דבשלשה שאמר תנו שעשאן ב"ד לא קפיד אם יאמרו לאחרים ויכתבו, אבל אם אמר כתבו קפיד גם בשלשה, עכ"פ הך דשלחו מבי רב בכתבו איירי וקשיא להו הא ודאי תפשוט ממתני' דלא מהני שיאמרו לאחרים ויכתבו, ובאמת הקשו התוס' לקמן דף ס"ז אמתני' מכשר ולא תעשה, ותירץ ר"ת דבאמת לאו לכתחילה קאמר . ע"ש, ודוק היטב:

בד"ה כתב ידן כו' אע"פ דלא נ"מ מידי כו' עכ"ל. נראה דהתוס' לא ניחא להו בפירש"י שפירש מדלא קפיד אכתיבה נעשה כאמרו, דהא הך סברא דמילי לא מימסרי לשליח ע"כ הוא בענין דליכא קפידא דהיכא דאיכא קפידא אפילו אי מילי מימסרן לשליח פשיטא דהיכא דקפיד בעל לא מצי לעבור על רצונו כדלעיל דף כ"ט לאביי, ולעיל דף ס"ה באמר תן במקום פלוני, ולהכי ס"ל להתוס' דלא אמרינן נעשה כאומר אמרו רק כשיש ידים מוכיחות מתוך דבריו:

אלא דקשיא לי דהא יש להבין איך חשב שיאמרו לאחר ויכתוב הא הוי כשר ולא תעשה א"כ לא ישמעו לקולו, וצ"ל דמ"מ כוונתו שיהיה הגט כשר אם יתקבלו דבריו, משא"כ אם יהיה חתם סופר ועד יהיה פסול, מיהו קשה למ"ד באמר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו כשר ותעשה, א"כ יש לפרש טפי דקאי שיכתוב אחר והם יחתמו כדי שיהיה כשר ותעשה משנאמר שנתכוין שיאמרו לאחרים לחתום דההיא לא תעשה, ואיפשר דשמואל מספקא ליה נמי בהא דשמא גם באתם חתומו כשר ולא תעשה, וע"כ כיוון למה שהוא כשר ולא תעשה, לכן יש להסתפק אי קאי אמרו אכתיבה או אחתימה, אבל אי אמרינן באמרו לסופר ואתם חתומו כשר ותעשה פשיטא לן דלא קאי רק אחתימות כיון דבכהאי גוונא כשר ותעשה:

מיהו אכתי קשה לשמואל דס"ל כתב סופר ועד כשר א"כ אין הוכחה שיאמרו לאחרים דשמא ירצה שיוכשר הגט ע"י כתב סופר ועד, וי"ל כיון דבסופר שאינו מובהק לא תינשא לכתחילה אמרינן טפי שנתכוין שיאמרו לאחרים אף שלא תעשה מ"מ כשר לכתחילה, מיהו יותר נראה דאפי' בסופר מובהק כיון שרגילות לחתום שני עדים לא נאמר שנתכוין לשנות גט משאר גיטין רק כמנהג בגיטין:

וארווח לן בזה הא דקשיא לפמ"ש התוס' מאי פשיט מדר' יוסי שילמדו לכתוב מי איכא בי דינא דלא ידעי למיחתם, וקשה הא בי דינא שהם שלשה י"ל שלא נתכוון כלל שיאמרו לאחרים ויכתבו רק א' יהיה הכותב ושנים חותמין, ודוחק לומר דכיון שאין יודעין לכתוב הוי כאמרו, וגם בפני יהושע דחק מאד בזה, ולפמ"ש נראה דודאי אם אמרינן באמרו לסופר ואתם חתומו כשר ותעשה, א"כ אין רגילות הבעל להרבות בעדים שלא לצורך ודרך לומר לשנים תנו או כתבו ותנו וסתמו כפירושו שיצוו לאחרים לכתוב לשמואל דחתם סופר ועד פסול וכיון דרובא דרובא כשאומר תנו לשנים כוונתו שאחר יכתוב והם יחתמו אין לחלק בין רבים למועטים דמסתמא כשאמר לרבים אין כוונתו לגרוע כחן דלעולם כוונתו לפי הרגילות, ולא נתכוין רק לשנים כיון דלא אמר כולכם, והא דאמרינן במתני' באמר לעשרה אחד כותב ושנים חותמין אי אמרינן בשנים יאמרו לאחר ויכתוב האי אחד אינו דוקא מאותן העשרה דלעולם אין כוונת הבעל לחדש בגט זה שינוי מגיטין אחרים רק אחד כותב מי שיהיה ושנים חותמין, דאי אמרינן דאכתב ידן קאי גם בעשרה אכתב ידן קאי, וא"כ אין חילוק כלל בין עשרה לשנים וא"כ אי בשנים כוונת הבעל לאמר לסופר לכתוב פשיטא לן דלעולם הוי על הכתיבה כאומר אמרו, והקושיא אי אמרינן כשר ותעשה גבי ואתם חתומו וא"ש, ודוק היטב:

מיהו בחידושים ישנים כתבתי דנוטין הדברים כפירש"י כאשר מועתקים כאן, ולפ"ז ניחא הפירוש יכתבו ויתנו שוה בין בשנים שאמר תנו או בשלשה כתבו דלעולם יכתבו רק שנים, ומיושב מה שהקשיתי בחידושים ישנים ודו"ק:

בגמרא היא גופא קמיבעיא ליה האי כתובו כתב ידן כו'. בפני יהושע תמה אמאי לא פשיט ממתני' דלקמן פ' מי שאחזו בא"ל נכתוב גט לאשתך כו' ה"ז גט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו, ונראה דלק"מ דודאי ליכא דיוקא מן המשנה דכיון דאמרו כשר הוי כממנה שליח שלא בפניו וא"כ הוי כאומר לסופר כתוב ולעדים חתומו, ותדע לך דהא לפי האמת לדעת הר"ן והרא"ה דאמרו לא פסול רק באמרו מדעתכם א"כ תיקשי לימא עד שיאמר אמרו סתם, אלא ודאי דא ודא אחת היא, והא דדייק לקמן עד שיאמר אמרו מיבעי' ליה נראה דהיינו דוקא בס"ד דלא מפליג בין כשר ותעשה וס"ד באומר אמרו כשר לכתחילה בכל גווני, אבל אי אומר אמרו כשר ולא תעשה לא שייך דיוקא עד שיאמר אמרו כיון דלכתחילה מיהת לא תעשה, אפי' למ"ד באומר אמרו ואתם חתומו כשר ותעשה, מ"מ כיון דע"כ בעדים בעי למימר אתם חתומו לאו דיוקא הוא שיאמר אמרו לסופר שיכתוב ולעדים ויחתמו דדרך התנא לשנות בחד לישנא, לכן לפי האמת אינו דיוק כלל