גרש ירחים כא

מגירושין דין ל"ב וכיון דמועילין ע"ח להפקיע אשת איש ע"כ מדאורייתא הוי עדות, דאל"כ איך סומכין לאפקועי אשת איש על ידן מיהו למ"ד ע"ח כרתי ודאי לא הוי מפי כתבן כיון שזה עיקר הכשירו של שטר וא"כ הוה ס"ד דבגיטין ע"כ אין הלכה כר"א, דאי ע"מ כרתי ה"ל ע"ח מפי כתבן, קמ"ל דאדרבה בגיטין ודאי הלכה כר"א ומ"מ מהני ע"ח לאפקועי אשת איש אחר שתקנו ע"ח א"כ ודאי לא יחתמו עדים בשקר ואנן סהדי שנמסר לידה, א"כ ה"ל ע"ח מועילין מן התורה מטעם עדי מסירה וא"ש:

ובהכי ניחא לישנא דריש לקיש דקאמר ד"ת עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד, והקשו להרמב"ם מן התורה אין שטר, ולפ"ז י"ל דריש לקיש נקט האי לישנא דלשיטתיה אזיל דס"ל אין הלכה כר"א בשטרות, א"כ עיקר שטר מפי ע"ח הוא ושפיר שייך שטר מן התורה, והרמב"ם לשיטתיה דפסק כר"א אף בשטרות א"כ מן התורה ע"ח ה"ל מפי כתבם:

ובהכי ניחא ראיית הרמב"ם שכתב בכ"מ מהא דפ' ד' אחין דאמרינן דרכך לא תיקנו זמן בקידושין כו' לאנוחי גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ומסהדי וה"ל מפי כתבם, והתוס' הקשו הא שטר מן התורה, ולזה ס"ל להרמב"ם דשטר ה"ל מפי כתב, ובתומים סימן כ"ח כתב שאינו מובן דא"כ כל שטר קידושין בטל ומה ענין לכתוב בו זמן, ולפ"ז ניחא דפשיטא דכיון דכתבה התורה שטר קידושין ודאי מהני מן התורה אלא דצריך עדי מסירה מן התורה, ואחר שתקנו חכמים שטר וחזקה שאין חותמין שקר אינו מועיל אלא מצד ידיעה בלא ראיה, וא"כ לענין קידושין לחייבה מיתה, לענין דיני נפשות לא מהני ידיעה בלא ראיה, ועיין בתומים שם שכתב ג"כ קרוב לזה:

אלא דקשיא לי א"כ מאי קאמר לינחה גבי דידה מחקה לה הא גבי דידה נמי לא יועיל כיון דהוה מפי כתבן ולא מהני על פיו, וכן קשה לדברי הכ"מ, וא"כ אפי' לא מחקה לה ע"פ עצמה אינה נהרגת, ותימה איך לא הרגיש בתומים בזה וצ"ע, ואין להאריך כאן בזה, ואם יגזור ה' בחיים דעתי לבאר לקמן בדף ל"ו יותר:

שם ואמר רבב"ח לדידי חזי לי ההוא אתרא כו'. לכאורה הוא למותר ולמה אייתי כלל דרבב"ח לענין הנדרש בש"ס, ונלענ"ד דבלאו הכי הוה פשיטא ליה למימר דפליגי אי שכיחי או גמירי, וטעמא דר"א שלא תחלוק במדינת הים כדמסיק באמת, להכי מייתי דרבב"ח דאמר דהוי כמבי כובי לפומבדיתא פירש"י ספ"ב דסוכה דהוי שיתא פרסי, וא"כ אם איתא דטעמא דר"א שלא תחלוק אמאי נקט כפר לודים דמרחק שיתא פרסי, הא אפי' סמוך יותר נמי צריך לומר בפנ"ח משום שלא תחלוק, אלא ע"כ לא פליגי כלל בשלא תחלוק ודסמוכות טפי מכפר לודים א"צ לומר בפנ"כ א"כ ע"כ לא ס"ל שלא תחלוק, לכן משמע ליה דפליגי דר"א ס"ל דהני נמי אין בקיאין אבל סמוכות טפי בקיאי ושכיחי, אלא דהתוס' כתבו במשנה דנקט כפר לודים לרבותא שהיו מצויים בה אנשי לוד, ומהרש"א הקשה דנימא בהא פליגי, מיהו נראה בפשוט דהש"ס משמע ליה דבהא פשיטא דלא מפלגינן בין מצויין לאין מצויין דבהא ודאי שייך שלא תחלוק, ואי ת"ק ס"ל מובלעות לא שכיחי אין סברא להוציא מהם מקום אחד שמצויים דבכולהו מובלעות יאמרו רק להוציא מהם חד מקום לא מסתבר כלל, מ"מ לר"א משמע ליה דנתן גבול שסמוך יותר א"צ לומר, דטפי הוי רבותא למינקט מקום סמוך לגמרי ממקום רחוק שיתא פרסי אע"ג דאית ביה רבותא דמצויים, אלא ודאי כפר לודים הוא גבול שבסמוך יותר א"צ לומר, וא"כ ע"כ לא ס"ל שלא תחלוק, והמתרץ משני ליה דפשיטא דכולהו מובלעות שכיחי וגמירי וליכא רבותא כלל בין סמוך יותר מכפר לודים לכפר לודים, ולא יעלה על הדעת למצוא בו שום טעם רק משום שלא תחלוק, וא"כ ממילא שלא הוצרך לפרש סמוך יותר דאין לחלק ביניהם כיון דליכא טעמא רק שלא תחלוק, וניחא ליה למינקט כפר לודים מטעם שכתבו התוס' לעיל כיון דליכא שום סברא למיטעי לומר שסמוך יותר מכפר לודים לא יצטרכו לומר, כיון דלית לן טעמא רק משום שלא תחלוק אין חילוק כלל, ונקט מיהו רבותא כל דהו בידי' מפני שמצויים בה וכמ"ש התוס' במשנה, כנ"ל ודוק היטב:

(ע"ב) בפירש"י בד"ה לפרושי כו' חד מינייהו נקט עכ"ל. ולשון לפרושי לא דייק, ולולא פירש"י היה נלענ"ד דודאי אי טעמא משום דאין מצויין לקיימו הוי רבותא טפי מביא ממדינת הים לא"י ממוליך, דיותר מצויים בני מדינת הים בארץ ישראל מבני א"י במדינת הים, דאסור לצאת מא"י לח"ל, וא"כ ס"ד דהוי כמו מארדשיר לאקטיספון לקמן דף ה' דידעי בח"י דבני ארדשיר, ולזה קמ"ל דמ"מ אין מצויין לקיימו, ורבנן בתראי לפרושי טעמא שהוא משום קיום, דלא נטעה דטעמא משום לשמה א"כ מוליך לא הוה צריך, קמ"ל טעמא משום קיום ודו"ק, ועמ"ש בסמוך בלשון התוס':

בתוס' ד"ה תנן כו' ומרישא כו' דמשמע דוקא ממדה"י לא"י כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א אמאי לא קשיא לרבא ג"כ מרישא, ולמאי דפרישית בסמוך ניחא דטפי הוי רבותא לענין קיום ממדינת הים לא"י אף דבני מדינת הים מצויין טפי משום מצות ישיבת ארץ ישראל, ובזה מיושב מה שהקשה מהרש"א עוד לרבא קשיא אמאי נקט מוליך ולא נקט ממדינה למדינה בא"י, ולפמ"ש ניחא דודאי רבא לפרושי ת"ק אתי דלא נימא טעמא משום לשמה נקט מוליך דנדע דטעמא משום קיום, והשתא מיהת לענין קיום איפשר לומר דעכ"פ טפי מצויין בני מדינת הים בארץ ישראל משום ישיבת א"י, וא"כ מצויין יותר לקיימו ממדינה למדינה בארץ ישראל, וא"כ לענין קיום בהך ס"ד י"ל דטפי מצוי לקיימו במוליך מיהת מבמדינה למדינה בא"י ודו"ק:

בגמרא הא באותה מדינה כו' לרבה קשיא. ויש לדקדק דילמא רבה גופיה לא חייש לערעור הבעל רק באין מצויין לקיימו דנאמן לומר דאיכתב שלא לשמה במיגו דמזוייף לכן צריך לומר ג"כ בפני נכתב, אבל היכא דמצויין לקיימו דלית ליה מיגו אין יכול לערער שלא לשמה, ומ"מ לא סגי בפני נחתם לחוד על הקיום, דמ"מ ניחא טפי שיאמר ג"כ בפני נכתב כיון דבלא"ה צ"ל בפני נחתם, אבל באותה מדינה דלא צריך כלום לא תיקנו כלל, וצ"ל דפשיטא לן אי איכא שום חששא דאין בקיאין, דיש להצריך גם באותה מדינה במדינת הים אע"ג דמצויין לקיימו, ובזה יובן כוונת רש"י שפירש ואע"ג דאין בקיאין לשמה וקשה דילמא בעי לאותובי דע"כ בקיאין מדלא צריך לומר בפ"נ, ובפ"י דחק, מיהו נראה דכוונת רש"י לרבה דס"ל שאין בקיאין לשמה א"כ לא מסתבר לומר דבאותה מדינה דשייך קיום לא יצטרך בפ"נ אע"ג דלא שייך מיגו דמזוייף, מ"מ כיון דאין בקיאין ה"ל להצריך בפ"נ ודו"ק, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה אלא כו' וא"ת ואמאי נקט כו' וה"ה ממדינה למדינה עכ"ל. למאי דפרישית בסמוך ניחא די"ל דנהי דבא"י בקיאין לשמה מ"מ לרבה לשיטתיה דס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים כדאיתא בב"מ בעובדא דנהר פקוד, א"כ י"ל דממדינה למדינה בא"י יהיה נאמן שנכתב שלא לשמה במיגו דאי בעי טעין מזוייף ואין עדים מצויין לקיימו, ובמביא ממדינת הים אפי' מקויים נמי צ"ל בפ"נ אע"ג דלית ליה מיגו, כיון דאין בקיאין לשמה אפי' בלא מיגו מהימן, ולהכי קמ"ל דממדינה למדינה בא"י א"צ לומר כלום ואפי' באינו מקויים ודו"ק:

בגמרא הא בהדיא קתני לה המביא גט בא"י כו'. וקשה לפי מה שפירש"י לקמן בד"ה ואיכא דאיכא לאוקמא באותה מדינה א"כ לישני נמי אי מסיפא ה"א דוקא באותה מדינה, וכ"ש לפי דברי מהרש"א דלא משני הש"ס מידי כפירש"י שפירש אי מההיא מדוקיא דרישא דאכתי קשיא רישא ל"ל, וע"כ סיפא הוה מוקמינן באותה מדינה דתמוה דא"כ ה"ל לשנויי הכי באמת, לכן נלענ"ד ברור דודאי לקושטא דמילתא דלרבה טעמא משום לשמה א"כ ודאי אי נקט סיפא. לחוד שפיר מוכח דבא"י אפי' ממדינה למדינה א"צ לומר בפ"נ, והיינו מדלא איירי התנא לענין בפ"נ רק במביא ממדינת הים וסתם בא"י דא"צ לומר בפ"נ ודאי ליכא למיטעי לפי האמת דסיפא דוקא באותה מדינה איירי, דבכל כה"ג ה"ל לפרושי, אבל לרבא בס"ד דעיקר תקנת בפ"נ משום קיום, וא"כ מדינת הים ליכא דוקא דלא מסיק אדעתיה שום חילוק בין א"י למדינת הים לענין קיום, א"כ שפיר איכא למיטעי דבא"י באותה מדינה דוקא קאמר, אבל לרבה דעיקר טעמא משום לשמה אם איתא דגם בא"י צ"ל גבי ממדינה למדינה, איך שביק תנא לפרושי עיקר דינא כיצד ינהג בא"י ממדינה למדינה, אלא דמ"מ דרך התנא לאשמעינן באגב מדוקיא ולא לסמוך על הסתימה, לכן פירש אי מרישא לא שמעינן רק דיעבד וסיפא קמ"ל לכתחלה, ולא קשיא רישא ל"ל דדרך התנא לעולם לאשמעינן בבא יתירה בלא זו אף זו כ"ש דיוקא בעלמא אע"ג דליכא למיטעי בסיפא דדוקא באותה מדינה קאמר, דא"כ ה"ל לאשמעינן הדין בממדינה למדינה דצריך ולא לסמוך על הדיוקא, אלא ודאי מסיפא נמי שמעינן מסתימת התנא דאפי' ממדינה למדינה לא צריך בא"י, ומ"מ אין קושיא אי אשמעינן ברישא דממדינה למדינה לא צריך דיעבד ובסיפא קמ"ל אפי' לכתחלה א"צ, אע"ג דהוה נשמע מסיפא דודאי בכל גווני איירי, כן נ"ל ברור:

ובהכי ניחא מה שהניח בס' פ"י בצ"ע דנימא לקושטא דילמא לרבה ממדינה למדינה בא"י צריך לומר לכתחלה ולפמ"ש לק"מ דפשיטא שאין לחדש דין שלא זכר התנא בפירוש, ובסיפא ודאי משמע דאפי' ממדינה למדינה לא צריך בא"י, כן נ"ל ברור ודוק היטב:

בתוס' בד"ה אי מההיא כו' אבל קשה דאמרינן ברפ"ב כו' עכ"ל נראה ליישב קושיית התוס' למאי דמסיק לקמן לאחר שלמדו לרבה בקיאין לשמה רק משום גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו, א"כ שפיר יש לפרש א"צ אפי' לכתחלה והיינו משום דמתני' ודאי איירי נמי אחר שלמדו, וא"כ למאי דאמרינן דבא"י ה"מ דיעבד היינו משום דמ"מ לכתחלה צ"ל גם בארץ ישראל י"ל היינו קודם שלמדו, דבח"ל מדינא צריכין מאחר שאין בקיאין יש להצריך גם בא"י לכתחלה מיהת, אבל לאחר שלמדו דבח"ל נמי מדינא אין צריך רק משום שמא יחזור הדבר לקלקולו, א"כ בא"י דלעולם היו בקיאין א"כ לאחר שלמדו אפי' לכתחלה א"צ, וברישא קמ"ל אפי' קודם שלמדו א"צ לומר בא"י דמיירי מתני' מעיקר תקנתא, וא"כ האי דקאמר ה"מ לכתחלה היינו נמי לאחר שלמדו די"ל בדיעבד לא גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו ודיוקא דמתני'