גרש ירחים ריא

קארי לה, ואיפשר לומר דהכי קשיא דודאי נפילה לא שכיח דמיזהר ביה א"כ ודאי כשתימצי לומר שנפל מיד השליח הוא מילתא דלא שכיחא שהרי צריך לגט לעשות שליחותו, ויותר יש לתלות שנפל מיד האשה דאחר שקיבלתו תו א"צ ליזהר בו שכבר נתגרשה, אלא די"ל דגם האשה צריכה ליזהר בו פן יערער הבעל אח"כ ויאמר שלא גירשה, מיהו אי איתא לדרב המנונא א"כ שוב א"צ ליזהר בגט שהרי תהא נאמנת לומר גרשתני בלא גט, וא"כ פריך שפיר וליהימנה לדידה שנאבד מידה דהשליח ודאי נזהר אבל היא א"צ ליזהר בגט וליהימנה מדרב המנונא א"כ א"צ לגט כלל א"כ יש להאמינה שנאבד מידה שא"צ עוד לגט שאף אם יכחיש הבעל תהא נאמנת, ומשני דהיכא דמסייעא לה מעיזה א"כ צריכה ליזהר בגט שאם אין הגט בידה פן יאמר הבעל שלחתי לך גט ואיני יודע אם קבלתיו דבהא לא מהימנא כיון דמסייע לה הבעל והשליש לא שייך אינה מעיזה א"כ צריכה ליזהר גם היא א"כ כך נוכל לתלות שנפל מיד השליש כמו מידה לכן הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ודו"ק וצ"ע, כי לא נתקררה דעתי בזה, ואיפשר לומר דמשמע ליה דאפי' אין הבעל יודע מ"מ אינה מעיזה דאל"כ אמאי מהימנא הא יש לבעל מיגו כנגד החזקה שיכול לומר איני יודע אם גרשתיך וע"כ אפי' אין הבעל טוען ברי מהימנא דהוי העזה לאפקועי עצמה מבעלה אף שאין הבעל מכיר בשקרה לכן פריך שפיר, מיהו בנדרים דף צ"א משמע דבטענה דלא ידע בה הבעל לא מהימנא, וא"כ כ"ש דקשה מאי ס"ד הכא לאתויי לדרב המנונא כיון דלא ידע בעלה אם נתגרשה:

עיין ברא"ש מ"ש דאפי' לר"ה דאמר בעל נאמן היינו כשמכחישו מ"מ במתני' שהגט ביד השליח ואין הבעל מכחישו ע"ש, וצ"ע מי הכריחו לומר דהקושיא גם לר"ה הא טפי ניחא דהקושיא לר"ח דוקא אבל לר"ה אפי' אין הבעל כאן חיישינן שמא יערער אח"כ כמו שתיקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום ערעור הבעל, ואי משום ראיית הרי"ף מהך דלהימניה לשליש לא מוכח רק כשהבעל מודה ואומר לגירושין אבל באין הבעל בפנינו מנ"ל דלא חיישינן שיבא ויכחיש, ואיפשר דכוונת הרא"ש למסקנא דמסיק מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה, וא"כ לרב הונא תיקשי למה נקט מתני' בקרע הא אפי' הגט בעין תחת יד השליש נמי לא מהימן השליש, אלא ודאי מודה רב הונא באינו מכחישו ולהכי נקט בקרע אפי' אינו מכחיש צריכה שתי כיתי עדים, משא"כ אם הגט שלם שליש נאמן כל זמן שאינו מכחישו:

אלא דהא גופא קשיא אמאי לא ניחוש לערעור הבעל שמא יטעון לפקדון דהא לענין בפני נכתב חיישינן לערעור הבעל, ואף דבא"י א"צ לומר בפ"נ היינו משום דעדים מצויין לקיימו אמרינן מסתמא תמצא עדי קיום, אבל אי מהימן לפקדון א"כ אמאי לא ניחוש לערעור הבעל, ומהא דנקט מתני' בקרע י"ל דאפי' בשתי עיירות אינו נאמן בקרע כדפרישית לעיל אבל באין הבעל בפנינו שלא ניחוש שיבא ויכחיש אין לנו, לכן דברי הרא"ש צ"ע לפענ"ד, ועיין בב"ש סימן קמ"א ס"ק י"ב, אף שדבריו שם אין מוכרחים כמ"ש לעיל מ"מ בהא ודאי נראה דחיישינן שמא יכחיש, ומהך דלהימניה לשליש אין ראיה דשם הבעל מודה, וכן מוכח ממה שהקשו התוס' מה הועילו חכמים בתקנתן משמע בהדיא דס"ל בפשיטות דאפי' אינו בפנינו חיישינן שיבא ויכחיש:

במשנה נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. פירש"י דהא גדולה היא וכו' ואם היתה יתומה היא מהוה את עצמה ומקבלת גיטה והשתא נמי ל"ש ע"כ, וצריך ביאור דקטנה נמי מקבלת גיטה כדלקמן אע"ג דהוו קידושין דאורייתא, ולכאורה י"ל בכוונת רש"י דהא דקטנה מתגרשת בקידושי אביה אף שהם קידושין דאורייתא י"ל דלכך מקבלת גיטה אף שאינה בת דעת משום דהקידושין נמי הוו שלא מדעתה רק ע"י אביה אף שהם קידושין דאורייתא שפיר מקבלת גיטה אבל אילו היו הקידושין בבת דעת לא היתה יכולה לקבל גיטה, ובזה לשון רש"י כפשוטו, אלא דלפ"ז צ"ל הא דהעיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאת בגט היינו דוקא בחרשת שהשיאה אביה אבל פקחת שנתחרשה לא יוציאה בגט והא ליתא דבהדיא איתא במשנה פרק חרש דגם פקחת שנתחרשה יכול להוציאה בגט, לכן צ"ל כוונת רש"י דמהוה את עצמה מדעתה ומקבלת גיטה מדעתה, ואף דבקטנה נמי מתגרשת היינו מטעם בעל כרחה ונ"מ שאם עשתה שליח לקבל גיטה מתגרשת בבא הגט ליד השליח והיינו משום דעתה דהיא רוצית לקבל הגט אבל בעל כרחה לא היה מועיל ע"י שליח אלא דמקבלת גיטה מדעתה לכן אינו מועיל רק מצד נתינת הבעל ולא מצד קבלתה, לכן לא אמר רבא לקמן כנגדה בקטנה מקבלת גיטה דקבלה לא שייך בקטנה שאינה מתגרשת מכח דעתה דלית לה זכייה בגט לנפשה מכח דעתה רק מטעם בע"כ, לכן ביש לה אב כיון שאין לה יד לעצמה אינה מתגרשת לסברא דעיקר הגירושין נחשבין לאב שמקבל גיטה, וכי היכי דאינו יכול לגרש לקטנה ע"י אחר אינו יכול ג"כ ליתן גט לקטנה שהרי עיקר הגירושין הם לאב שמקבל קידושיה, ולא מצינו גירושין בעל כרחה ע"י אחר, כן נ"ל סברת רש"י ודוק היטב:

ועוד נראה דהחילוק הוא בין יתומה ליש לה אב דכיון דזכי ליה רחמנא בקדושיה וקבלת גיטה א"כ כיון דקטנה אינה זוכה לאחרים לפירש"י לשיטתיה לכ"ע מדאורייתא אין קטן זוכה לאחרים, א"כ נהי דבגט מתגרשת בעל כרחה מ"מ י"ל דהתורה עשתה בזה אונס כרצון שאילו היתה מרוצה היתה מתגרשת חידשה התורה דבעל כרחה נמי מזכה לה הגט וקונית הגט, וכמ"ש בספרי גט מקושר, מ"מ בקטנה שאינה זוכה לאחרים א"כ לא אלימא שתזכה הגט לאביה כאילו בא ליד אביה דהא קטן אינו זוכה לאחרים מן התורה לכ"ע, א"כ בנערה י"ל דע"י קבלתה זוכה האב בגט ובא לרשותה אבל קטנה לא אלימא שיכנס הגט לרשות האב ע"י קבלתה לכן ביש לה אב אינה מתגרשת, משא"כ באין לה אב שא"צ לזכות בגט רק לעצמה, ולשיטת התוס' בדעת אחרת מקנה יש לה זכייה מן התורה לכן מתגרשת שפיר, ואפי' למה שנראה מפירש"י בפ' לולב וערבה דגם בדעת אחרת מקנה אין לה זכייה מן התורה מ"מ בגט דבעל כרחה שפיר מזכה לה בעל כרחה כמו בגדולה שלא מדעתה אבל כשצריך האב לזכות בגט אינו זוכה ע"י הקטנה ודו"ק, ועיין מ"ש בסמוך בתוס' ד"ה נערה כו' והביא ראי' ריב"ם כו' אבל מעיקרא ס"ד דאיירי כשיש לה אב כו' עכ"ל. כבר נתעוררו הקדמונים ליישב פירש"י ובהרבה דברים קדמוני, ומה שנ"ל עוד ע"פ מאי דפרישית בסמוך בטעמו של רש"י דקטנה אינה יכולה לזכות לאחרים, א"כ אין האב זוכה על ידה בגט ולא בא הגט לרשותו של אב דע"כ דגט לא עדיף מרצון, ועפ"ז י"ל דודאי למ"ד דס"ל בגמרא קטן זוכה נמי לאחרים שפיר י"ל דגם קטנה מתגרשת שזוכה לאביה בגט ולא קשיא אמאי נקט נערה די"ל רש"י לשיטתיה דס"ל דזוכה לאחרים היינו מדרבנן וא"כ י"ל ודאי כיון דמדרבנן זוכה לאחרים שפיר הוי הגט מן התורה כמו בקידושין מעמד שלשתן אף שהקנין דרבנן הקידושין מן התורה לכן גם בזה הגט מן התורה, ומ"מ לא קשיא אמאי פליגי בנערה די"ל דפליגי בעיקר דינא דאורייתא אי נערה מתגרשת מן התורה וממילא למ"ד דזוכה לאחרים מדרבנן שפיר מתגרשת, מיהו לדידן דקיי"ל כשמואל דאינו זוכה לאחרים אפי' מדרבנן כתב רש"י בפשיטות בטעמא דיש לה יד וגדולה היא וממילא קטנה אינה מתגרשת כלל, והשתא תו לא קשיא מדיוקא דדייק בס"ד דאיירי ביש לה אב די"ל לפום סברא זו באמת ס"ל כרב אסי לקמן דזוכה לאחרים, אבל לפי האמת דמיירי באין לה אב שפיר י"ל דאינה זוכה לאחרים ולא זכי האב מחמתה ואינה מתגרשת כשהיא קטנה ע"י עצמה כלל, ואף דמציאת בנו ובתו הקטנים היא של אב י"ל היינו משום דרכי שלום בעלמא, אבל אין לאב זכות גמור שאין קטנה זוכה לאחרים ולק"מ ודו"ק:

והרשב"א בשם הראב"ד הביא לתרץ קושיית התוס' דהא דבקטנה הוי גט היינו כשנתן אביה רשות לקבל גיטה, והקשה עליו הרשב"א דא"כ מאי הא נערה הוי גט דילמא בנתן לה אביה רשות, ובפני יהושע כאן כתב דתיקשי להרשב"א הא גופיה דמ"מ נוקמא בנתן לה רשות אלא ודאי אם אין לה יד גם נתינת רשות לא מהני מטעם שכתב הרמב"ם שאין קטנה עושה שליח לקבלה שאין מעידין על הקטן ששליח קבלה צריך עדים, ודבריו תמוהים שתירץ הקשה בקשה ממנו דודאי דברי הרמב"ם תמוהים בעצם דמה טעם הוא זה אם היתה קטנה יכולה לעשות ש"ק למה לא יוכלו העדים להעיד על מה שנעשה בפניהם, ואם היה להרשב"א טעם על זה היה לו לבארו, ועוד תמוה לדברי הרמב"ם קטנה לא תתגרש ע"י עדי מסירה, וגם הרי מבואר בהדיא בקידושין דף מ"ט דאומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושיך וע"כ בהא לא שייך סברת הרמב"ם דאין מעידין על הקטן, ואיפשר לתרץ באמת דתליא נמי בדר' יוסי בר' יהודה דקטנה יש לה יד לקבל קידושין, אבל לרבנן דאין לה יד לקבל קידושין גם גיטה אין לה יד לקבל להכי לא ניחא ליה להש"ס לאוקמא דוקא כר' יוסי בר' יהודה ולק"מ:

ובעיקר קושיית הרשב"א על הראב"ד שותא דמרן לא ידענא דהראב"ד מוקי שנתן לה רשות לקבל גיטה ובהא מהני שפיר כדמהני בקידושין שאומר לבתו קבלי קידושיך דבענין אחר אין לקטנה יד במקום אביה, אבל לא מוקי שנתן לה רשות לעשות שליח כיון דבאמת אין קטן עושה שליח למה יתן לה רשות לעשות שליח, ועוד דנתינת רשות לעשות שליח מדין שליחות הוא וא"כ למה אמר שאין קטן עושה שליח ה"ל למימר שאין קטן נעשה שליח ולא אהני הרשות שנתן לה אביה כלום, גם י"ל דלא קאמר הראב"ד לאוקמא מתניתין בנתן לה אביה רשות דלא משמע ליה לאוקמא מתני' בהכי, אלא דאדיוקא דקאמר אינו גט עד שיגיע גט לידה דלא תיקשי הא בהגיע לידה נמי לא מהני, ע"ז כתב דבהגיע לידה איפשר שתתגרש ע"פ רשות האב אחר שהובא הגט, אבל על השליחות למפרע לא מהני רשותא, אבל לאוקמא מתני' שנתן לה אביה רשות מתחילה לא משמע להש"ס כלל ולק"מ:

מיהו לפענ"ד א"צ לדחוק כלל דגם לפירש"י ודאי בגט לא חמיר מקידושין דבקידושין אפילו בנערה אביה ולא היא לר' יוחנן דקיי"ל כוותיה, מ"מ מצינו בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דפליגי בקידושין אם חוששין שמא נתרצה האב, א"כ אף דבקידושין אין לה רשות לקבל מ"מ בנתרצה האב אח"כ מהני א"כ כ"ש בגירושין דרש"י מודה אם נתרצה האב אח"כ דמהני, בפרט רש"י לשיטתיה דס"ל בשמענו שנתרצה האב מקודשת לכ"ע וגם רבא לשיטתיה ס"ל דחיישינן שמא