גרש ירחים רטז

לפמ"ש הר"ן לעיל פרק השולח בפרוזבול דבדבר שעכשיו הוא זכות זכין לאדם שלא בפניו אף שמסתעף ממנו חוב, א"כ אם נימא דלהכי מיקרי גט חוב משום מזונות א"כ קשה בארוסה עכשיו הוא זכות ותתגרש גם ע"י שליח הבעל ואי משום שתפסיד מזונות אח"כ הא בתר השתא אזלינן, וצ"ל דאין עיקר הטעם משום מזונות וכמ"ש התוס' שם, מ"מ קשה למה יוכל אביה לחוב לה שלא מדעתה, וצ"ל דמ"מ אביה עיקר ולא איכפת לן במה שהוא חוב לה כיון דברשות אביה היא, וניחא לי בזה הא דבקידושין שם דבעי רבא מרב נחמן אם נערה עושה שליח ורב נחמן השיב לו דאינה עושה שליח ואיתיביה ממתני' דהכא וקשה כיון דס"ד דרבא דמתני' ביש לה אב א"כ ה"ל לפשוט ממתני' דנערה עושה שליח, ויותר קשה דמסיק דאינה עושה שליח ומתני' חסורי מיחסרא, וקשה מי דחקו לחסר מתני' אדרבה נימא דעושה שליח ולא צריך לחסר מתני', ולפ"ז ניחא דרב נחמן מוכח ליה ממתני' דאביה עושה שליח שלא מדעתה, וקשה איך יכול לחוב לה וע"כ לומר דיד אביה אע"ג דקרינן לעיל יד יתירא מ"מ יד אביה עיקר וא"כ ממילא דלא אלים ידה כיד אביה דאי אלים ידה כיד אביה לא היה לו לאביה להיות כח לעשות שליח לחוב לה לכן גם לרבא לא פסיקא ליה לפשוט ממתני' כיון דמצדה תברא דאם נימא דאלימא כאביה למה יעשה אביה שליח מבלעדה וע"כ לומר דאביה עיקר א"כ לא פסיקא ליה לרבא הסברא להחליט הפשיטות מן המשנה ואין הכי נמי דאילו השיב לו דעושה שליח דהוה קשיא ליה למה יעשה אביה שליח לחוב לה וא"ש, אלא דקשה אי אביה עיקר למה אם רצה לחזור יכול לחזור הא חשבינן לעיל גבי אשה לזכות רק בשביל מזונות א"כ. כיון דאביה אין לו הפסד ואדרבה מרויח שיוכל לחזור ולקדשה וכ"ש אם יש כתובה לארוסה נימא דהוא זכות לאביה ולא יחזור וצ"ל דמ"מ לא מהני, ודוק היטב:

שם שאין קטן עושה שליח, הרמב"ם כתב הטעם ששליח קבלה צריך עדים ואין עדות לקטן, וכבר כתבתי שהוא תמוה דא"כ איך קטנה מתגרשת בעדי מסירה בלא עדי חתימה, וגם בלא"ה כיון דקטן נתמעט משליחות ל"ל טעמא דאין עדות לקטן ועיין פני יהושע, והנלענ"ד בסברת הרמב"ם דודאי בעלמא אין קטן עושה שליח דלאו בר דעת הוא שיועיל שליחותו לקנות או למכור דהא אפי' בעצמו אין לו קנין למכירה דהפעוטות מקחן מקח מדרבנן רק בדבר שזכות לו יש לו זכייה בדעת אחרת מקנה אבל בגט דלא תליא בדעתה רק בדעת הבעל ה"ל למימר שיועיל שליחותה שהרי אם רצון הבעל לגרשה יגרשנה ע"י שליח הבעל, אלא די"ל בלא"ה דקשה בכל שליחות איך יועיל שמא ביטל השליחות ולומר שחזקתו שלא ביטל תיקשי הך דלעיל פ' השולח דף ל"ד דאמר אותיבו קרי באודנייכו שלא ישמעו הביטול והרי שם קרוב הדבר שביטל ואיך נסמוך להתיר אשת איש, לכן מוכרח לומר כמ"ש לעיל במהדורא קמא דנהי דקיי"ל דיכול לבטל השליחות היינו משום דאתי דיבור הביטול ומבטל דיבור השליחות וכיון שדיבור השליחות הוא בפני עדים לא אתי דיבור בלא עדים ומבטל דיבור בעדים וא"כ משום הכי לא חיישינן לביטול דבלא עדים לא מהני ולביטול בעדים לא חיישינן כיון שאין עדים לפנינו דעדים בצד אסתן ותאסר א"כ י"ל שפיר טעמו של הרמב"ם דבשלמא בגדול דיבורו בפני עדים דיבור אלים הוא ולא מהני חזרה בלא עדים לכן חשיב הדיבור של השליחות כמעשה כל זמן שלא באו עדים שביטל דיבור הראשון, אבל בקטנה דלא אלים דיבורה בפני עדים שבגדול הדיבור בעדים אלים שעכ"פ הוחלט בדעתו הדבר לכן לא אתי דיבור בלא עדים ומבטל דיבור בעדים, אבל בקטנה דלא אלים דיבורה שאין מעידין על הקטן א"כ לעולם אין לסמוך על דיבורה שמא חזרה בה בינו לבין עצמה נמי סגי לבטל דיבורה כיון שאין מעידין על הקטן שיהיה נקרא דיבור בעדים דלא ליתי דיבור שלא בעדים לבטולי לכן אי איפשר להעיד ע"פ דיבורה שמסתמא נשארה בדיבורה דלא אלים דיבור שלה שיהיה נקרא דיבור בעדים, דנהי דדיבור בעדים נחשב כמעשה לענין שאין דיבור בלא עדים מבטל הדיבור בעדים, אבל בקטן דלא אלים הדיבור שיהיה כמעשה מתבטל הדיבור אפי' בלא עדים, א"כ אי איפשר להעיד עליו דשמא חזרה בה בינה לבין עצמה, ודוק היטב. לכן יהיב טעמא שאין קטן עושה שליחות בעלמא על דבר שהוא בידה, אלמא לא חשיב בר דעת שלימה לכן אפי' בגט שהיה לו להועיל כיון שאין עיקר הדבר רק מן הבעל נמי לא אלים דיבורה כדפרישית:

שם האומר תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו כו' פסול. פירש"י דאין רצונו שילעיזו עליו וכן משמע בקידושין דף נ', ועיין לקמן ע"ב, ויש לדקדק כיון דצריך לומר בפ"נ בפני שלשה כדאיתא בריש מכילתין, ולעיל פ' השולח דף ל"ג איתא דאם מבטלו בפני ג' ליכא תקנת ממזרים דקלא אית ליה א"כ מאי נ"מ אם נותנו במקום זה או במקום אחר סוף סוף קלא אית ליה ונודע שגירשה ומאי נ"מ לבעל באיזה מקום שיהיה מסירת הגט כדי שתמצא הקפידא מקום לנוח, ודוחק לומר דמתני' בא"י שא"צ לומר בפני נכתב, ועוד דא"כ נאמר בנתנו לה בפני שלשה דהוי קפידא כיון דקלא אית לה, וצ"ל עיקר הלעז שידברו עליו בפני האשה ובמקומה:

ולכאורה יש קפידא ג"כ לענין ממון והיינו ע"פ מה שמבואר בכתובות דף ק"י בנשא אשה בקפוטקיא וגירשה בקפוטקיא דנותן לה מעות קפוטקיא, וא"כ אם אמר גרשה בא"י וגירשה בקפוטקיא הרי מפסיד המטבע שצריך ליתן לה מטבע טובה יותר, ואיפשר דבכה"ג אפי' אמר הרי היא בא"י וגרשה בקפוטקיא הוי עיוות די"ל דקפיד על המטבע ולא מצינו חילוק זה בפוסקים וצ"ע, וצ"ל כיון שאומר הרי היא גלי דעתיה דלא קפיד, וגם בקידושין יש חילוק לכמה פוסקים באיזה מקום שקידשה עיין אבן העזר סימן ע"ה, ולא חילקו לענין קידושין בזה, וצריך לומר כמ"ש ודו"ק:

במשנה הבא לי גיטי אוכל' בתרומ' עד שיגיע גט לידה. כבר כתבתי לעיל דף ס"ג דקשה מכאן לדעת הר"ן שפירש בדעת הרמב"ם דמה שאשה עושה שליח להבאה היינו שליח לקבלה ובתנאי שלא תתגרש עד שיגיע לידה, וקשה למה תאכל בתרומה שמא כוונת תנאה שתתגרש למפרע, וע"כ צ"ל לדעת הר"ן שכך הוא דעתה שלא תתגרש עד שיבא הגט לידה ואז יתחילו הגירושין, ולפ"ז תיקשי קושיית התוס' לקמן דה"ל טלי גיטיך מע"ג קרקע, וצ"ל דהיא התנית שלא תתגרש אלא כשיגיע לידה הוי כאילו [התנה[ הבעל וכתירוץ השני של התוס' לקמן, אלא שראיתי להר"ן שכ' שם וע"ד מי שאומר שהאשה עושה שליח להולכה ולהבאה א"ש שמשעה ראשונה נעשה שליח להבאה מחמת האשה וכי מטי למתא מחסיא נעשה שליח לקבלה שלה ע"כ, משמע דס"ל דבכה"ג לא בעינן חזרת שליחות, וקשיא לי לפ"ז אמאי דחיק לעיל דף כ"ד בהא דהאשה עצמה מביאה את גיטה ופריך מכי מטא לידה איגרשא ומשני דאמר הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה ופריך הא לא חזרה שליחות אצל הבעל ודחק, ולדברי הר"ן קשה נוקמא דאמר הוי שליח להולכה מעצמך מחמת שהיא רוצה בהולכה וכי מטית התם הוי שליח קבלה שלך וקבלי גיטך דכיון דהשליחות מצד האשה א"צ חזרת שליחות, ומ"מ בפני נכתב צריכה לומר דאף שליח הבאה צ"ל בפני נכתב כמו שליח להולכה כדאיתא באה"ע סימן ק"מ, גם קשה א"כ גם כאן יצטרך השליח לומר בפני נכתב כיון דמעיקרא נעשה שליח הבאה לפי דברי הר"ן, ולא מצינו בשום פוסק לומר בפני נכתב בכה"ג אם אין הגט מקויים משמע דלעולם דין ש"ק יש לו וצ"ע:

בתוס' ד"ה התקבל כו' ה"ל למימר כו' חומרא דרבנן הוא וכו' עכ"ל ובודאי להנשא אסורה עד שיבורר לה שבא הגט ליד שליח, וקשיא לי לפ"ז הא דאמרינן לעיל דף ס"ג דעקר שליח שליחותיה דאמר לקבלה הוינא, ופירש"י דלא ניחא ליה בטירחא דהולכה, וקשה הא בקבלה לא תינשא עד שיבא הגט לידה מחמת ספק שמא לא הגיע ליד השליח ואי איפשר שיבורר לה עד שיבא השליח א"כ אין טירחא בהולכה יותר מקבלה וגם צריכה הגט לראיה שנתגרשה ושתגבה בו הכתובה למ"ד גט גובה עיקר וא"כ מאי טירחא איכא טפי בהולכה מבקבלה, ואיפשר לומר לזה ע"פ מה דאיתא לעיל דף י"ח דפליגי אי מונין ג' חדשים דגט משעת כתיבה או משעת נתינה והיינו בשליח להולכה, אבל בשליח לקבלה ודאי מונין משעת קבלת השליח הגט שהרי כבר נתגרשה, וא"כ י"ל אי לקבלה אין צריך לטרוח למהר שליחותו כיון דלא תינשא כל שלשה חדשים סגי שיתנהו לה לסוף שלשה חדשים, משא"כ להולכה אם יאחר שליחותו תצטרך להמתין ג' חדשים מזמן נתינה לכן ה"ל טירחא טפי:

ועפ"ז איפשר ליישב דברי העיטור שפסק דוקא באמר הילך כמה שאמרה, אבל אם אמר התקבל לה בהגיע גט לידה מגורשת, ותמהו עליו הרשב"א והר"ן דבגמרא לעיל מבואר מאי לאו קבלה אקבלה הרי מבואר דס"ל בקבלה אקבלה והיינו בהיא אמרה הבא והשליח אמר קבלה והבעל אמר ג"כ התקבל דבהגיע גט לידה מגורשת, ולדברי העיטור מאי קושיא הא לא אמר כמה שאמרה, ולפ"ז ניחא דודאי אי אמרינן טעמא דרב משום דאדיבורא דידיה קסמיך והיינו דקאמר מהימנת לי שכך אמרה לקבלה שפיר י"ל שדעת הבעל לקבלה משום דאמר הילך כמה שאמרה ולא עשאו שליח מצידו רק מצד מה שאמרה, ובהא י"ל סברת העיטור דאם אמר התקבל לחוד שפיר מיגרשא דנעשה שליח מצד הבעל, אבל אי טעמא משום דעקר השליחות והשליח לא ניחא ליה בטירחא דהולכה אפי' אמר התקבל נמי מ"מ הרי עקר שליח שליחותיה כיון דחזינן דשינה ורוצה דוקא בקבלה ואין חילוק בין אמר הילך כמה שאמרה או לא, ועפ"ז נראה דקושיית הש"ס לדיחויא דרב אשי דטעמא משום עקירת השליחות גם בקבלה אקבלה איכא עקירת השליחות ואין לחלק, מיהו לפמ"ש דתליא אי מונין לגט משעת נתינה י"ל דלא צריך לטרוח למהר הגט ויש לו זמן כל שלשה חדשים אם יהיה ש"ק משא"כ בהולכה, א"כ דיחויא דרב אשי לרב לשיטתיה דס"ל לעיל משעת נתינה שפיר י"ל דעקר שליחותיה, מיהו בעל העיטור פוסק דמונין משעת כתיבה כדפסק לעיל הלכתא משעת כתיבה א"כ ליכא טפי טירחא בהולכה מבקבלה ואין כאן חשש רק אם אמר הילך כמה שאמרה די"ל אדיבורא דידיה קסמיך, אבל בלא הילך כמה שאמרה שפיר י"ל שנעשה שליח מצד הבעל וא"ש דברי העיטור, ודוק היטב:

בגמרא וגיטא מיהא הוי האמרת רישא. ויש לדקדק ודאי בעלמא אמרינן קפידא הוא, אבל כאן י"ל דלא הוי קפידא והא דאמר