גרש ירחים רי

האשה רק ראוהו ביד השליח, אלא ודאי ראוהו ביד השליח לא מהני, וכתב שיש לדחות דהרא"ש ס"ל כמ"ש הר"ן דכשהגט ביד האשה גם ר"ה מודה ע"ש, והא ודאי לא נהירא דהר"ן שכ"כ הוא משום שכתב שיש לפרש לדידה יהיב לה השליש ולא היה מעכבו בידו, וזה הפירוש דחוי מכל הפוסקים, וגם הרא"ש ודאי לא ס"ל האי פירושא דהא כתב בתחילה ומיירי שהגט ביד האשה והיא אומרת שקיבלתו, ואי ס"ל כפירוש זה של הר"ן איך איפשר לפרש הגט ביד האשה הא בהא לא פליג ר"ה כלל ול"ל מיגו דידה, גם אין דרך הרא"ש להיות נגד פירש"י ותוס', וכן משמע ממ"ש אמאי לא יהביה לדידה משמע דאבעל קאי ופשיטא דליתא להך פירושא, אלא דגם ראייתו מן הרא"ש אינו דאם ראוהו ביד השליח איך תאמר לדידה יהביה ניהלה שהרי ידוע שנשלח לה ע"י שליח קבלה ואיך תאמר דיהביה לדידה הרי כבר נתגרשה ע"י שליח לקבלה, וגם עיקר קושיית הרא"ש דלעיל משמע דפליגי כשהוא ביד השליח דבזה תליא עיקר פלוגתייהו דמה שמועיל ראו בידו היינו משום דהוי כאילו עדיין בידו של שליש, והכא אמרינן מיגו דלדידה יהיב לה בעל משמע דהגט בידה דאילו ראוהו ביד השליח איך תאמר לדידה יהיב לה בעל, ודוחק לומר דיהיב לה בעל אחר שהחזירו לו השליש דבשליח לקבלה מה לו להחזירו לבעל, לכן אין מקום לדברי הב"ש בזה, גם מ"ש מתוס' משמע ראו בידו מהני וזה אמת, מיהו מה שדחה דבאינו מכחישו גם זה אינו נראה דהתוס' כתבו בפשיטות הקושיא לר"ח בד"ה בעל נאמן ואי ס"ל באין מכחישו ר"ה מודה גם לר"ה קשה, ומ"מ ליישב פירש"י נראה דהב"ש הביא הד"מ שהביא ראיה מח"מ דבאין השלישות בידו לא מהני וצריך לפרש השלישות קודם שיצא מת"י, ודחה הב"ש לענין אופן שלישות לא מהני ראו בידו אבל לענין זה מהני אם ראו בידו והוא ש"ק אמרינן ודאי נמסר בידו לגירושין וזה יש לו פנים:

ועפ"ז יש לפרש דברי רש"י דודאי ראו בידו מהני אע"פ שלא פירש אופן שלישות כשראו בידו דאמרינן מסתמא בא לידו לגירושין דמסתמא אין הבעל מוסר כי אם לגירושין, מיהו לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי יש לחוש שמא בא לידו בלא ע"מ דע"ז לא מהני הימניה, וא"כ משני שפיר ר"א היא לכן לא מהני ראו בידו דשמא לא היה בפני עדי מסירה ועכשיו שיצא מת"י אינו נאמן כשלא פירש השלישות, וא"ש דברי רש"י:

ועפ"ז איפשר גם התוס' כוונתם ראו בידו מהני כשפירש בפניהם שנמסר לידו בע"מ כדת וס"ל דקשיא קיבל ל"ל דסגי כשמפרש בעצמו בפני עדים, וא"כ גם להתוס' לא מהני ראו בידו בלא פירש שבא לידו בע"מ, וצדקו דברי רמ"א והרמב"ם לשיטתייהו דס"ל כשיש ע"ח לא צריך ע"מ א"כ סגי בראו בידו עם החתימות דתו לא צריך לע"מ, ודברי רמ"א יש להם מקום לדינא להפוסקים דסבירא להו דלעולם בעינן עדי מסירה כדאיתא בסימן קל"ג:

