גרש ירחים רכ

בקיאין בבבואה דבבואה, ותמה הכ"מ דהא הביא בהלכות גירושין כל השומע קולו ולא הביא בבואה דבבואה לכן חזר בכ"מ מזה, ולפמ"ש לק"מ דבמצאו הגוף לא גרע מבבואה דבבואה, וא"כ חדא בחבירתה מיתרצא דלכך הוצרך להביא שמצאו אדם אבל בלא"ה חיישינן שמא שד הוא אבל מצאו אדם ע"כ לא חיישינן לשד דאל"כ מאי מהני בבואה דבבואה דילמא הצועק שד היה, וע"כ לא חיישינן רק בלא ראו דמות אדם, ומצאתי בב"ש סי' י"ז ס"ק כ"ו שכיוונתי לדעתו בזה רק שלא ביאר הדברים היטב, וכפמ"ש הדברים מוכרחים:

ומ"מ צ"ע כיון דמת לפנינו למה לא ניחוש שכבר היה מת בשעת נתינה, עיין בט"ז י"ד סימן שצ"ז שהאריך להשיג על מהר"י מינץ דחשש באבילות דמוקמינן ליה בחזקת חי, ולפי דבריו קשה איך יכתבו ויתנו הא אם ימצא מת ניחוש שכבר היה מת בשעת נתינה ואיך תפטר מן היבום ע"י גט זה, ודוחק לומר דמיירי ביש לו בנים ודואג שמא לא יכירוהו דאז ממה נפשך מותרת אם חי הוא הרי הותרה ע"פ גט ואם מת מותרת בלא"ה, דכל הפוסקים כתבו סתם כלשון הרמב"ם אפילו העלוהו ולא הכירוהו ובהא ודאי קשה דילמא כבר מת בשעת נתינה והגט בטל, וכמעט מוכרח דמוקמינן ליה אחזקת חי ומכשירין הגט, וצ"ע גדול בזה, עמ"ש לעיל דף כ"ח:

בפירש"י ד"ה כל כו' ופירש שמו ושם עירו עכ"ל. לכאורה א"צ לזה די"ל דמכירו בטביעות עינא דקלא כדאמרינן לעיל דף כ"ג גבי שליח שיכול ליתנו לה ע"פ הט"ע דקלא, ואיפשר דבבור מערבב קלא כמו שמצינו בשופר, ולפ"ז אם שמעו קולו בשדה אין צריך הכרה ויכולין לסמוך אט"ע דקלא, וצ"ע:

בתוס' ד"ה כל כו' אע"פ דאמרינן בפ' אין בין המודר כו' עכ"ל איפשר ליישב דודאי לענין איסורי הנאה קיי"ל דבר שאין מתכוין מותר, והשתא בתורם תרומתו נהי דמהני ליה שמתקן טיבלו מ"מ הוא אינו מתכוין ליהנות, אלא דבשוייה שליח הוי פסיק רישא שבודאי נהנה ע"י תיקון טיבלו א"כ מהני ליה שפיר אחר ששלוחו יכול לתרום, משא"כ כשאמר כל הרוצה יתרום והוא אינו מכוין שיהנה מן המודר שיתרום הוא דוקא אע"ג דתורם לו לא מיקרי פסיק רישא שהרי איפשר שאחר יתרום והוי כמו באית ליה הושענא אחריתא דלא חשיב פסיק רישא ואינו מהנה אותו בבירור לכן שרי ודו"ק:

ועוד נלענ"ד דא"צ לדחוק כלל בזה דהא מבואר בגמ' שם דאם תורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים לא מיקרי מהנה, ופירש הר"ן בשם הרשב"א כיון דמדעתיה דנפשיה תרים ולא יהיב ליה מידי למודר, והר"ן פירש דכיון דתרים משלו על של חבירו טובת הנאה שלו לא מיקרי מהנה רק גרמא בעלמא, הרי עכ"פ מפורש בש"ס כשמודיע לבעלים אסור אבל באינו מודיע שרי דאדעתא דנפשיה קא עביד, וא"כ י"ל דדוקא בשוייה שליח לדידיה אסור אבל באמר כל הרוצה לתרום א"כ א"צ דעת בעלים והתורם י"ל אדעתא דנפשיה קא עביד, אף דתורם משל בעל הכרי מ"מ א"צ דעת בעלים לדברי הר"ן שרוצה ליתן לכהן שלו, וזה דחוק שהרי ניחא ליה לכהן טפי בחולין שיתן לו משלו שהרי חבירו לא יחזיר לו מה שתרם, אלא נראה הטעם דניחא ליה למיעבד מצוה א"כ לעולם נהנה התורם וניחא ליה בכך ואדעתא דנפשיה קא עביד, וכיון דאמר כל הרוצה א"צ דעת בעלים להודיע מי היה התורם ולא מיקרי הנאה כלל, כן נ"ל ברור ונכון לולא דברי הראשונים:

