גרש ירחים כב

דבח"ל אפילו דיעבד נמי צריך י"ל היינו קודם שלמדו בזו צריך אפי' דיעבד ובא"י לכתחלה, ואחר שלמדו י"ל בח"ל לכתחלה ובא"י אפי' לכתחלה נמי לא דלעולם אסקי' חד דרגא בא"י, וא"כ למאי דקאמר ה"מ לכתחלה היינו אחר שלמדו וממילא בא"י אפי' לכתחלה לא צריך וברישא קמ"ל דאפי' קודם שלמדו א"צ אפי' לכתחלה ולק"מ ודוק. אלא דבלא"ה משני התוס' שפיר:

בד"ה ואמר ר' יצחק כו' בלא דר' יצחק כו' דבא"י היתה כו' עכ"ל, איפשר לומר דבלא דר' יצחק היה איפשר לומר מהגמוניא להגמוניא היינו שהגמוניא א' בא"י וא' בח"ל כמו עכו שכתבו התוס' במשנה וקמ"ל אע"ג דעדיף ממובלעות, אבל ר' יצחק אמר עיר אחת היתה בארץ ישראל דייק שפיר, ועוד נראה דהתוס' לקמן דף ס"ד הקשו למ"ד בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה יהביה ניהלה, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן אכתי יאמר לפקדון נתתיו, ותירצו דבב' עיירות לא שייך לדידה יהביה, וא"כ י"ל דלעולם הוא בחוץ לארץ ומ"מ בעיר א' לא שייך לתקן בפני נכתב דאין תועלת דאכתי יוכל לערער לפקדון נתתיו, אבל מהגמוניא להגמוניא בח"ל שפיר מועיל בפ"נ דלא יוכל לומר לפקדון נתתיו דלא שייך לדידה יהביה ניהלה כיון דמקפידות לא יוכל לבא בקל ומוסרו לשליח, להכי מייתי דר' יצחק אמר בהדיא דבא"י היתה ודו"ק:

בד"ה רבה כו' כיון דידענו לא מהני עכ"ל. והקשה מהרש"א דילמא באמת מהני ידענו בא"י מהגמוניא להגמוניא כיון דליכא למיחש רק לקיום, ונראה דלא קשיא דהא בלא"ה תיקשי מנ"ל להתוס' דלא סגי רק בפנ"ח לחוד משום קיום, וע"כ פשיטא להו דרשב"ג דמוסיף מהגמוניא להגמוניא את"ק קאי, א"כ משמע דבעי נמי בפ"נ כמו במדינת הים ולא מסתבר כלל שיהיה רשב"ג חולק על ת"ק בענין אחר, וכי היכי דבמדינת הים לא מהני ידענו גם במהגמוניא להגמוניא לא מהני ידענו:

בגמרא המביא גט כו' אם יש עליו עדים כו'. עיין בספרי גט מקושר דף ע"ט ע"ב דקשה להלום לשון זה דפשיטא שיש עדים על הגט, דאל"כ לא מהימן שליח אחד כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מגירושין דין ל"ב וע"ש:

(דף ה' ע"א) בתוס' ד"ה אילימא חרש ולא בעי למימר כגון אינם כו' ולא אמר עכ"ל. קשה להבין למה לא שייך באילם ואין יכול לומר, וכבר כתבתי בספרי גט מקושר די"ל באילם לענין בפני נכתב סגי כמתוך הכתב עי"ש דף הנ"ל, ועפ"ז נ"ל ליישב הא דלא פריך בפשיטות ארבה כמ"ש המהרש"א, ולפמ"ש י"ל באופן זה דודאי בלא"ה הוי מצי למימר דאיירי באילם, ולענין בפני נכתב מהני לענין לשמה שפיר ברמיזה, אבל לענין קיום החתימה די"ל דלא מהני ברמיזה וכמ"ש מהרש"א ג"כ, אבל השתא דמייתי מתני' דהכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש כו' וסתם חרש שאינו מדבר ואינו שומע משמע דאילם כשר להביא הגט, א"כ ע"כ גם לענין קיום סמכינן על רמיזתו וא"כ פריך שפיר וא"ש, ולסברת התוס' דאינם אין יכול לומר בפ"נ קשה למה מוקי בחרש ולא הספיק ליתנו לו עד שנתחרש לוקמה באילם שלא הספיק ליתנו עד שנשתתק, ונראה דקשה לשון אם יש עליו עדים דבשלמא בנתחרש צריך עכ"פ עדי מסירה שמסר לה הגט בתורת שליחות דכיון דעכשיו אינו בר דעת לא ידעינן מאין בא לידה, לכן צריך להיות עדים שמסר לה כשהוא פיקח, משא"כ באילם אם הוא מקויים שפיר נאמנת היא עצמה שבא לידה מן האילם כיון דכשר לשליחות עכ"פ והגט יוצא מתחת ידה ודאי מסרו לה מדעתו ונאמנת שנמסר לה, אבל בחרש צריכה עדים דאין ראיה מה שהגט יוצא מת"י דשמא מסרו לה בחרשותו לכן צריכה עדים שמסר לה כשהוא פיקח, ונראה דמה שדייקו התוס' דה"ל למימר ולא אמר היינו כיון שהדין שוה באילם שאין יכול לומר או שלא אמר ה"ל למימר ולא אמר, אלא ודאי בלא אמר באמת לא מהני קיום חותמיו, כן נ"ל בכוונת התוס' ודוק היטב:

ועוד נראה דבלא"ה לא קשיא דיש לפרש בחרש ממש ואם יש עליו עדים שהיה אצל הכתיבה וכיון שהיה אצל הכתיבה א"כ אילו היה בר דעת היה אומר בפני נכתב, וא"כ אין חשש דלשמה דודאי דשאר עדים שהיו אצל כתיבה לא גריעי משליח עצמו שאמר בפני נכתב מאחר שמעידין שזה היה בשעת כתיבת הגט, מיהו להא מילתא צריך השליח דאפי' יש שאר עדים אצל הכתיבה והחתימה שכתב הבעל גט לאשתו מ"מ כיון שאין מכירין החתימות לאו קיום הוא דשמא גט אחר הוא, אבל כשיש עדים שזה החרש נעשה שליח והיה אצל הכתיבה מסתמא אותו גט הוא, מיהו על החתימה לא שייך שיעידו שזה היה אצל חתימה, דהא לענין קיום ה"ל עד מפי עד ואין יכולין להעיד שהשליח יודע קיום החתימות דע"כ צריך לפרש כן אם יש עליו עדים, אבל למאי דמוקי בנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנתחרש, וא"כ מתפרש אם יש עליו עדים שמסרו לה כשהיה פיקח דדחיק לאוקמא שיש עדים מתחילתו, ולכן פריך שפיר ודו"ק:

בד"ה אי הכי יכול כו' וא"ת מאי קשיא ליה כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים, ואיפשר לומר דלרבא י"ל דודאי בקיום חותמיו ליכא שום רבותא, אלא דקמ"ל דלא תימא דבעי בפני נכתב לכתחלה משום מידק דייק מיהו באיתרמי שאינו יכול י"ל דסגי בלא קיום חותמיו, קמ"ל אפי' בדיעבד נמי בעינן קיום חותמיו, אבל לרבה דס"ל משום לשמה א"כ טפי ה"ל רבותא דאפי' לכתחלה סגי בקיום חותמיו ולא חיישינן אלשמה לאחר שלמדו:

ועוד נ"ל בפשיטות דלרבה דמתני' דנקטה בפני נכתב משום לשמה א"כ לא מהני קיום חותמיו, א"כ מתני' קמייתא ע"כ איירי קודם שלמדו, וא"כ ודאי טפי ה"ל לתנא לאשמועינן עיקר דינא דלאחר שלמדו סגי בקיום חותמיו מה שאין כן קודם שלמדו לא סגי בקיום חותמיו, ואיך שביק תנא לאשמועינן עיקר דינא וליתני בדרך רחוק באינו יכול, והוה ליה למימר כדאמר ר' יהושע לקמן דלא אמרו אלא בדורות הראשונים שלא היו בקיאין לשמה, כיון דמתני' דאין יכול לא קאי כלל אמשנה קמייתא, דהא במשנה ראשונה בפני נכתב דוקא ולא מהני קיום חותמיו, ואיך נקט שתי משניות סמוכות שסותרות זו את זו, אע"כ משנה ראשונה ודאי ג"כ בענין זה של משנה אחרונה, ופריך שפיר אפי' יכול נמי לאחר שלמדו א"צ ואיך נקט במשנה ראשונה בפני נכתב ג"כ, ועלה מפרש רבה שאין בקיאין לשמה לא מהני מקויים, ואיך נקט במשנה שנייה דאהני קיום, וא"כ הקושיא אפי' יכול נמי, וכיון דמתני' לאחר שלמדו איך נקט במשנה ראשונה בפני נכתב משום לשמה כיון דאיירי אחר שלמדו, וא"כ לא ה"ל לרבה כלל לפרש אמתני' טעמא משום לשמה כיון דאיירי אחר שלמדו וסגי לעולם בקיום חותמיו, וע"ז משני שפיר גזירה שמא יחזור לקלקולו וא"כ בודאי גם משנה ראשונה אפי' אחר שלמדו ומ"מ לא סגי בקיום חותמיו רק באינו יכול, אבל לרבא לא קשיא כלל דכיון דמשנה ראשונה נמי ס"ל הטעם משום קיום, א"כ משנה אחרונה קמ"ל דגם באינו יכול בעינן קיום, כן נלענ"ד ברור ופשוט:

בא"ד ולקמן מפרש אי הכי חד נמי ליבעי כו' עכ"ל. צ"ע דילמא בחד לא מספקא ליה דודאי לא סגי בלא בפני נכתב משום קיום, ואיפשר דהתוס' ס"ל דשמואל גדול מרב הונא ולא בעי אלא למיבדקיה א"כ הוה ליה למיבעי בחד, (ועוד דילמא בחד פשיטא ליה משום קיום עכ"פ צריך):

מיהו לענ"ד איפשר לתרץ דהכי קשיא ליה למה אמר בשנים שהביאו גט משמע דשניהם שלוחים הם ואם אחד נעשה שליח והשני מעיד שנמסר לו הגט ג"כ לא ליבעי בפ"נ כיון דאיכא ע"א שנמסר לו ואינו מוסר גט מזוייף, א"כ על הקיום עדיף עדותן מעדות א' שאומר בפני נחתם, ולמה צריך שיהיו שניהם שלוחין דכיון דאינו מוסר גט מזוייף, א"כ היה ברור טפי ע"י שנים מאחד, משא"כ אי בעינן משום לשמה שפיר י"ל בפני נכתב עדיף דמעיד על לשמה, וא"כ אפי' חד שליח והשני מעיד על המסירה בלאו הכי עדיף מבפני נחתם דעכ"פ לא שכיח שימסור גט מזוייף, א"כ ליכא נפקא מינה במה ששניהם שלוחים, אבל אי בעינן לשמה י"ל דשניהם שלוחים איפשר דעדיף ששניהם מעידין שהבעל מסר גט כיון ששניהם היו אצל המסירה דייקו טפי, וא"כ י"ל דהבעיא היה אי חיישינן משום לשמה אפי' שניהם שלוחין צריכין לומר, ופשיט ליה דא"צ דטעמא משום קיום וה"ה דסגי בא' שליח והשני מעיד על המסירה, אבל לרבה דמיירי אחר שלמדו א"כ ליכא למיבעי כלל אלשמה, וא"כ אפי' חד שליח וחד מעיד על המסירה יש לו דין שנים שהביאו, ומשני גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו ובעינן דוקא אתיוה בי תרי דלא שכיח, ועיין לקמן דף ט"ז בתוס' ד"ה אבל, ועפ"ז איפשר ליישב מה שהקשו התוס' למאי דמסיק תרי דמייתי גיטא לא שכיח, א"כ ליכא נ"מ באתיוה בי תרי, ולפמ"ש א"ש דמ"מ איכא נ"מ באתיוה בי תרי וחד שליח וחד מעיד על המסירה דבכה"ג לא הוי מילתא דלא שכיח ודו"ק:

. בגמרא והרי אשה דלא שכיחא. פירש"י שתהא היא עצמה מביאה את גיטה בתורת שליחות, וקשה הא בח"ל שאין עדים מצויין לקיימו, אם כן אם לא תביאנו בתורת שליחות לא תהיה נאמנת ותצטרך קיום על הגט ולא תוכל לינשא בלא קיום, א"כ ודאי ניחא לה להביא בתורת שליחות שתאמר בפני נכתב ולא תצטרך קיום, ומכאן ראיה לדעת הרמב"ם בפ"ז מגירושין ופי"ב דכשמביאה הגט בעצמה א"צ קיום ונאמנת כל זמן שאין הבעל מערער, ומפרש לקמן ספ"ב כי מטא לידה איגרשה וא"צ בפני נכתב, אבל להראב"ד קשה הא ודאי משום הכי שקלא בתורת שליחות שלא תצטרך לקיום, מיהו נראה דבלא"ה קשה דילמא צריכה לומר משום קיום, וצ"ל כמ"ש המפרשים דמיירי אפי' באותה מדינה, וא"כ י"ל דבהא הראב"ד מודה דבאותה מדינה דלרבה כולה מתני' אפי' באותה מדינה, ובהא הראב"ד מודה היכא שעדים מצויין לקיימו וא"צ בשליח לומר בפ"נ גם אשה נאמנת, מיהו איפשר שלדעת הרמב"ם ניחא בלא"ה מה שהקשו המפרשים דילמא משום קיום צריכה לומר די"ל דגם משום קיום לא חיישינן באשה עצמה מביאה גיטה, דהא כיון שהיא עצמה יודעת שגירשה, א"כ כיון דלפי האמת לא חיישינן לזיוף רק לערעור הבעל כמ"ש התוס' לעיל א"כ כשיבא * לכאורה אין הבנה לדברים אלו ושמנום בין חצאי עגולים