בגמרא אמר רבה ומודה ר"ה. להפוסקים שפסקו כר"ח איפשר דנ"מ גם לר"ח בליכא עדי אמירה והיא בעצמה אמרה שעשתה ש"ק בעדים י"ל בכה"ג דאיכא מיגו מעליא נאמנת שעשתה שליח בעדים והיינו לשיטת התוס' דבעינן עדי אמירה, ולפירש"י דנאמן השליש גם על השליחות איפשר לומר דנ"מ באם הגט אינו מקויים והבעל טוען שממנו נפל א"כ י"ל דהבעל נאמן במיגו דמזוייף דהימניה לא שייך בטוען שלא נעשה שליש וקמ"ל דכיון דיש לה מיגו נאמנת, מיהו הא ליתא דאף אם תטעון לדידה יהביה ניהלה יהיה הבעל נאמן ג"כ במיגו דמזוייף אי אמרינן דנאמן לטעון ממני נפל במיגו דמזוייף, ודעת הרמב"ם שאינו נאמן לטעון נפל אף במיגו דמזוייף, ועיין ברא"ש שהקשה דלא הוי דומיא דלעיל שהגט ביד שליש ותירץ דגם הכא איירי בגט ביד שליש ויש לה מיגו דלדידה יהיב והפקדתיו ביד שליש וכיון דלא מסייע לה רק שליש לחודיה אינה מעיזה, וקשה אמאי לא פירש הרא"ש בפשיטות לפי מה שהקשה אח"כ הא לעיל יש לשליש מיגו דהיה נותן לה, ותירץ דלא היתה מקבלתו להתגרש מספק, א"כ כאן שרוצית להתגרש וטוענת קמאי דידי יהיב ליה לגירושין א"כ נאמנת במיגו דאי בעיא שקלתיה מיד השליש ואמרה דלדידה יהביה ניהלה, לכן איפשר דהמשך לשון הרא"ש למעיין בו שלא כתב רק לתרץ הקושיא מקמי דמסיק דמיגו דהכא עדיפא מדלעיל, אבל למסקנא לא קאי הך סברא ועיקר הטעם משום דמיגו מעליא הוא מאחר שרוצית להתגרש, ובהכי ניחא דברי הטור בסימן י"ז שפסק דאפי' אם א' מסייע לה מעיזה שאינו נגד הרא"ש משום דלמסקנא לא קאי סברת הרא"ש שלא כתבה רק בדרך איפשר:

אלא דהא גופא קשיא בדברי הרא"ש אמאי לא תהימן בלא מיגו דהך דקמאי דידי נמי הוי העזה ואיך עלה על דעת הרא"ש לפרש הטעם משום דאינה מעיזה א"כ לא צריך למיגו כלל, וראיתי בלשון המגיד משנה פי"ב מגירושין דין י"א משמע שגירסתו בגמרא היתה דאמר ר"ה האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה, וקשה ג"כ ל"ל המיגו, ולכאורה היה איפשר לומר דקמאי דידי הוי טענה גרועה ביותר דכיון שהיה בפניה ממש אמאי לא יהביה לדידה, לכן צריך מיגו ולא סגי בחזקה דאינה מעיזה דגם זו חזקה אלימתא שאינו נותן לאחר בפניה, וכן העירני לזה בני הרבני מוה"ר אהרן נ"י, מיהו בדברי הרא"ש אין לפרש כן דא"כ מאי קשיא ליה למה אמרינן מיגו דבעל אומר לפקדון ומאי קשיא ליה נימא דמיגו לחוד לא מהני נגד חזקה דאם איתא לדידה יהיב לה, אבל הכא איכא מיגו בהדי חזקה דאינה מעיזה דאי אמרה לדידה יהביה אינו נגד החזקה דאם איתא כלל, מ"מ דברי המגיד משנה איפשר ליישב עם סברא זו ודו"ק וצ"ע:

שם בעל אמר לגירושין כו' ולהימניה לשליש. הרי"ף הביא ראיה מכאן דהלכה כר"ח מדפריך ולהימניה לשליש משמע דהלכה כר"ח, והשיגו עליו תלמידיו דבאין הבעל מכחיש י"ל ר"ה מודה וכתבו שלא נתגלה טעמו של הרי"ף למה חזר בו, ולענ"ד הדבר פשוט דס"ל להרי"ף דכיון דר' יוחנן מחשיב ליה לדבר שבערוה שאינו פחות משנים לא מהני הודאת הבעל דאכתי לא ס"ד דיהיה נאמן משום בידו לגרשה א"כ אמאי יועיל הודאת הבעל לכן חזר בו מסברא זו, והרא"ש חולק עליו דס"ל גם ר"ה מודה באינו מכחישו, וכן דחו תלמידי הרי"ף, ובב"ש סימן קמ"א סקי"ב כתב דמוכח דהרי"ף ס"ל אפי' אינו מכחישו פליג ר"ה דחיישינן שמא יבא ויכחיש מדהביא ראיה מכאן והשיג על הב"י וכ"מ, ואין דבריו נכונים דלענין דינא י"ל מ"מ באין מכחישו שליש נאמן ממה נפשך אי פליג ר"ה באינו מכחישו א"כ סוגיין כר"ח וראיית הרי"ף שרירא וקיימא, ואי לא פליג ר"ה באין מכחישו א"כ לכ"ע שליש נאמן באין מכחישו, וגם מ"ש דבאינו מכחישו ס"ל לר"ה חיישינן שמא יבא הבעל ויכחיש לא דק, דלפי ראיית הרי"ף מוכח אפי' מודה הבעל דומיא דהכא דבעל אומר לגירושין מ"מ משמע דס"ל להרי"ף דלר"ה אינו נאמן, וא"כ אין הטעם משום שמא יבא הבעל ויכחיש דהא הכא מודה ואפ"ה ס"ל דלרב הונא אין השליש נאמן אפי' מודה ליה הבעל, מיהו יש לתמוה בעיקר ראייתו דהא שינויא דש"ס מילתא דפשיטא מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה עד שיש לתמוה מאי ס"ד לאקשויי דלהימניה לשליש, וכ"ש שאין לומר דה"ל לתרוצי דס"ל כר"ה דאין שליש נאמן, והנלענ"ד בהבנת ראיית הרי"ף שהוא למסקנא והוא למאי דמשני מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה והדר פריך והא אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ובאמת איכא תרי לישני בב"ב דף קל"ד דאיכא לישנא דאמר אינו נאמן, והרי"ף השמיט קושיא זו דבעל שאמר גרשתי את אשתי והיינו משום דס"ל להחמיר כאידך לישנא דאינו נאמן כדאיתא בב"ב שם, והשתא קשיא ליה להרי"ף שפיר דלהך לישנא דאינו נאמן, וכיון דאין להבעל נאמנות בדבר שבערוה הודאתו אינה מעלה ולא מורדת, והשתא אי ס"ל לר' יוחנן כר"ה תיקשי להך לישנא דאינו נאמן מאי קמ"ל ר' יוחנן באבד הגט לישמועינן רבותא טפי אפי' הגט ביד האשה נמי אין הבעל נאמן ולא השליש דלרב הונא אפי' שלישותו בידו ולשיטת הרי"ף שסובר דסוגיין בשליח להולכה ס"ל לר"ה ג"כ בעל נאמן והוי רבותא טובא דאף שהגט יוצא מת"י האשה כשנודע שבא לידה מיד השליש כדמוקי הרי"ף הפלוגתא והבעל מודה דלגירושין יהביה מ"מ אינו נאמן דכיון דלא חשבינן ליה מיגו דבידו לגרשה, וגם לאשה אין מיגו שידוע שבא לידה מיד השליש, א"כ לר"ה לעולם אינו נאמן אפי' הבעל מודה, ואפי' אם נימא דאם הגט עדיין בעין גם לאידך לישנא הבעל נאמן שהרי בידו ליקח אותו הגט בעצמו ולחזור וליתננו לה, מ"מ נ"מ באבד מיד האשה אף שכבר בא לידו לא מהימנינן לבעל דלגירושין יהביה, ומשמע ליה דשינויא דש"ס דבנפיק מתותי ידיה באמת מהימן והא ליתא לר"ה, אלא ודאי סוגיין כר"ח וא"ש דברי הרי"ף ובהכי ניחא הא דקשיא מאי ראיה דהלכה כר"ח דילמא פריך הש"ס ולהימניה לשליש היינו בשתי עיירות דגם ר"ה מודה, ולפ"ז א"ש דמ"מ קשה לישמועינן ר' יוחנן בעיר אחת ובנפיק גיטא מתותי ידיה והוה רבותא טובא דאין הבעל נאמן לומר גרשתי וגם שאין השליש נאמן בעיר אחת, דבלא נפיק גיטא מתותי ידיה ליכא רבותא כ"כ, אלא ודאי ס"ל להש"ס בפשיטות דלר' יוחנן שליש נאמן בנפיק גיטא מתותי ידיה, כן נלענ"ד ברור בדעת הרי"ף ודוק היטב:

. ובהכי ניחא דקשה לפי ס"ד של הראשונים שהבינו ראיית הרי"ף מדפריך סתמא דגמרא ש"מ הלכתא כר"ח, וקשה הא פריך נמי מרבי יוחנן דאמר בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן אף דקיי"ל כלישנא דאינו נאמן, אלמא פריך סתמא דגמ' אף דלא כהלכתא, א"כ אין ראיה מדפריך ולהימניה לשליש, אבל למאי דפרישית דהראיה למסקנא ניחא ודו"ק:

שם ולימא חזקה שליח עושה שליחותו. וקשה הא כאן איכא חזקת אשת איש כנגדה, וי"ל כיון דאיתרע חזקת אשת איש תו לא הוי דבר שבערוה כיון דלא איתחזק ושפיר היה להשליש להיות נאמן, וכמ"ש הר"ן בקידושין פ' האומר דדוקא באיכא חזקת אשת איש אין ע"א נאמן אבל באומר אני קידשתיה שמעמידה בחזקתה נאמן, מיהו קשה איך ס"ד להתיר משום הך חזקה הא כאן הספק אצל מי נאבד ושמא נאבד אצל השליח ולא יוכל לעשות שליחותו וע"כ בהך דאמר לשלוחו לקדש אשה ומת מספיקא בעלמא הוא שמא קידש קודם שמת:

(ע"ב) בגמרא וליהימנה לדידה מדרב המנונא. תמוה מאד מאי ענין דרב המנונא לכאן שהבעל מודה דלגירושין רק שאינו יודע ממי נאבד מאי שיאטיה דר"ה הכא ודקארי לה מאי