גרש ירחים ריז

לי במקום פלוני כיון שהיא אשת כהן קפדה שלא יהיה גט עד שיגיע למקום פלוני כדי שלא תיאסר בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום, אבל על הקבלה לא קפדה באיזה מקום שתהיה, ולעיל מיירי באשת ישראל או באינה אוכלת תרומה דאין לתלות הקפידא בתרומה, ועיין:

(ע"ב) בתוס' ד"ה גיטא כו' וא"ת כו' א"נ מבבל ועד מתא מחסיא כו' והוי כאומר כו' ולא תתגרשי בו כו' עכ"ל. וכתב המהרש"א בפשיטות הוה מצי לשנויי דאמר לא תתגרשי אלא בב"ד של מתא מחסיא כדבעי לאוקמא לעיל רק שם מקשינן דלא צריך לומר בפ"נ והכא באמת לא צריך לומר בפ"נ ע"ש, ולא הבנתי מה ענין ב"ד לגט דלעיל לא בעי לאוקמא בב"ד פלוני אלא כדי שתאמר בפ"נ אבל כאן מה ענין ב"ד והרי היא אומרת שאין רצונה להתגרש עד שיבא השליח למתא מחסיא וכשהשליח אומר לבעל דברי האשה נותנו כפי דבריה שיהיה שלוחה לקבלה רק שלא תתגרש בו עד מתא מחסיא לכן אינה אסורה כי אם כשיבא השליח למתא מחסיא דמעיקרא אי איפשר שתתגרש דעל שליחות שלה יכולה להתנות כרצונה:

אלא דאיכא למידק למה נקטה המשנה כה"ג וטפי ה"ל למימר בפשיטות עד שיגיע שליח למקום פלוני, וצ"ל דהא גופא קמ"ל דיכולה שלא תתגרש מיד אע"ג דליכא חזרת שליחות או דקמ"ל דלא מיקרי שליח שלא ניתן לגירושין כמ"ש התוס' לעיל ספ"ב:

ובהכי ניחא הרמב"ם שהעתיק עד שיבא שליח למקום פלוני, ובתוי"ט תמה על שלא זכר אוקימתא דבסוגיא, ולפ"ז ניחא כיון דמתני' דנקטה בכה"ג לא אתי רק לאשמועינן דבכה"ג הוי שליח שניתן לגירושין, א"כ אחר שכבר העתיק הרמב"ם בפ"ג מגירושין הך אוקימתא דלעיל תו לא צריך למינקט כהאי גוונא ונקט לה בפשיטות עד שיגיע השליח לאותו המקום דכבר השמיענו כזאת דבכהאי גוונא מיקרי שליח שניתן לגירושין ולק"מ ודו"ק:

בפירש"י בד"ה הא רבנן דאמרי לעיל כו' אע"ג דלאו בדידה תליא ולא איכפת לה אמרינן כו' אי שני לאו שלוחיה כו' עכ"ל. המדקדק בפירש"י יראה דס"ל דבין לרבה ובין לרב יוסף בשלו אין קפידא כלל, אלא משום דקשיין הברייתות מוקי להו רבה כתנאי וס' דע"כ טעמא דרבנן בגט דאע"ג דלא איכפת לה הוי שינוי, דאי תימא דטעמא דרבנן משום דלא ניחא לה דתיתזיל א"כ בעירוב לכ"ע עירוב והשתא אמאן תרמייה לברייתא דאין עירובו עירוב, אלא גם במתני' טעמא דרבנן דאע"ג דלא איכפת לה מיקרי שינוי, ולפ"ז אין מקום למה שהקשו על פירש"י דמשמע דלא פליג רב יוסף אדרבה דלרבנן הוי קפידא בעירוב, דלא ס"ד כלל קפידא בעירוב בשלו גם לרבה, אלא מיהת לרב יוסף דהך ברייתא דאין עירובו עירוב איירי בשל חבירו ממילא נשאר נמי במתני' טעמא משום קפידא דלא ניחא לה דתיתזיל, ואין מקום לקושיא ראשונה שבתוס' על פירש"י, וגם אידך קושיא דלא מוקי ככ"ע לא קשיא דברייתא דעירובו עירוב ע"כ לא אתיא כר"א, דלר"א כיון דאפי' במקום דשייך קפידא ובאיסור אשת איש ס"ל דמראה מקום הוא לו א"כ מאי קמ"ל בעירוב דרבנן דלא הוי קפידא ולא הוי שום חידושא בזה וטפי ה"ל לאשמועינן במקום דשייך קפידא דבשלמא לרבנן קמ"ל דלא תימא דטעמא דרבנן משום דשני בשליחותיה אפי' במידי דליכא קפידא שליחותיה בטיל קמ"ל בליכא קפידא מודו רבנן, אבל לר"א לא הוה אשמועינן כלל בעירוב, כן נ"ל ברור בפירש"י:

אלא שיש לי לדקדק לפירש"י דלרבה דבמתני' טעמא לאו משום קפידא רק משום שינוי תיקשי למ"ל למתניי' בקידושין ובגירושין דכיון דטעמא לאו משום קפידא רק שינוי אע"ג דליכא קפידא, ודוחק לומר דס"ד משום קפידא כיון דבאמת סברא דקפידא שייכא בתרווייהו כפי הצריכא א"כ לא מוכח כלל לרבנן בליכא קפידא שיהיה נקרא שינוי כיון דבתרווייהו איכא קפידא וצ"ע קצת, עכ"פ אין מקום לקושיית התוס', ותמיהני על הר"ן שהעתיק דברי רש"י ככתבן וכלשונן ואעפ"כ העתיק נמי קושיית התוס', דלפענ"ד ברור דאין לה מקום כפי פירש"י, ודוק היטב:

שם ד"ה הא והא כו' וא"ל היאך לשלוחיה כו' דבגרוגרות דחבריה לית ליה רשותא עכ"ל. ויש לדקדק דהאי דינא לא צריך לאשמועינן בשליח דבמערב בעה"ב הוה מצי לאשמועינן הנותן לחבירו רשות שיערב בתמרים שלו ועירב בגרוגרות כו' אין עירובו עירוב, ואיפשר לומר דאם עירב לעצמו אפילו בדבר שגזל הוי עירוב דרב יוסף ס"ל בדרבנן לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה כדס"ל למ"ד בריש פרק לולב הגזול ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול, ואיפשר בעירוב דקיל טפי לכ"ע לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה, אבל ע"י שליח כיון דשלא מדעת חבירו הוא אין שליח לדבר עבירה ובטל השליחות שלא שלחו לערב בגזל, להכי נקט הדין בשליח ודו"ק וצ"ע, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה הא כו' וקשה דלא משמע כלל דפליג כו' עכ"ל. מה שהקשה המהרש"א דילמא רבה מוקי תרווייהו בשל חבירו לא ידענא מאי קושיא דפשיטא אי הוה ס"ל דבשלו לא הוי קפידא דלא הוה צריך לאוקמא כתנאי דבפשיטות יש לאוקמא הך דעירובו עירוב בשלו, אלא ודאי לא משמע ליה לרבה לאוקמא כלל בשל חבירו דפשטא דברייתא איירי בשלו ודו"ק:

מיהו כבר כתבתי לעיל ליישב פירש"י כפי הנראה מלשונו דלרבה ליכא קפידא בעירוב כלל, ועוד אף לפי הבנת התוס' דבעירוב שייך נמי קפידא, מ"מ נראה דודאי מעירוב אגט לא קשיא כלל דבשלמא בגט י"ל בעיוות השליחות וקיבלו במקום אחר דלא ניחא לה ניחא לה שיתבטל הגט כיון שלא עשה כרצונה, אבל בעירוב אין לומר שרוצה שאם ישנה השליח יהיה העירוב בטל דנהי דאיפשר דלכתחילה קפיד שיהיה דוקא בתמרים או בגרוגרות מ"מ הרי כבר הונח העירוב ואם לא יהיה ניחא ליה לא ירויח שהרי העירוב מונח במקומו ואינו אלא מפסיד עירובו וכיון שכן ניחא ליה אפי' ישנה השליח שהרי מעוות לא יוכל לתקון הוא, אלא משום דאשכחן תרי ברייתות סותרות ולא מסתבר ליה דפליגי בסברא מוקי ליה כתנאי דלא לפלגו הברייתות וכיון דרב יוסף מוקי הך דאין עירובו עירוב בשל חבירו פשיטא ליה דאין לדמות עירוב לגט מטעמא דפרישית, וגם קושיא השנייה מיתרצא בדרך שכתבתי לעיל, ודוק היטב:

ובהכי ניחא מה שהקשה המהרש"א על פירש"י דתיקשי ליה הך דהבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא, דלק"מ דשם מרויח בקפידא וכאן אינו מרויח בקפידא ודו"ק:

ועוד נ"ל דלפירש"י לא קשיא כלל מהך דחלון ודלוסקמא דודאי י"ל בשינה לא הוי שלוחו אפי' במידי דלא הוי קפידא דסוף סוף על זה לא נעשה שליח אלא במידי דזכות הוא לו אי לא הוי קפידא זכי ליה מטעם זכייה לכן בשלו אם אמר ערב לי בתמרים אף שלא נעשה שליח על גרוגרות מ"מ זכות הוא שחפץ בעירוב וזוכה לו מטעם זכייה דזכין לאדם שלא בפניו, וכן בגט אי לא הוי קפידא אף דלא נעשה שליח רק למקום פלוני מ"מ הרי חפיצה להתגרש ואילו קים לן דחפיצה להתגרש היה זוכה לה בגט אפילו מעצמו, לכן גם בשינה בדבר שקים לן שאינו קפידא זכי לה מעצמו דזכייה נמי מטעם שליחות, אבל במעילה שהשליחות חוב הוא לו אי איפשר לומר שזוכה מעצמו דודאי לא ניחא ליה וכששינה בטל השליחות ממילא ולק"מ:

ובהכי ניחא הך דפ' המפקיד דלא אמר ליה מהאי לא תרמי דשם ג"כ אינו תולה בשליחות רק גילוי דעתא דניחא ליה לעשות השכר א"כ לא איכפת לן אפילו לא נעשה שליח רק על הכישות שלו כיון שאינו קפידא יכול מעצמו ליקח מן האחר מאחר שאינו מקפיד בסתם כשלא אמר ליה מהאי לא תרמי ואם לא היה קילקול יוכל ליטול מעצמו מטעם דלא קפיד ועושה רצונו לעשות השכר אף שלא נעשה שלוחו על זה דלא אמר ליה מדין שליחות רק כפי צורך תיקון השכר ואין לחייבו דאפי' לא אמר ליה כלום ויודע שצריך לשכר יכול ליטול כפי דעתו, לכן כשלא אמר לו מהאי לא תרמי שאין קפידא אין לחייב השליח דפשיטא דניחא ליה באיזה אופן שיעשה השכר בין מהאי או מהאי לא הוי קפידא אי הוו שניהם שלו, א"כ פשיטא דאין לחייבו דבסתמא אין מקפיד דווקא על זה שהראה לו אף שלא נקרא שלוחו לאידך כרי, אבל במעילה דווקא שליחות בעינן, כן נ"ל ברור ודוק היטב:

ועפ"ז נראה לחלק ג"כ גם לפירוש התוס' בעירב לו בתמרים דהוי קפידא היינו משום שהם שני מינין ושמא צריך לו המין האחר בביתו, אבל בסרסיא דהכל מין א' לא אסיק אדעתיה שיהיה של חבירו ואין חילוק בין כישות לכישות בשניהם שלו שנאמר בו קפידא, מיהו לשיטת התוס' אין זה מספיק דהא הך ערב לי במגדול שאין חילוק מינין רק חילוק מקומות ומדמי ליה לקפידא דהכא לכן צ"ל סברת התוס' ודו"ק:

בא"ד ותימא דבס"פ המפקיד כו' עכ"ל. כבר כתבתי בזה, ואיפשר לומר דרוב פעמים הוי קפידא, מיהו בממון דאין הולכין אחר הרוב אין להוציא מן הסרסיא:

במשנה בפירש"י ד"ה כתבו גט כו' לשון בני אדם הוא כו' עכ"ל קשה מאי בעי רש"י בזה הא באיגרת נמי הדין כן אע"פ שבלשון בני אדם אינו נקרא גט אשה איגרת מ"מ כיון שכתוב בגט לשון איגרת מהני א"כ לשון גט נמי כתוב בגט, ובפירש"י לקמן דף פ"ה ע"ב מוזכר בנוסח הגט גט פטורין קודם איגרת שבוקין וצ"ע, ונראה כוונת רש"י דמתני' נקט לא זו אף זו לכן פירש דגט פשוט לן טפי, וכן גרשוה דהוא מרגלא בפומא דאינשי ואיגרת ג"כ קמ"ל. בגמרא שם ד"ה ר' נתן אומר פיטרוה דבריו קיימין כו' ולי נראה כו' עכ"ל איני כדאי להכריע, ולפענ"ד י"ל פיטרוה בחיר"ק הוא לשון עתיד כמו שלחו וכן פקדו את הארורה וקברוה והוי ציווי, אבל פטרוה הגם כי בפת"ח הוי לשון ציווי מ"מ בקמ"ץ הוי לשון עבר כמו ספרו בפת"ח הוא עתיד וספרו בקמ"ץ הוא עבר, וכיון דבמבטא ספרדיים לקדמונים אין ניכר היטב ובין מבטא הקמ"ץ והפת"ח אחד רק שהקמ"ץ מורחב טפי לכן כיון דפטרוה מורגל בפומא דאינשי על פטורים מחוב אין זה לשון גירושין אף שהגט נקרא ג"כ גט פטורין שם פטורין לחוד מורגל על פטור מחוב, משא"כ שלחוה שבקוה אף שאיפשר לפרשו בעבר רובו ניכר על לשון גירושי אשה כמ"ש בכתוב ושלחה מביתו, ואין לתלות הסיפור ששלחוה או שבקוה במה שלא זכר עניינו, אבל פטרוה אם מתפרש בעבר פשוטו מובן מחובות:

ומה שחילק בין בבל לארץ ישראל הוא משום דבבבל עיקר לשונם ארמית מדברין אותו בדקדוק ופיטרוה הוא ציווי, משא"כ בא"י שעיקר