גרש ירחים ריח

לשונם עברית אין מדקדקין בארמית לומר שפיטרוה הוא עתיד מאחר שאין רגילין כ"כ בארמית גם פיטרוה איפשר שידובר על עבר וניחא בזה תמיהת הר"ן למה לא חילקו הרי"ף והרמב"ם דהא אנן להא מילתא בבלאי אנן, ולמ"ש לק"מ דעיקר תליא בהרגל המבטא בדקדוק ומאחר שבזמנם לא הורגלו כ"כ שיהיה עיקר לשונם ארמית ממילא לא דייקו בזה, כן נ"ל ודו"ק:

בראשונה היו אומרים היוצא בקולר כו' חזרו לומר כו' במשנה ר"ש שזורי אומר אף המסוכן. לפי המבואר במשנה לקמן דבבריא שאמר כתבו גט רצה לצחק בה, א"כ משמע דמעיקרא לא אמרו רק יוצא בקולר דוקא דהאי ודאי אינו מצחק, אבל מפרש שהוא בריא איפשר שרצה לצחק בה וחזרו לומר דגם במפרש שפירש למקום סכנה אין דרכו לצחק, מיהו קשה דמעיקרא משמע מסוכן לא רק ר"ש שזורי אומר אף המסוכן, וקשה הא במסוכן שייך יותר אין אדם משטה בשעת מיתה א"כ מעיקרא מסוכן מ"ט לא, והנלע"ד בזה דנהי דודאי במסוכן אין אדם משטה בשעת מיתה מ"מ איפשר שביקש שיכתבו וימסרו לידו הגט והוא יתננו לה על תנאי שאם לא ימות יתבטל הגט לכן לא בריר לקמאי מעיקרא שיכתבו ויתנו בלא דעתו דלא קים לן אם רוצה לגרש בתנאי או לחלוטין, מיהו לרב הונא לקמן דף ע"ב ומייתי ליה בסוגיין דגיטו כמתנתו אם עמד חוזר, א"כ שפיר מצי ליתנו לה כיון דסתמא כפירושו אם עמד חוזר, והשתא נראה דבהני ביוצא בקולר ומפרש ס"ל דלא אזלינן בתר אומדנא, א"כ דוקא הני י"ל דאגב פחדיה טריד ולא אמר תנו, גם אין לומר שהקפיד שהוא יתנהו דביוצא בקולר מסתמא אינו מקוה להנצל, וכן במפרש לא חיישינן שרצה להתנות דאין להגביל זמן מתי יחזור, אבל במסוכן לפי האומדנא אינו נותנו רק אם ימות אלא דתנאי דמעיקרא לא אזלי בתר אומדנא ולא מבטלינן גיטא משום אומדנא א"כ משום הא גופא י"ל שהקפיד שלא ינתן בלי ידיעתו לכן מסוכן לא, אבל ר"ש שזורי דאזיל בתר אומדנא ואם עמד חוזר, א"כ פשיטא לן דדעתו שיתנו ג"כ דאין אדם משטה בשעת מיתה וא"ש:

ובהכי ניחא דבכתובות ר"פ אע"פ דייק דר"ש שזורי אזיל בתר אומדנא ונדחק רש"י דהיינו מדלא אמרינן רצה לצחק וקשה א"כ כולהו אזלי בתר אומדנא, ובתוס' ב"ב דף קמ"ו ע"ב כתבו דר"ש שזורי ומחלוקתו קאמר והוא דחוק, אבל לפמ"ש ניחא דמשמע להש"ס דטעמא משום דאפילו בלא תנאי אם עומד חוזר דגיטו כמתנתו ומהא גופיה מוכח דאזלינן בתר אומדנא, דהך דשכ"מ אם עמד חוזר נמי טעמא משום דאזלינן בתר אומדנא כמבואר שם בש"ס להדיא, וא"כ אין צריך לדחוק מדלא אמרינן שמצחק בה דהא לא תליא באומדנא כלל רק מהא דחוזר אם עמד דאל"כ היה לנו לומר שאין חפץ שיתנוהו בלא דעתו כדי שיתנה בפירוש והכל נכון וברור, ואע"ג דאביי ורבא לא ס"ל כרב הונא דגזרינן שיאמרו יש גט לאחר מיתה, מ"מ מדינא עמד חוזר א"כ שפיר יכולין ליתנו דסתמא נתנו על תנאי שימות רק אנן מפקיעין הקידושין משום גזירה, או דאביי ורבא ס"ל כרב ששת בב"ב דף קמ"ו ע"ב דאמר שאני הכא דאמר כתבו אמרינן בסתמא שרצה שיתנו ג"כ מדלא פירש על תנאי, ובאמת לא מוכח דר"ש שזורי אזיל בתר אומדנא, והכל נכון ודוק היטב, ועיין מ"ש לעיל דף י"ג ע"ב:

(דף מ"ו ע"א) בפירש"י ד"ה גיטו דשכ"מ כמתנתו כו' ומינה ילפינן כו' עכ"ל. כבר צווחו קמאי דקמן דפשטא דמילתא משמע דרב הונא גופיה אמר כן בפ' מי שאחזו, ובפנ"י האריך ולבסוף הביא בשם מהדורא בתרא דקשיא ליה לרש"י אם רב הונא אמר כן בפירוש מאי קשיא לר' אבא דנילף נמי לאחר מיתה הא רב הונא לא אמר רק לדברים שפירש, וכתב שדברים ברורים הם, וגם זה אינו ברור ממש דמ"מ רב הונא גופיה משמע דלומד ממתנה גט ושייך נמי קושיא דר' אבא, ובפ"י האריך לחלק דמצוה מחמת מיתה דאורייתא ומתנת שכ"מ דרבנן, וכתב שכן מוכח מדרב הונא גופיה מדאמר גיטו כמתנתו, וקשה מנ"ל במתנה גופא דחוזר מטעם אומדנא הא פשיטא כיון דלא תיקנו רק משום שלא תטרוף דעתו בעמד חוזר לכן מחלק בין מתנת שכ"מ למצוה מחמת מיתה, ולא נהירא דודאי אין לחלק ביניהם דממה נפשך אי מפרשינן דרבא אמר רב נחמן דאמר מתנת שכיב מרע אינו אלא מדרבנן א"כ כיון דאינהו ילפי מאחיתופל ואחיתופל מצוה מחמת מיתה הוא א"כ ה"ל להש"ס למימר דלא פליגי רבא ואמוראי דלעיל דרבא בשכ"מ ואינהו במצוה מחמת מיתה, וע"כ אין לנו לומר אלא או דכולהו דאורייתא בין שכ"מ ובין מצוה מחמת מיתה או דכולהו דרבנן וכמ"ש התוס', וקראי אסמכתא בעלמא, ועוד דכד דייקת היינו שכ"מ היינו מצוה מחמת מיתה דאנן לא מפלגינן בין שכ"מ למצוה מחמת מיתה רק במתנה במקצת, דבשכ"מ שאינו מצוה מחמת מיתה לא אמרינן דמחמת מיתה נתן דאיפשר שנתן לו במתנת בריא ובעי קנין כיון שלא ציוה בפירוש מחמת מיתה, אבל במתנת שכ"מ בכולה דמה"ט חוזר משום דלא שביק נפשיה ערטילאי א"כ ע"כ אנו אמרינן שמחמת מיתה נתן א"כ מתנת שכ"מ בכולה נמי מצוה מחמת מיתה הוא, אלא פשוט שאין לחלק ביניהם, ומה שהקשה איך למד רב הונא גט ממתנה שהוא דרבנן לא קשיא כלל דודאי במתנת שכ"מ אפי' בקנין אם עמד חוזר כמבואר בב"ב דף קמ"ו במשנה דשכ"מ שכתב כל נכסיו דבלא שייר אין מתנתו קיימת, ודייק בש"ס דאתיא כמ"ד דאזלינן בתר אומדנא, ולדברי הפ"י איך דייק זאת דילמא משום דהוא דרבנן, אלא פשיטא דע"כ בדאורייתא איירי דהא בשייר כל שהוא אינו חוזר וע"כ איירי בקנין ואפ"ה בלא שייר חוזר ש"מ דאזלינן בתר אומדנא, ועיין מ"ש בחידושי כתובות פרק אע"פ גבי אומדנא, וא"כ אין מקום לדבריו, והנלענ"ד בזה דקשיא ליה לרש"י חדא למה אמר ר"ז דרא רבי אבינא לסילתיה ואזל לגבי דרב הונא טורח זה למה ממה נפשך אם נתקבלו דבריו של רב הונא יתקבלו ואם לא וכי אם רב הונא יפסוק לו כדבריו וכי משוא פנים יש בדבר אם יפקוד עליהם שיפסקו כדבריו, ותו קשיא קושיית התוס' מאי קמ"ל ר"ה פשיטא דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי, ומ"ש התוס' דקמ"ל ביוצא בקולר אכתי לא ניחא דרב הונא איירי בשכ"מ אם עמד חוזר ואיך נפרש סיפא דמה גיטו איוצא בקולר, ומשום הכי לא ניחא ליה לרש"י דרב הונא גופיה אמר הכי אלא דר"ז בעי למיגזר כן ממילתא דרב הונא והשתא הטיל אר' אבינא דלידריה לסילתיה לרב הונא מרא דשמעתא אם יסכים על הדמיון לדמות ולומר מה גיטו דסגי בכתבו אף מתנתו לא בעי קנין, והדמיון הוא דר' זירא לשיטתיה דס"ל בב"ב דף קמ"ז אמר ר' זירא אמר רב מנין למתנת שכ"מ שהיא מן התורה שנאמר והעברתם את נחלתו לבתו יש לך העברה אחרת שהיא כזו ואיזו זו מתנת שכ"מ, אלא דס"ל דטעמא דמתנת שכ"מ נקנה בדיבור דבבריא לא משגחינן על הדיבור דאיפשר דלהשטאה בעלמא דיבר אבל בשכ"מ דאין אדם משטה בשעת מיתה הוי הדיבור בשלימות לכן א"צ קנין, והשתא ודאי י"ל אי מתנת שכ"מ דרבנן שלא תטרף דעתו י"ל הטעם שלא ידאג השכ"מ שלא יתקיימו דבריו וע"י זה יכבד חליו ויבא לידי סכנה לכן עשו שלא תטרף דעתו, וביוצא בקולר י"ל דכיון דסתמא לא ינצל מהריגה י"ל דאין לו דין מתנת שכ"מ, אבל אי אמרינן דמתנת שכ"מ מן התורה והטעם שכבר גמר בדעתו ליתן ובזה ה"ה גם ביוצר בקולר דעכ"פ אין אדם משטה בשעת הריגה לכן דבריו קיימין בדיבור בעלמא וילפינן לה מגיטו דכיון דאמר כתבו ובבריא אמרינן רצה לשחק בה רק במקום סכנה לא אמרינן רצה להשטות א"כ גמר בדעתו ליתן לכן אע"ג דלא קנו מיניה מהני שפיר, כנ"ל בפירש"י, וא"ש דפריך אי מה מתנה יש לאחר מיתה והיינו כיון דאלים הדיבור שינתן גם לאחר מיתה גם בגט נימא הכי, ומשני הכי השתא כו' אלא גט לאחר מיתה מי איתיה דשם אלים הדיבור שיקנה וינתן לאחר מיתה אבל בגט כיון שלא היה נתינה מחיים כבר זקוקה ליבם וכו' ופריך אלא הא קיי"ל דלא בעי קנין היינו בכל מצוה מחמת מיתה אפי' בלא חשש טירוף דעת דהא גם מצוה מחמת מיתה אפילו אינו מסוכן לא בעי קנין, וע"כ משום שלא תטרף דעתו היינו לעשות לו קורת רוח כל עוד בו נשמתו, וכן צ"ל לדברי התוס' דקיי"ל לא בעי קנין אפי' ביוצא בקולר, ודוק היטב:

ואיפשר לומר דגם רש"י ס"ל דהם דברי רב הונא ומינה היינו רב הונא עצמו אמר כן ומינה היינו מהא דילפינן גיטו ומתנתו מינה ילפינן להשוות נמי מתנה לגט:

בגמרא אלא ר' אבא הכי קא קשיא ליה מתנת שכ"מ במקצת היא צריך להבין איך נעמיד זה בדברי ר' אבא שאמר אי מתנתו לאחר מיתה, ואיפשר שמתפרש כך דודאי אם היה לו כח בנכסים לאחר מיתה היה שייך אפי' במקצת שיועיל ליתן כיון שציוה ליתן אע"פ שלא קנה ע"פ הדין מ"מ נותנין דבממון שלו אם ציוה ליתן מנכסיו אף שאינו קונה מ"מ כל זמן שלא חזר נותנין, אבל אם אחר מיתה נפקו נכסי' מרשותיה צריך להיות דוקא בענין שקונה, לזה קושייתו כיון דאמרת דמתנתו במקצת קיימת בלא קנין ע"כ אתה אומר ששליט בנכסיו אחר מותו א"כ גם גיטו יועיל לאחר מיתה וע"כ אחר מותו אינו שליט עוד לפטור את אשתו, א"כ גם במתנתו אינו שליט בו לאחר מותו שתועיל במקצת דליכא תיקון חכמים, ועיין בסמוך:

שם חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר. ויש לדקדק לפי מה שנראה מתשובת הרשב"א דבאמר תן מנה לפלוני דוקא קאמר ולא שוה, אם כן משמע דלרב בטענו מנה שוה קאמר אם כן הבו ליה ת' זוזי מחמרא כיון דיש לפרש שוה מפרשינן דשוה קאמר, וא"כ מאי קשיא ליה חמרא לא קאמר הא אמר שוה ת' זוזי ויצדק על זה לשון מחמרא כפשוטו, וא"כ מאי קשיא ליה לר' אבא אי ר"ה כרב רביה ס"ל, ומדברי הר"ן לעיל דף י"ג דפירש מדבעי למימר דחיישינן למנה קבור משמע שאם אומר הריני נותן מנה לפלוני דוקא קאמר ולא שוה דהא רב אפי' למנה קבור חייש ע"ש, וא"כ ס"ל להר"ן דאפי' לרב גופיה מנה הוי דוקא דאפילו למנה קבור חייש, וי"ל הר"ן לשיטתיה שפירש בפ' שבועת הדיינין דלהכי ס"ל לרב דתובעו שוה כדי שיתחייב לו חבירו שבועה, א"כ י"ל בעלמא אמרינן דדוקא קאמר כדמוכח מרב גופיה א"ש, אבל להרשב"א דס"ל לרב שוה קאמר א"כ קשה מאי קשיא ליה לרבי אבא הא אי שוה קאמר שפיר י"ל מחמרא, מיהו בלא"ה קשה להרשב"א ראיית הר"ן דאי רב שוה קאמר איך חייש למנה קבור, וי"ל לדברי הרשב"א לפמ"ש התוס' לעיל דדוקא בשכ"מ חיישינן למנה קבור שלא הספיק לפרש א"כ אין ענין כלל להך דשוה קאמר דאנן