והר"ן הביא בשם הרמב"ן שכתב כל הרוצה אינו שליחות רק נטילת רשות וגבי תרומה אפי' גילוי דעתא מהני כדאמרינן בפרק אלו מציאות כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה, ותמה עליו הר"ן דבפ' אלו מציאות מוקי בשוייה שליח דאל"כ מי הוי תרומה הא כתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אלא כיון דשויי' שליח ואמר ליה זיל תרום ולא א"ל תרום מהני ומסתמא בעה"ב תרים בבינונית כו' ע"ש, ולפענ"ד ודאי אין לחשוד הרמב"ן מאורן של ישראל שלא ראה הסוגיא במקומה, אלא כוונת הרמב"ן דלתרומה לא בעינן שליחות גמורה רק בנטילת רשות נמי מיקרי שליח והטעם דתרומה זכות הוא לו ובגילוי דעת לחודיה נעשה שליח דהא כאן נמי לא עשאו שליח בסתמא רק לבינונית ואפ"ה מהני אם אמר כלך אצל יפות והיינו משום דכיון דנעשה שלוחו שפיר מיקרי לדעתכם כיון דעכ"פ נתן רשות לתרום רק שנאמר דחוב הוא לו לתרום מן היפות וכשגילה דעתו דלא איכפת ליה שפיר מהני לכן ברוצה נמי נקרא שלוחו לענין תרומה אף דאין שליחות גמור בגילוי דעת לחוד נחשב שלוחו על יפות אף שאין בכלל שליחותו היפות א"כ כיון שלא נעשה שליח בפירוש לא איכפת לן במודר הנאה, כן נ"ל בכוונת הרמב"ן, ועיין בספרי ג"מ ס"ס ג"ש:

בא"ד אלא לענין מודד הנאה דוקא כו' שיחשב בכך כמהנה ליה עכ"ל והקשה הב"ש באה"ע סימן קמ"א ס"ק כ"ז לפ"ז מאי פריך הגמרא בריש המדיר אהא דמשני מתני' באומר כל הזן אינו מפסיד, ופריך כה"ג לאו שליחותיה קא עביד מהא דכל השומע קולו, ולדברי התוס' מאי קושיא דילמא לענין מודר לא הוי הנאה כיון דלא אמר לו שיהיה שלוחו, ונראה דלק"מ דודאי אי מהני ליה ממש ודאי הוי הנאה כל שנעשה שלוחו באיזה אופן שיהיה ודאי אסור כיון דמהני ליה, אבל בתרומה י"ל דלא הוי הנאה כלל מה שתורם שהרי יכול לתרום בעצמו ג"כ או ע"י מי שיהיה ועיקר ההנאה במה שעושהו שליח לעשות רצונו ועושה רצונו לכן באמר כל הרוצה יתרום לא מיקרי הנאה כלל מאחר שלא ייחדו לו לשליח והוא ברצונו תורם, אבל במדיר את אשתו ונותן לה מזונות ע"י שליחותו פשיטא דאסור דאיכא הנאה טובא בשליחותו, כן נ"ל ברור ליישב דברי התוס':

בגמרא וניחוש שמא שד הוא. ראיתי במשנה למלך פ"ט מגירושין הלכה כ"ז שביקש להוכיח מכאן דחתם סופר ועד כשר לכתחילה דהא הכא דפריך שמא שד הוא ע"כ לא איירי אלא בשנים דלשלשה אינו נראה כל עיקר כדאיתא בפ' כיצד מברכין דף מ"ג ע"ב, וע"כ רק שנים הם א"כ ע"כ הסופר צריך לחתום, ובפירוש קרבן עדה על ירושלמי כתב ותימא מנ"ל בעומדים על שפת הבור דילמא בעומדים רחוק ושומעין קולו, ותימא לתמיהתו דהא מוקי בגמרא בשראו לו דמות אדם ופריך אינהו נמי אדמויי אידמו הרי איירי שראו והא אמרינן לשלשה אינו נראה כל עיקר, מ"מ לא ידעתי למה הוצרך במשנה למלך לשית עצות מרחוק הרי מפורש לקמן אמר לשנים תנו יכתבו ויתנו ע"כ אחד כותב וחותם ג"כ והוי חתם סופר ועד, ויתבאר לקמן אי"ה, ומ"מ צ"ע אם נסמוך בשלשה שלא היה שד ולא נצטרך בבואה דבבואה, וגם לא חילקו הפוסקים בכך לכן נראה דהא דאמרינן אינו נראה כל עיקר היינו בדמות מזיק להבעית אדם, אבל בדמות אדם שאינו ניכר כלל לשד ושלא להבעית אדם לית לן בה דהא חזינן בפ' כל הבשר דף ק"ה ע"ב ההוא בר שידא ע"ש שהיו להם למשמשים וכי ס"ד שלא ראו אותם כשהיו שלשה אלא בענין שאינו מבעית ומזיק כלל שפיר נראה, וכן משמע באשמדאי לקמן בריש פרק מי שאחזו שהיה יושב על כסא שלמה בדמותו:

במשנה הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה. תמוה לי ל"ל טעמא דרצה לשחק בה אפי' אמר בתום לבבו מ"מ אי איפשר ליתנו בלא דעתו דשמא רוצה שיתננו בעצמו, וכן הוא בהדיא ברמב"ם בפ"ב מגירושין דין י"ב האומר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין לבעל בידו וכו' ושמא רוצה להתנות איזה תנאי וכדומה אע"פ שלא רצה לשחק בה, ואיפשר דקמ"ל באומר כתבו והלך לדרכו למדי דאין כוונתו שיתנוהו בידו שבתוך זמן שיבא יעשה מוקדם וע"כ אמרינן שרצה לשחק בה, מיהו למ"ד גט מוקדם כשר ע"י שליח י"ל שרוצה שיתנוהו לו והוא ישלחנו ע"י שלוחו, מ"מ י"ל כיון שהלך למרחקים ואין לו דין יוצא בשיירא שפירש"י למדברות ומ"מ ידוע שישהה בדרך א"כ אין כוונתו מסתמא שיחזירוהו לידו רק אמרינן רצה לשחק בה, ולפ"ז צ"ע אם הלך לדרכו אם הגט כשר כשירצה ליתנו לאחר זמן שישוב לביתו דכשנאמר רצה לשחק לא כיון לגט כלל א"כ הוי כאילו כתבו מעצמם ולא חילקו הפוסקים בכך כלל, וצ"ל ממה נפשך אם אמר שרצה לשחק בה ודאי הוא נאמן שבידו שלא לגרש, וכן אם אמר שלא לצחק עשה נאמן הואיל ובידו לגרשה מ"מ ה"ל להפוסקים להשמיענו שאם אמר שרצה לצחק בה ונמלך לגרש בו שאינו גט וצ"ע, ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה מי כו' שהרי הלך הבעל למדינת הים עכ"ל. משמע שאם היה הבעל במקומו יכולין לשאול לבעל אם נתכוין שיהיה שליח שהרי יכול גם עכשיו לעשותו שליח, אלא דמשמע ליה לרש"י שהלך למדינת הים דהא הכא לא נזכר רק נכתבו וע"כ שהיה מפרש לים דאל"כ בעינן תנו ובלא תנו צריך להחזירו לבעל, מיהו איפשר גם אם הבעל בביתו אם כבר כתבו הגט אי לא משוי אינש שליחא לברא, א"כ הגט בטל וצריך לכתוב אחר כיון שלא היה במשמעות לשונו, א"כ כתבו הבן שלא ע"פ הבעל ופסול ודו"ק, ועיין בסמוך:

בגמרא והלכתא משוי אינש כו'. קשה דכאן אמר בי תרי מינייכו נכתבו ע"כ ה"ל חתם סופר ועד, וקשה להפוסקים דפסלי חתם סופר, וצ"ל דנותנין לה בעדי מסירה ובלא חתימות, וניחא בזה שפירש"י שהלך למדינת הים דאילו הוא בכאן הוי כלכתחילה ואי איפשר לשנים לכתוב ולחתום דה"ל חתם סופר ולכתחילה בעינן ע"ח כתקנת ר"ג וע"כ בהלך למדינת הים נותנין לה בעדי מסירה לחוד ודו"ק:

במשנה אמר לשנים תנו גט כו'. פירש"י דלאו ב"ד מנינהו לצוות על אחרים כו' משמע דטעמא דר"מ דשלשה עשאן ב"ד לצוות על אחרים, ולפ"ז צריך להבין אי לרבי יוסי כשר באומר אמרו לסופר כו' כדבעי למימר בגמרא א"כ קשה מ"ט דר' יוסי דס"ל דיכתבו בעצמם, וצ"ל דס"ל גם בשלשה לא מנינהו ב"ד לצוות על אחרים, וא"כ גם לר' מאיר מילי לא מימסרן לשליח ובשלשה הוי כאומר אמרו, וא"כ קשה איך קאמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח הא גם לר"מ מילי לא מימסרן לשליח רק דס"ל בשלשה הוי כאומר אמרו ואמרו ע"כ לאו מילי הם דהא גם רבי יוסי מכשיר, ואפי' אי רבי יוסי פוסל באמרו מ"מ שמואל דפסק דאמרו כשר למאי דמסיק דפליגי עליה בחדא ופסק כר' יוסי דמילי לא מימסרן לשליח, וקשה מנ"ל דר"מ ס"ל מילי מימסרן לשליח דילמא ס"ל גם בשלשה הטעם דהוי כמו אמרו לסופר ובהא כשר לשמואל אע"ג דס"ל מילי לא מימסרן לשליח, ואי ס"ל דאין סברא לומר דבשלשה הוי כאמרו רק מטעם מילי מימסרן לשליח