גרש ירחים רטו

זכי נמי לחבריה דהא בב"מ דף י' נמי מחלק כשזוכה לנפשיה שייך זכייה טפי, א"כ כיון דבדעת אחרת מקנה זוכה לנפשיה זוכה נמי לאחריני דמה"ט מפלגינן בין שנים שהגביהו מציאה למגביה מציאה לחבירו כמו שפירש"י בב"מ דף ט' ע"ב, מיהו אי אמרינן מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ע"כ אמרינן נמי מיגו דאי בעי זכי לנפשיה, וא"כ אפי' אין לו חלק לקטן יזכה לחבירו כיון דאי בעי זכי לנפשיה אם היה דעת המזכה לזכות לו יזכה גם לחבירו, וע"כ בדעת אחרת מקנה לא שייך מיגו דאינו רוצה לזכות לו יותר ממה שנותן לו ולא אמרינן מיגו רק בזוכה מעצמו בלא דעת אחרת, וא"כ לרב חסדא לשיטתיה דס"ל בב"מ שם מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ולא ס"ל מיגו דאי בעי זכי אבל מיגו דזכי ס"ל כדמוכח ממתני' דשנים שהגביהו מציאה קנו, א"כ שפיר יש לחלק דבעירוב דזכי נמי לנפשיה י"ל דיש לו זכייה אפי' מן התורה ולא צריך לתרץ שיתופי מבואות דרבנן, גם י"ל דיש לקטן ג"כ בית כדמוקמינן כה"ג בנדרים דף פ"ח דשייך מיגו דזכי, אבל וורדאן ע"כ ס"ל שאין לחלק בין אי בעי זכי למיגו דזכי, לכן הוכרח לתרץ שיתופי מבואות דרבנן ושפיר פריך ליה רב חסדא דה"ל למימר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה ופדו כו' וא"ת מאי מהני פדיית קטן כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים, ואיפשר לומר דבלא"ה יש להבין כיון דאין מעשה הקטן כלום למה יזכה לאחרים, אלא נראה דבהא גופא פליגי דמ"ד זוכה לאחרים היינו מהאי טעמא דטעמא דאין מעשה קטן כלום שאין בו דעת שלימה לקנות או למכור דשייך ביה פסידא אבל לזכות לאחר שאין צריך דעת הקטן שאינו נפסד שום דבר ע"י הזיכוי שפיר יכול לזכות לאחרים ולמאן דס"ל דאינו זוכה ס"ל אפי' במידי שאינו נפסד על ידו אין מעשיו כלום, וא"כ הכא דנותן לו המעות רק על זה שיפדו בו מעשר שני ואם לא יפדה יקח ממנו המעות א"כ אינו נפסד ושפיר הועילו מעשיו להתפיס המעות במעשר שני, משא"כ לאידך דאפי' במידי דאינו נפסד אין במעשיו כלום שפיר פריך למה יוכל לפדות המעשר ולא דמי לתרומה שנפסד התרומה:

עוד נראה דהש"ס מדמי דזה שנותן המעות נותן לו שיזכה למעשר שיתפיס המעות בקדושת המעשר ומדמי שפיר לזוכה לאחרים שיחול על המתנה רשות אחר הכא נמי חל רשות גבוה על המעות על ידו שיותפסו בקדושת מעשר שני כמו שיוכל לזכות להדיוט על ידי זכיית הקטן כמו כן יכול לזכות רשות הגבוה ע"י המעשר ואין הקטן פודה משלו כלום רק שנתנם לו שיזכה במעות לגבוה לשם מעשר וממילא נתחללו הפירות, משא"כ אם לא יוכל לזכות לאחר גם הוא לא יוכל ליתן המעות שיותפסו על ידו לגבוה שיחול עליהם קדושת המעשר, כנ"ל ודוק היטב:

בגמרא אלא בעציץ שאינו נקוב דרבנן. קשה הא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומעשר אית ליה עיקר מן התורה, ובפני יהושע דחק בזה, ונ"ל דודאי פשיטא דבדרבנן שפיר י"ל הם אמרו והם אמרו ולא קאמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון רק בעירוב דבעינן שכל אחד יהיה לו חלק בעיכוב ולהכי אינו מזכה על ידי בניו הקטנים שידן כידו, נמצא דלא שייך בזה להקל בדרבנן כיון דדנין על החלק שיש לכולם בעירוב ואם אינו זוכה לאחרים הרי כיון שאין להם זכות ע"פ דינא דאורייתא בעירוב לא בא העירוב לרשותן כלל דכשדנין אם בא העירוב לרשותם הרי דנין על דין תורה אם יש להם זכות בעירוב לכן שפיר קאמר כל דתקון רבנן שיהיה לכ"א חלק בעירוב הוי כעין דאורייתא היינו שיהיה להם חלק ע"פ דין תורה, ואידך ס"ל דבדרבנן לא קפדינן בהא אע"פ שאם היה דנין על הזכות לא היה זוכה מי שזיכה לו הקטן מ"מ הקילו, אבל הכא במעשר בעציץ שאינו נקוב דרבנן הם אמרו שחל קדושה על המעשר והם אמרו שמחולל ג"כ על המעות ע"י הקטן ולא שייך לאקשויי כל דתקון רבנן שהם תיקנו שתחול הקדושה על המעות שנחלל מעשר ע"י הקטן, ולק"מ ודו"ק:

בפירש"י ד"ה וכנגדן בקטנה חשיב לה יודעת לשמור קידושיה כו' עכ"ל. ויש לדקדק דכיון דבצרור וזורקו כו' חשיב יודעת לשמור קידושיה אמאי לא תתגרש דכיון דיודעת לשמור קידושיה מסתמא יודעת לשמור גיטה וביודעת לשמור את גיטה מגורשת והכא לא חשיב יודעת לשמור את גיטה אלא בפעוטות, והר"ן כתב לפירש"י החמירו בגט טפי מבקידושין שהוא לחומרא שתתקדש, ואכתי קשה על הלשון כיון דיודעת לשמור קידושיה יודעת לשמור גיטה גם כן וביודעת לשמור גיטה הרי מתגרשת ג"כ, וצ"ל דבהא נמי יש חילוק דקידושיה כיון שמבינה שהוא לקרבותה שומרתן כמו אגוז ונוטלו אבל הגט שהוא לרחוקה רק להתירה לעלמא אינה משמרתו רק בהגיעה לעונת הפעוטות דיש לה דעת טפי, וא"כ א"צ לדחוק כדברי הר"ן רק דהכל תליא ביודעת לשמור בין בקידושין בין בגירושין ודו"ק:

ולגירסת הרי"ף דמתגרשת בצרור וזורקו אגוז ונוטלו קשה איפכא כיון דבהכי יודעת לשמור גיטה אמאי לא תתקדש עד שתגיע לעונת הפעוטות דכיון דידעה לשמור גיטה אמאי לא ידעה לשמור קידושיה, וצ"ל דגיטה לרחוקה אתי מבינה לשומרו עכ"פ שמרגשת ההתרחקות ותליא רק בשעת קבלת הגט שוב אינה משתלחת וחוזרת, משא"כ בקידושין ששומרת קידושיה שע"י הקידושין תקנה עצמה לו לכן בעינן הגיעה לעונת הפעוטות שאז יש בה דעת למשא ומתן להקנות עצמה לו אבל בגט לא תליא בדעתה רק בדעת הבעל ודו"ק:

בתוס' ד"ה צרור כו' וא"ת והא דתנן ואין זכין לגדול עכ"ל. קשיא לי מ"ט דר"א דס"ל דאין זכין לגדול הא גדול בר שליחות הוא אטו לית ליה קרא דאיש זוכה והיינו זוכה לאחרים, ואיפשר דטעמא דר"א לענין שיזכו לו שלא תימא דשמא לא ניחא ליה במתנה דכתיב שונא מתנות יחיה, וכמו שהביא בסמ"ע סימן קצ"ה בשם מהרי"ו, אלא דדברי תימה הם נגד כל סוגיות הש"ס דבמתנה זכין לאדם שלא בפניו, ועיין בסימן רמ"ג ס"ו באומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר, ובסוף סי' רמ"ה, מ"מ איפשר דטעמא דר"א הוא כן ובקטן אמרינן מסתמא ניחא ליה דבקטן לא שייך סברא דשונא מתנות יחיה דאינו בר עונשין לשום דבר, והך דאיש זוכה היינו מדעת המקבל ובהא מודה ר"א, או דשם לענין פסח ניחא ליה למיעבד מצוה, וא"כ טעמא דר"א לאו משום דמצי לזכות בעצמו, ולק"מ קושיית התוס' ודו"ק וצ"ע:

בפירש"י ד"ה עד שיהא בן עשרים הוי קטן עכ"ל. וקשה דא"כ ה"ל ד' מדות, ולולא פירושו היה נראה דלא חשיב רק בקטנה ממש אבל למכור בנכסי אביו אפי' גדול עד שיהיה בן עשרים ואינה מן המדה, וצ"ע:

במשנה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי כו' עד שיגיע גט לידה מכאן הקשו התוס' לעיל במשנה הקודמת על פירש"י דקטנה שיש לה אב אינה מקבלת גיטה ע"י עצמה, א"כ רבא דבעי למיפשט דנערה עושה שליח ומיירי ביש לה אב א"כ אפי' הגיע הגט לידה אינה מגורשת, וכבר הארכתי לעיל בזה, וי"ל עוד דהרמב"ן במלחמות ביקש ליישב דבס"ד דרבא באמת ס"ל דקטנה יכולה לקבל הגט אבל למסקנא נקטינן כפשטה דמתני' מדלא פליגי ר"י ורבנן בקטנה להודיעך כחא דהיתירא ש"מ קטנה לא, והוא דחוק דאם נחשוב לדיוקא לאשמועינן כחא דהיתירא א"כ תיקשי נמי בס"ד, ואי לאו דיוקא היא מהיכא תיתי לומר דנשתנה הדין למסקנא, לכן נ"ל להוסיף נופך בדברי הרמב"ן דודאי בס"ד דרבא דנערה עושה שליח ליכא הכרע דקטנה אינה מקבלת גיטה מדלא פליגי בקטנה די"ל לרבנן ה"ה לקטנה, והא דנקט נערה היינו בנערה היא ואביה שוין כמו שאביה מקבל גיטה בין ע"י עצמו בין ע"י שלוחו כמו כן היא נמי מקבלת גיטה בה ובשלוחה אבל ע"י עצמה אפי' קטנה, ואין לומר לעולם ליתני קטנה להודיעך כחן דרבנן, ואי משום דנדע דנערה עושה שליח נסמוך אסיפא דקטנה אינה עושה שליח אבל נערה עושה דא"כ גם הא נלמד מסיפא דקטנה שיש לה אב מתגרשת בהגיע הגט לידה, א"כ שפיר איכא למימר דנקט נערה משום הך רבותא דהיא דמיא לאביה ועושה שליח, אבל למסקנא דאין נערה עושה שליח א"כ קשיא למה נקט נערה לישמועינן כחא דהיתירא, אלא ע"כ קטנה לכ"ע אביה ולא היא, וכפירש"י ודו"ק:

שם אינו גט עד שיגיע גט לידה. לעיל דף ס"ג מפרש הטעם דאדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ונתן לשם הולכה. וקשה התינח בידע שהיא קטנה אבל בלא ידע י"ל שסבור שכבר היא גדולה וה"ל להפוסקים לחלק בכך, ואיפשר לומר כיון דקידשה בחזקת קטנה כל זמן שלא נתברר לו שהיא נערה נותן הגט לשם הולכה אם תהיה קטנה וצ"ע:

ועמ"ש לעיל הקושיא דפריך שם בקידושין הא נערה הוי גט, וקשה דילמא גם בנערה לא הוי גט דאינו עושה שליח אלא דבנערה לא שייך אדם יודע ואפי' הגיע הגט לידה אינה מגורשת, ועמ"ש לעיל בזה, ואיפשר לומר דמ"מ י"ל אילו הוה ידע שאין נערה עושה שליח היה נותן לשם הולכה, מיהו הך מילתא תליא ביאוש שלא מדעת ולרבא לשיטתיה דס"ל בב"מ דף כ"א יאוש שלא מדעת הוי יאוש כיון דאילו ידע היה מייאש א"כ גם כאן י"ל אילו ידע היה עושה שליח להולכה גם עכשיו נעשה שליח להולכה, א"כ י"ל שפיר רבא לשיטתיה ופריך שפיר הא נערה הוי גט דלשיטתיה מוכח דנערה עושה שליח, ולק"מ ודו"ק, מיהו כבר כתבתי לעיל ליישב:

שם ואם אמר לו אביה צא והתקבל לבתי גיטה. הא דנקט לשון צא איפשר לומר דבלא"ה קשה מנ"ל דהאב עושה שליח לחוב לבתו דבשלמא הא דמרבינן ושלחה שהיא עושה שליח לא מיקרי חוב שרצונה בכך אבל האב שיעשה שליח לחוב לבתו מנ"ל, אלא דלכאורה י"ל כיון שהאב יכול לקבל הגט אינו נקרא חוב, מיהו באמת אפילו שולח למרחקים שאין יכול לילך בעצמו מ"מ הוי שליח של האב, וי"ל דלהכי קמ"ל אפי' באמר צא והתקבל רוצה בזה אף שאין הבעל במקומו מ"מ יכול לעשות שליח, מיהו באמת לעיל דף י"א ע"ב באומר תן גט זה לאשתי מיקרי חוב אף שיכול לגרשה בעצמו מ"מ נקרא חוב כשמגרשה ע"י שליח וא"כ מנ"ל דהאב עושה שליח לחוב לבתו, ולכאורה י"ל דלעיל תלי טעמא מפני שחייב במזונותיה, וא"כ י"ל כאן דמיירי בארוסה לא מיקרי חוב, אלא דהא ליתא דע"כ גם בארוסה לא נקרא זכות דהא אם רצה לחזור יחזור ואי הוה זכות לה אמאי יחזור דהא הכא מיירי בארוסה דאילו בנשואה אין לאב רשות בה, וצ"ל דמ"מ מיקרי חוב כיון דע"כ אם תינשא היה לה מזונות ומפסדת ע"י הגט אלא דלפ"ז קשה