גרש ירחים ריט

אמרינן שהיה רצונו לפרש מנה קבור ומחמת חליו לא פירש א"כ אין עניינו לדרב דס"ל בתובע שוה נמי משמע, אבל אנן דלא קיי"ל כרב דלקבורה לא חיישינן א"כ אין קפידא במנה דוקא או שוה, מ"מ כאן קשה מאי קשיא לר' אבא דילמא ר"ה ס"ל כרב רביה דמנה לאו דוקא ושוה קאמר ושפיר ר"ל שוה ד' מאה זוזי מחמרא, ואיפשר דהרשב"א ס"ל דבאמת רבי אבא ס"ל כשמואל דדוקא קאמר, והש"ס לא בעי לאסוקי כרב משום דס"ל לן בהא כשמואל בפלוגתא דדוקא קתני, ובהכי ניחא לי לשון התוס' שהקשו אפי' אמר מדמי חמרא הוי דבר שלא בא לעולם, ולכאורה קשה הא הכא לרב הונא קיימינן דס"ל כרב דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאיתא בפ' איזהו נשך בפירות דקל ולמ"ד אדם מקנה דשלב"ל מהני נמי בשור כשאומר כשיבאו דמיו יקדשו, ולפ"ז י"ל דהתוס' בשיטת הרשב"א קיימי דלרב במנה שוה נמי משמע, והשתא אי בעינן לאסוקי כרב מאי קשיא ליה הא י"ל שוה קתני, וע"כ בעי לאסוקי כהלכתא וא"כ קשיא ליה שפיר הא דמי חמרא נמי הוי דשלב"ל, וראיתי במרדכי תירוץ דר"ה לשיטתיה אזיל, ולפמ"ש לק"מ דהתוס' לא מצי לתרוצי הכי ודוק היטב, ועיין בסמוך:

שם ואידך מחמרא כדי לייפות את כחו. גם בזה צריך לבאר איך נלמד זה מדברי רב הונא שאמר גיטו כמתנתו ומה גיטו כו' אף מתנתו אע"ג דלא קנו מידו מה ענין מזה לבטל סברת רבי אבא דדמי חמרא לא קאמר וגם חמרא לא קאמר, ומדברי התוס' נראה דלא בא ללמוד מדברי רב הונא רק דביוצא בקולר לא בעי קנין, ומ"מ דחוק הוא דמה ענין זה לזה דכיון שתיקנו דכתבו בלא תנו מהני יתחייב מזה שנאמר שאמר מחמרא לייפות כחו, והנלענ"ד בזה הוא דודאי מצינו דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ ובשכ"מ שאמר ידור פלוני בבית לא מהני היינו משום דבבריא אי אמר ידור וקנו מיניה נמי לא מהני לכן גם בשכ"מ באמירה לא מהני דלא עדיף מקנין בבריא, אבל בכה"ג אם אמר הבו לפלוני ד' מאה זוזי מחמרא בבריא שפיר מפרשינן הלשון לייפות כחו דכיון דלא קנה בלא קנין, וע"כ בקנו מידו וכיון שהקנה לו בקנין לעולם אמרינן לייפות כחו כמו דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אע"פ שלא אמר כתבו דכיון דקנו מיניה יפה כחו, וכן במתנת שכ"מ שכתוב בה קנין בב"ב דף קנ"ב ס"ל לרב ארכביה אתרי ריכשי הרי שהקנין בא לייפות כחו, לכן פשיטא לן בבריא כה"ג בקנין שפיר אמרינן לייפות כחו בא, אבל בשכ"מ שאמר בלא קנין איכא למימר דנהי דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי היינו כשהלשון טוב מצד עצמו אבל אם הלשון אינו מכוון שיהיו דבריו כאילו הקנה בקנין זה לא שמענו, וע"ז חידש רב הונא שם גם בשכ"מ מתקנין הלשון כאילו בריא שהקנה בקנין ובקנין פשיטא ליה דמתקנין הלשון לייפות כחו, והשתא תו א"צ לדחוק כדברי התוס' שהקשו מאי קמ"ל רב הונא, ולפ"ז לק"מ דנהי דשמעינן דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין היינו היכא שהלשון כהוגן אבל לומר לתקן הלשון כמו שמתקנין בקנין לא שמענו, קמ"ל רב הונא דכמו דבקנין מתקנין הלשון כמו כן מתקנין בשכ"מ בלא קנין כמו שמתקנין לשון כתבו שכוונתו גם תנו, כנ"ל ברור ליישב קושיית התוס':

ועפ"ז איפשר לפרש לישנא דר' אבא דקשיא ליה אי מתנתו איתא לאחר מיתה והיינו דמבואר בב"ב דף קמ"ו בשכ"מ שכתב נכסיו לאחר ושייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת והיינו בקנין והתם אפי' אמר נכסיי לפלוני לאחר מותו וקנו מיניה י"ל דמהני שפיר לרב דס"ל קנין לטפויי אתי שיהיה מתנת בריא, או אפי' לשמואל במייפה כחו שפיר מהני בקנין לענין שלא יחזור בו דאמרינן מסתמא הקנה מחיים דאין קנין לאחר מיתה, ואילו בגט אם אמר ה"ז גיטך לאחר מיתה לא מתקנינן לישנא שיהיה כאילו אמר מהיום ולאחר מיתה אלמא דלא מתקנינן לישנא, ותיקשי אמאי נתקן כאן הלשון, ומשני התם כיון דמתנת שכ"מ איתא לאחר מיתה שפיר מהני הקנין שתחול מחיים אבל גט דליתא לאחר מיתה כלל לא מתקנין לישנא בכה"ג אבל הכא שפיר מתקנין לישנא לייפות כחו, והכל נכון הדק היטב ודוק היטב:

בתוס' ד"ה דמי חמרא לא קאמר וא"ת כו' הוי דשלב"ל עכ"ל לפענ"ד נראה דודאי י"ל כשאמר דמי חמרא פשיטא ששיעבד לו היין לדמיו ובודאי אם רוצה ליקח יין ולטפל בו בעצמו או לשתותו שפיר דמי דהא כשנותן לו הדמים ממילא עיקר מתנה היין אלא שייפה כחו שישתדלו במכירתו, ואף דאין בידו להטיל על היורשים שיצטרכו לטפל במכירתו מ"מ כוונתו אם ימכרו היין ולא ירצו בחלוקה יהיה לו הדמים עכ"פ על גוף היין י"ל שחל הקנין מיד, אבל כשאמר כשיבאו דמיו יקדשו ע"כ אין ההקדש חל על גוף השור דא"כ אין בידו למוכרו כלל דכבר נחתא עליה קדושה וע"כ עיקר הקדושה לאחר המכירה והוי דשלב"ל, כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה כדי לייפות כחו פי' בקונט' כו' ונראה שלא רצה לומר שיהא כל ההפסד כו' עכ"ל. כבר כתבו הקדמונים ליישב דברי רש"י כפשוטן, ולענ"ד קשה לכאורה על רש"י לפי פירושו לעיל דף ט' בעבד שאם שייר בית כור קרקע לא קנה כלום דיכול לדחותו, א"כ קשה לא יקנה כלום כיון שלא סיים לו איזה חלק יקח מן היין, עמ"ש לעיל ליישב, מיהו נראה דבלא"ה הקשו התוס' מחצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם והלוקח נוטל כחוש, ותירצו כיון דבסתמא ידחוהו אל הכחוש הוי בכלל מכירתו הכחוש והוי כסיים הממכר, ועפ"ז י"ל דבב"ב דף צ"ו מבואר במפריש על החבית ונמצא חומץ עד שלשה ימים הוי ודאי תרומה מ"ט חמרא מעילאי עקר והאי טעמיה ולא עקר וא"ת בתר דטעמיה עקר ה"ל ריחא חלא וטעמא חמרא חמרא, והשתא נמי הכא אם החמיץ תוך ג' ימים למתנתו ע"כ מעיקרא הוה ריחא חלא וטעמא חמרא, וכיון דהדין הוא דהלוקח נוטל כחוש ה"ה המקבל מתנה א"כ ממילא של המקבל החמיץ שהרי המקבל נוטל הגרוע, וזה ברור, ונלענ"ד דכ"ע יודו בכהאי גוונא שכל החומץ למקבל, ולפירש"י איפשר בפשיטות דמסתמא הגרוע החמיץ והגרוע של מקבל, ולק"מ ודו"ק, עיין מ"ש לעיל ליישב פירש"י:

ואיפשר לומר דהתוס' לא קאמרי רק בחומץ שהוא לפי חשבון אבל במ"ש רש"י אם מכרו מקצת יין ונאבדו המעות איפשר שמודים שכל ההפסד למקבל דכשמכרו בשביל המקבל כפי הצוואה שמיד כשמכרו היין זכו בשביל המקבל דהוי ליה זכות וא"כ שלו נאבדו, מיהו בח"מ סימן רנ"ג סעיף י"ג שכתב ונמכר ונאבד קצת מן המעות הוא לפי חשבון, וצ"ע:

בא"ד וא"ת ור"ה מה הוצרך להשמיענו כו' עכ"ל. כבר כתבתי דקמ"ל דמתקנינן לישניה כמו בקנין, ונ"ל עוד ליישב דרב הונא לשיטתיה דס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים והתוס' בב"ב דף קע"ה כתבו באמר תנו דפריך מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים, והקשו התוס' הא דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי אפי' אינו חייב כלום, ותירצו דדוקא כשבא ליתן במתנה אבל בנותן מחמת חוב מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים, והשתא יש להקשות באמר סתם תנו מנה לפלוני ניחוש שמא אמר בחובו ומלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים, וצ"ל דבסתמא אמרינן דבמתנה קאמר אלא מחמת שבהול לא פירש, והשתא שפיר הוי הדמיון אף מתנתו כיון דאמר תנו מסתמא במתנה קאמר אע"פ שלא פירש במתנה אע"ג דלא קנו מיניה דאילו קנו מיניה ודאי גבי מיורשים דאפי' יהיה חוב קנין הוא כשטר כמבואר בפוסקים, וקמ"ל אע"ג דלא קנו מיניה לא מצי יורשים לדחוייה שמא בחובו אמר ומלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים, וכן בגניבא נמי היה לנו לחוש לחוב ולא יוציא מן היורשים, ולזה מייתי דרב הונא ס"ל אע"ג דלא קנו מיניה לא תלינן בחוב דאל"כ לעולם לא יהיו דבריו קיימין עד שיפרש ודרך השכ"מ שלא לפרש הכל וא"ש, ודוק היטב:

בא"ד ואוריב"ם כו' דאפילו יוצא בקולר כו' עכ"ל. משמע מדברי התוס' דבכל הני דמתני' דמהני כתבו מתנתו אין צריך קנין, ולכאורה הוא תמוה דהני מפרש ויוצא בשיירא הם בריאים ולמה לא יצטרכו קנין, ועיין בר"ן שכן דעת רבינו יונה באמת, ולפענ"ד אין ראיה כלל מדברי רב הונא דנהי דמפרש ויוצא בשיירא הם בריאים ואין מתנתן נקנית בלא קנין מ"מ שפיר כללן רב הונא לענין דמתנתן קיימת אע"ג דלא קנו מיניה והיינו דומיא דמתנת שכ"מ דבאינו חוזר נותנין ובחוזר ודאי אין נותנין, והא ודאי גם בבריא דאין מתנתו קיימת בלא קנין מ"מ אם לא חזר נותנין כיון שציוה ליתן, ואפי' במעמד שלשתן לעכו"ם דלא קני מ"מ כל זמן שלא חזר נותנין כיון שציוה ליתן כדאיתא בח"מ סימן קכ"ו סעיף כ"ב, וא"כ שפיר שייך בכולהו באמר תנו ולא חזר נותנין אבל אי איתרמי שמת המפרש והיוצא בשיירא לא קני והיורשים א"צ ליתן, ואין ראיה לדברי הרי"ף ודו"ק:

במשנה מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולו כו' לכאורה קשה דנהי דאמר כל השומע את קולו מ"מ שמא עדיין חי הוא ואין הגט גט, וצ"ל דמצאו אח"כ שהוא מת, וקשה הא אנן קיי"ל כרבנן כל הטמאות כשעת מציאתן וא"כ ניחוש שמא היה מת בשעה שנתנו הגט, וצ"ל דמוקמינן ליה בחזקת חי דהך דשעת מציאתן אינו אלא מדרבנן ולענין גט מוקמינן ליה בחזקת חי כמו במביא גט והניחו חולה דלעיל דף כ"ח דמוקמינן ליה בחזקת שהוא חי, עמ"ש לעיל, אלא דקשה אי מיירי בהעלוהו מת מאי פריך דילמא שד הוא הא חזינן שהעלוהו והוא אדם, ואם נימא דמ"מ חיישינן שמא הקול הוא משד אף שהיה אדם שם א"כ מאי אהני בבואה דבבואה שמא מ"מ הקול הוא משד, מיהו י"ל דלאביי ורבא דס"ל לקמן דף ע"ב בגט שכ"מ דאם עמד אינו חוזר א"כ ע"כ הגט הוא מיד, א"כ א"צ לומר שמצאו שם שום אדם דסגי אפי' לא בדקו אחריו כלל כיון דלא חיישינן לשד וצרה וכיון ששמעו קולו יכולין לכתוב והוי גט מיד כיון דאפי' אם עמד אינו חוזר, א"כ הגט חל מיד ממה נפשך אם יחיה או ימות, אבל לרב הונא דס"ל בעמד חוזר צריך ע"כ לדעת שמת וסמכינן שזה שציוה לכתוב הוא שמת וא"כ לא צריך לאוקמא שראו לו בבואה דבבואה, ועפ"ז איפשר ליישב דעת הרמב"ם שלא הביא הך דבבואה דבבואה וכתב אע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו א"כ משמע דבעינן דוקא העלאה, ותמה בכ"מ למה לא הביא הך דבבואה דבבואה, וכתבו דהרמב"ם ס"ל למסקנא דכותבין אע"פ שאין מכירין לא חיישינן לשד, ולפמ"ש אדרבה י"ל איפכא דבלא"ה בפי"ג מגירושין השמיט הך דאיתא ביבמות אם אמר אני פלוני מת ובדקו ולא מצאו שם אדם דהשיאו אשתו, וכתב הכ"מ דס"ל כדברי הגאון דאין