גרש ירחים ריג

הדרישה דה"ל למימר נערה ואמר הבעל זכי לה דבהא לא עקר שליח שליחותו ולק"מ ודו"ק:

אמנם אין צורך לכל זה דשפיר דייק מדתלי טעמא דאין קטן עושה שליח משמע דוקא משום דאינה עושה שליח הוא דלא מהני וממילא מוכח בנערה דעושה שליח דהוי גט, ולחנם הרעישו המפרשים בקושיא זו דלק"מ, ודוק היטב:

ולפ"ז כ"ש דלא קשיא מ"ש הר"י מלונדר"ש בהגמ"ר דפירקין אי קטנה שאינה יכולה לשמור גיטה מתגרשת ע"י אביה אפי' נשואה מאי פריך הא נערה הוי גט דילמא בנשואה ואינה יודעת לשמור גיטה דבכה"ג א"צ טעם שאין קטן עושה שליח דבלא"ה שוטה בעלמא היא ולא קשה מידי, ועיין בסמוך:

בד"ה וכל כו' פי' בקונטרס אפי' ע"י אביה כו' ור"ת מפרש כו' דהא לר' ינאי כו' מונתן בידה כו' עכ"ל. בפני יהושע ביקש ליישב שיטת רש"י דלא פליגי רבי ינאי ותנא דבי ר"י דרבי ינאי צריך קרא דאפי' ע"י האב לא תתגרש, וקשה לפ"ז ל"ל למימר דמקבל את גיטה מויצאה והיתה הא מוכח מדאיצטריך קרא ונתן בידה שאם אינה יכולה לשמור את גיטה שלא תתגרש ע"י אביה ש"מ דאביה מקבל גיטה, מיהו איפשר ליישב דצריך היקשא דויצאה והיתה לנערה, ומה שהקשה הפני יהושע מדאמרינן לעיל דמצינו שליחות בעל כרחה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה, ואם אינה יכולה לשמור אינה בתורת גירושין כלל ע"ש, קושיא זו אינה כלום דלא קאמר הש"ס רק שלא נלמוד מילתא דיש לה מציאות ע"י אחר בעל כרחה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה להכי נמי עושה שליח קבלה כיון שיש מציאות גט ע"י אחר בעל כרחה, אבל פשיטא דלא שייך שליחות כלל בעל כרחה ולא בא רק לחלק בין שליח קבלה לחצר, וכיון דבע"כ אינו שליחות כלל ה"ה לקטנה ואין זו קושיא כלל, מ"מ דבריו דחוקים ליישב פירש"י, ולפענ"ד לק"מ על פירש"י דלא מיבעיא לשיטת התוס' לעיל דפירשו יד יתירא היינו ידו דאב א"כ ידה עיקר והיכא דאינה יכולה לשמור את גיטה דליתא לידה אין הטפל יותר מן העיקר, ואפי' נימא לפירש"י יד יתירא קאי אדידה מ"מ פשטא דקרא ונתן בידה כתיב והתורה עשתה שיד האב תהיה כידה ואלימא ממנה דהא האב יכול לעשות שליח לקבלה והיא אינה יכולה מ"מ כיון שהיא המתגרשת היכא דליתא לידה גם יד אב ליתא, ואדרבה סברת ר"ת תמוה בעיני שסובר דמשתמרת על ידי אביה, ותימא דאם גירשה סמוך לערב שאז היתה ברשות אביה ובלילה שלמו לה י"ב שנה וששה חדשים והיא שוטה נמי תתגרש ע"י אביה דהא לסברת ר"ת ע"כ גם שוטה מתגרשת ע"י אביה לפי הראיה מונתן בידה וכן הוא במרדכי בהדיא, וא"כ תמוה שהרי בזמן קט תהא משתלחת וחוזרת, ואין לומר דלא קפדינן רק ברגע השילוח שלא תחזור מיד דא"כ נימא בכפותה באותה שעה תתגרש שלא תחזור כדאיתא לעיל דף כ"א בעבד כפות דמיקרי משתמר, אלא ודאי שבעינן שמשלחה לא תחזור לו לעולם אם תשאר בענין שהיא בשעת השילוח, ואינו דומה לעתים חלומה עתים שוטה שמתגרשת בשעת חלימתה אף דטבעה לחזור לשטותה דהא ליתא דלא קפדינן רק כפי מה שהיא בעת גירושין אם תשאר בענין זה, אבל שוטה אם תשאר בענין זה הרי סופה לחזור כשתצא מרשות אביה וע"כ ליתא לראיה זו באופן שדברי רבינו תם שגבו ממני וצ"ע, מיהו בקטנה שפיר י"ל סברת ר"ת דמשתמרת ע"י אביה אף שסופה ליגדל שוב תשתמר מעצמה, אבל הך ראיה מונתן בידה שעולה גם לשוטה לא ידענא לה פתר, גם הר"ן הביא פירש"י יד יתירא יד אביה הרי רש"י גופא פירש יד יתירא איד אביה, עמ"ש לקמן דף ס"ה:

בא"ד א"כ לענין קידושין נמי עכ"ל. המהרש"א הקשה דתיקשי להו קטנה שמתגרשת ע"י עצמה ואפ"ה אינה מתקדשת, ובפני יהושע תמה עליו דאשה כתיב משמע גדולה, ולא ידענא דבכמה דוכתי אשה קטנה נמי משמע אשה זונה וחללה, ובכה"ג בתולה מעמיו יקח אשה, ונושא את הקטנה כדאיתא ביבמות דף נ"ח, וביבמה דכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה ואפ"ה ס"ל לר' יוסי אשה בין גדולה בין קטנה, וכן את בתי נתתי לאיש הזה לאשה ואמרינן הנ"מ קטנה, ואין לנו עסק בדרשת חז"ל כי נעלמו מאתנו דרכי החכמה, מ"מ לא ידענא מאי קשיא ליה להמהרש"א לא מיבעיא לר' יוחנן דס"ל בקידושין אביה ולא היא משום דמפקעת עצמה ממנו לא שייך לאקשויי ליציאה דאין סברא להפקיע זכותה שלא מדעתה, ואפי' לר"ל דמקיש לגמרי וצווח ככרוכיא ויצאה והיתה מ"מ כיון דלא חשבינן לה בת דעת אפילו למשא ומתן דפעוטות מקחן מקח מדרבנן כ"ש דלא ידעה לאקנויי נפשה ולא שייך היקשא בזה, אבל לענין שלא תתקדש שפיר יש להקיש הויה ליציאה דילמא ליכא קידושין רק ביודעת לשמור גיטה והיינו עונת הפעוטות ועיין בתוס' קידושין דף מ"ד ד"ה צווח ובכלל דבריהם דברי] דבת דעת היא טפי, ובפ"י כתב שדברים דחוקים הם ובאמת הם דברים ברורים:

בד"ה כל כו' היינו כפעוטות כו' והשתא אי שיעורא דר"י כו' עכ"ל. עיין במהרש"א שתמה בלשון התוס' בהמשך הלשון, וגם בלא"ה הוי סברות הפוכות דבגט בעונת הפעוטות מתגרשת מדאורייתא וזוכה לאחרים קודם שמתגרשת, ולר"ח מתגרשת קודם שתזכה לאחרים ע"ש, ונ"ל דודאי מגט לא קשיא סברות הפוכות דבגט לא בעינן דעתה ומתגרשת בעל כרחה לכן אף שאינה זוכה לאחרים מ"מ מתגרשת, ואידך מ"ד ס"ל דזוכה לאחרים קודם שתגיע לעונת הפעוטות כיון שהוא דבר שהוא זכות לו ובגט לאו בדידה קיימא מילתא, אבל בהא אם חפץ ומחזירו קודם זמן הפעוטות א"כ לפירש"י שסובר דמדרבנן זוכה לאחרים א"כ קשה למה ס"ל לרב אסי תקנה יתירא לענין זכייה דלעולם תיקנו כעין דאורייתא, וא"כ ה"ל לתקן זוכה לאחרים בגוונא דאיכא כה"ג מדאורייתא דהיינו בהגיע לעונת הפעוטות דאיכא כה"ג בדאורייתא, משא"כ אם אנו אומרים דבגט חפץ ומחזירו מתגרשת דמיקרי יודעת לשמור את גיטה לא קשיא מסברות הפוכות די"ל דרב אסי ס"ל שתיקנו זכייה דומיא דגט שמקבלת גיטה כשהיא ברשות אביה הוי כאילו זוכית בשביל אביה א"כ רב אסי מדמי זכייה לגט שתיקנו כעין גט, ור"ח ס"ל דלא תיקנו כלל לענין זכייה מדרבנן רק בפעוטות לענין מקח וממכר משום כדי חייו, אבל אם נימא דזוכה לאחרים מדרבנן קשה אמאי לא תיקנו כזכייה או כעין דאורייתא בגט בהגיעה לעונת הפעוטות וגם דומיא דמקח וממכר דהוי ענין אחד, א"כ רב אסי ס"ל שתיקנו זכייה אפילו בליתא כה"ג בדאורייתא, ורב חסדא ס"ל דאפי' בפעוטות דאיכא כה"ג בדאורייתא בגט ומ"מ לא תיקנו, והוי שפיר סברות הפוכות דלרב אסי איכא זכייה אפי' בליתא כה"ג בדאורייתא, ולר"ח אפי' באיתא כה"ג בדאורייתא ליכא זכייה, משא"כ אי חפץ ומחזירו מהני נמי לגירושין לא שייכי סברות הפוכות די"ל דמר מדמי זכייה לגירושין ומר ס"ל דלא תיקנו לענין זכייה כלל, מיהו לסברת התוס' לקמן דחפץ ומחזירו יש לו זכייה מדאורייתא לא קשיא כ"כ כיון דחפץ לאו מתקנה הוא רק מעיקר דינא וכוונת התוס' להכריח סברתם דמדינא זוכה לאחרים מדאורייתא דתו לא קשיא מסברות הפוכות דפליגי אי בחפץ ומחזירו זוכה מן התורה אין קפידא בסברות הפוכות כנ"ל, ודוק היטב:

בפירש"י ד"ה זוכה אף לאחרים ומדרבנן עכ"ל. נראה דה"ה זוכה לעצמו אינו אלא מדרבנן ולא ס"ל סברת התוס' דמחלקין בין דעת אחרת מקנה שיש לו קנין מן התורה, וכן מבואר בפירש"י בסמוך דא ודא שתי תקנות, ובחנם האריך בפני יהושע ולא השגיח לראות דברי רש"י במקומן, ונראה דלשון דא ודא משמע לשון נקבה וקאי אתקנות, וכן בפ' המפקיד דף מ"א ע"ב פירש"י דא ודא זו וזו ואם על הדין קאי ה"ל למימר דין ודין, ועמ"ש בסמוך:

בתוס' ד"ה אלא כו' וא"ת מ"ש שפחה מבנו ובתו הקטנים כו' ואומר ר"ת כו' עכ"ל. לכאורה תמוהים דברי ר"ת מאחר שמפורש במשנה מציאת בנו ובתו הקטנים הם שלו ושל עבדו ושפחתו העברים הם שלהן הרי מפורש במשנה החילוק, ואי משום קושיית הש"ס לא יהיה אלא פועל שמציאתו לבעה"ב הא משני התם בעבד נוקב מרגליות ויתר תירוצים ששייכים נמי כאן דמאי אולמא דהאי מתני' מהאי מתני' דבאמה שמציאתה שלו באמת נראה דשוה עם בנו ובתו הקטנים, ובתוס' פ' חלון נראה שלא הוקשה לר"ת רק אמאי מזכה ע"י אמה שסמוכה על שולחן רבה ומשמע דהקושיא אהא גופא שתהיה מציאתה לרבה, וגם שם עיקר הקושיא הנ"ל על המשנה ולשון התוס' צ"ע:

בא"ד ואור"ת דלר' יוחנן דאמר פ"ק דמציעא לא גדול ממש כו' עכ"ל. ומפירש"י לקמן דף ס"ה ד"ה ופדו נראה דאפי' סמוכים בגדולים מזכה על ידן, ונראה ליישב פירש"י דודאי בגדולים אע"פ שסמוכים שפיר מזכה על ידן דהא אינו חייב ליתן להם מזונות ובכל שעתא מצי הדר ביה לכן לא מיחשב ידן כידו, דבשלמא במציאה שכבר מצא בעוד שלא חזר ביה האב הרי היא של האב, אבל בזיכוי לא יהיה אלא שעכשיו חוזר ואינו רוצה ליתן להם מזונות ויש להם יד בפני עצמן, אלא דקשה א"כ גם בבנו ובתו הקטנים הרי אינו חייב לזונן אלא עד שש וא"כ למה לא יזכה על ידן, מיהו י"ל בזה דלא פלוג רבנן בקטן כיון דבפחות משש אין מזכה על ידו לא תיקנו לו זכייה כלל עד שיהיה גדול:

ועפ"ז איפשר ליישב הסוגיא דר"ח דאמר אישתיק וורדאן א"כ נשארו דברי עצמו בקושיא, ועפ"ז י"ל דודאי לנפשיה לא קשיא ליה דיש לומר לפמ"ש התוס' לעיל דחפץ ומחזירו הוא קודם שמגיע לעונת הפעוטות, א"כ י"ל בהגיע לעונת הפעוטות גם שמואל מודה דזוכה לאחרים, אלא דמ"מ מקשה שפיר דקשה אמאי אינו מזכה ע"י קטנים, ואי משום שסמוכים הא בכל שעתא יכול לדחותן, ואי משום לא פלוג בין קודם שש לאחר שש דלא פלוג רבנן בקטן, א"כ מוכח דעבדו ושפחתו העברים אפילו קודם שש יכול לזכות על ידן, א"כ מוכח דיש להם זכות לאחרים אפי' קודם שש והיינו בחפץ ומחזירו לאחר זמן שכבר הוא קצת בר דעת, מיהו לשמואל לשיטתיה א"צ לומר לא פלוג דשמואל ס"ל דטעמא בקטן דמריצה אצל אביו א"כ אפילו אינו נותן לו מזונות מציאתו של אביו, וא"כ י"ל דשפיר מודה שמואל בהגיע לעונת הפעוטות ומתני' דשפחתו היינו בהגיעה לעונת הפעוטות א"כ לא קשיא לשמואל כלל וא"צ לומר שאני שיתופי מבואות דרבנן, אבל לסברת ר"ח וורדאן דהוכרח לשנויי שאני שיתופי מבואות דרבנן ע"כ משמע ליה דאפי' הגיע לעונת הפעוטות אין לו זכייה לאחרים שלא תירץ שמואל לשיטתיה פריך ליה שפיר, ודוק היטב: