גרש ירחים רט

לעדי קבלה וכשלא תהיה שום עדות ודאי נאמנת נמי על האמירה שהרי יכולה ליקח הגט מיד השליש וכשאין עדים בפנינו שפיר מהימן במיגו גם אאמירה, דר"ח ס"ל דזה הוי מיגו שיכולה לקבל הגט מיד שליש ולא תצטרך לעדי קבלה וכ"ש על אמירה דאנו חושדין אותה למשקרת דודאי הוי מיגו מעליא, ומיושב קושיית הר"ן דמאי הימניה שייך על אמירה שהרי אין בידו לעשות ש"ק, ולפ"ז לק"מ דאאמירה הוי מיגו מעליא ודברי רש"י ברורים ונכונים, ודוק היטב:

ועוד נראה ליישב פירש"י דבהא גופא פליגי ר"ה ור"ח דר"ה ס"ל שאין זה מיגו שלא תרצה האשה לקבל הגט ור"ח ס"ל דשפיר הוי מיגו ולכ"ע שליש נאמן בלא מיגו רק הכא דשייך סברא דאם איתא לא מהימן בלא מיגו ופליגי במיגו זה, ואיפשר דר"ה ס"ל דלא הוי מיגו שתקבל הגט ותאמר דלדידה יהיב לה די"ל דהוי מיגו דהעזה ור"ח ס"ל דשפיר הוי מיגו, ולפ"ז לכ"ע שליש נאמן בלא מיגו רק הכא משום סברא דאם איתא צריך מיגו דוקא ופליגי אי הוי מיגו בכה"ג, משא"כ בקמאי דידי דהוי מיגו מעליא גם ר"ה מודה, ועפ"ז יש ליישב קושיית המהרש"א ג"כ דלר"ה צריך עדי אמירה דאף דעל עדי אמירה ישנה מיגו דהיינו שיכולה לקבל הגט ולומר דהבעל נתנו לה, לר"ה לא הוי מיגו דהוי מיגו דהעזה ולא מהני הך מיגו ואם תטעון שהשליח נתנו לה תו לא מהימנא דשייך אם איתא, משא"כ לר"ח דס"ל מיגו בכה"ג לא צריך לא עדי אמירה ולא ע"ק וא"ש ודו"ק:

עוד איפשר לומר ליישב פירש"י ויתיישב מה שלא פירש"י בש"ה כפירוש הרי"ף, דבלא"ה הקשו התוס' לר"ה מה הועילו חכמים בתקנתן הא יטעון לפקדון, לכן י"ל דודאי גם לר"ה הך אם איתא לא אלים כ"כ לבטל נאמנות השליש דשמא יש לו איזה טעם שלא ליתן בעצמו, אלא דיש כאן אם איתא משני הצדדין דגם באשה כיון דמיירי בעיר א' א"כ ריעא טענתה ג"כ דמה לה לעשות ש"ק הרי יכולה לקבל הגט בעצמה וע"כ לומר שגם לה יש טעם שלא לקבל בעצמה וגם לבעל יש טעם שלא רצה ליתן בעצמו והוי כמו נפילה דחד, לכן ס"ל לר"ה דבעל נאמן דיש ריעותא משני הצדדין ופלוגתא דר"ה ור"ח בליכא עדי אמירה ולא ע"ק דיכול לטעון לפקדון דגם טענה זו גרועה שתעשה ש"ק בעיר א' ולא קיבלה הגט בעצמה וגם הוא נתכוין לדעת אחת שלא ליתנו בעצמו לכן הוי טענה גרועה, משא"כ בשליח הולכה שאין הריעותא רק מצד א' לא מרעינן להימנותיה דשליש, לכן בש"ה לכ"ע שליש נאמן, ומיושב קושיית התוס' וגם פירש"י שפירש בש"ק דבהולכה לכ"ע שליש נאמן, והשתא א"ש דלר"ח באמת לא בעי לא עדי אמירה ולא ע"ק דלא חייש לסברא דאם איתא אבל לר"ה בעינן גם אאמירה דלא מהימן לומר שנעשה שליח לקבלה ושלא קיבלה בעצמה דגם לגבי שליחות שלה שייך ג"כ אם איתא וא"ש הכל ודו"ק:

ועוד נ"ל ליישב פירש"י מכל הקושיות הן מה שהקשו התוס' דשליש נאמן בלא מיגו ועוד דבמיגו ר"ה מודה ג"כ, וגם קושיית המהרש"א דתיקשי ליה מעדי אמירה, ועוד קשה מה שפירש"י קיבל ל"ל הרי הוא בידו ומאי כוונת רש"י דאם כוונתו כשהוא בידו נאמן והיינו בראוהו בידו שלם מאי משני הש"ס הא מני ר"א היא הא מ"מ כיון שראוהו בידו נאמן שניתן לו בע"מ כמו בלא קרעו, לכן נראה ליישב דודאי גם רש"י ס"ל סברת התוס' דלא שייך מיגו דהיה מוסרו לידה דגם כשימסרנו לידה תאמר האמת שקיבלתו מיד השליח ונגד השליח בעל נאמן, אלא דודאי אף דפירש"י פלוגתייהו בש"ק היינו משום דפשטא דמילתא משמע דבהכי איירי דסתם שליש איירי בשלישותו תחת ידו אף דגם בלהולכה שהגט ביד האשה לא גרע כמו שהוא לשיטת הרי"ף דמפרש סוגיין בלהולכה ואפ"ה נאמן השליש אף שהגט ביד האשה מ"מ פירוש הסוגיא משמע ליה בש"ק וכן משמע מקושיית הש"ס דאיירי בשליח קבלה, וכן כל הפוסקים לא חילקו בין לקבלה ללהולכה הגם שנמצא איזה סברא לחלק, מיהו קושטא דמילתא דכשהגט ביד שליח להולכה ומסרו ליד האשה נמי דינא הכי דלר"ח שליש נאמן ור"ה ס"ל בעל נאמן דהך אם איתא דלדידה שייך נמי בלהולכה והשתא שפיר לר"ח א"צ לא עדי אמירה ולא ע"ק שהרי יש לו מיגו דאי בעי אמר שנתנו לו להולכה ואז היתה האשה נוטלת הגט והיה אומר להולכה אף שאין האשה יודעת כיון דשליש נאמן שנמסר לו להולכה א"כ שפיר היתה מתגרשת אפי' שתאמר האמת שנמסר לה מיד השליח מ"מ תתגרש דהרי גם בשליח להולכה שליש נאמן וא"כ א"צ לע"ק גם עדי אמירה א"צ לרב חסדא דהא השליח נאמן שנעשה שליח לקבלה במיגו דבעי הוה מוסרו לה להולכה ואם כן היתה מגורשת משא"כ לר"ה. דס"ל באומר לפקדון נאמן א"כ גם כשיאמר השליח שהיה שליח להולכה וימסרנו ליד האשה והאשה תאמר האמת שקיבלתו להולכה מיד השליח ג"כ לא תתגרש שהרי גם בלהולכה שייך סברא דלדידה הוה יהיב וא"כ אין לו מיגו לשליח לכן צריך עדי אמירה ג"כ שהרי אין לו מיגו וא"כ מיושב פירש"י מכל הקושיות של התוס' גם קושיית המהרש"א דודאי לרב הונא דליכא מיגו גם עדי אמירה צריך דעל שליחות לקבלה לא שייך הימניה שאין בידו לעשות ש"ק, אלא דלר"ח איכא מיגו דמוסרו לה להולכה, משא"כ לר"ה גם בהא לא מהימן:

ועפ"ז יתפרשו שפיר דברי רש"י שפירש קיבל ל"ל הרי הוא בידו בפנינו, וקשה ממנ"פ אם סבירא ליה לרש"י דסגי בהא מאי משני הא מני ר"א היא הא גם כשהוא אצל שליש בעינן ע"מ ואפ"ה שליש נאמן וע"כ לומר דמסתמא נמסר בע"מ וא"כ מאי משני הש"ס והתוס' הוכרחו לידחק דמיירי בלא ע"ח, אבל פירש"י לא משמע כן, ולמאי דפרישית א"ש טובא דבלא"ה הקשה הר"ן מנ"ל דמוסרו לקבלה אף שהיא עשתה ש"ק דילמא הוא מסרו להולכה, ותירץ דמסתמא מוסרו סתמא כיון שידע שהוא ש"ק והשתא שפיר משני דלהכי צריך ע"ק דודאי מיקרי שליש כיון שראוהו בידו שלם והימניה אבל אכתי יש לחוש שמא להולכה מסר לו, ואין לומר סתמא לקבלה די"ל שמא לא נזדמנו לו עדי מסירה למוסרו להולכה והשתא ודאי בנפיק גיטא מתותי ידיה נאמן שמסרו לקבלה דהא יש לו מיגו דאי בעי היה מוסרו ליד האשה בתורת הולכה, אבל כשנקרע הגט שאין בידו למוסרו לה אם כן אף שראוהו בידו שלם לית ליה מיגו עכשיו כיון שכבר נקרע, ואף דראוהו בידו שלם אמרינן מסתמא נמסר לו מיד הבעל, מ"מ איפשר שנמסר בלא ע"מ ואף שעכשיו אומר שנמסר לו בע"מ אין לו מיגו על זה ואינו נאמן, והכל נכון וברור כפתור ופרח בפירש"י, ועמ"ש לקמן עוד בישוב פירש"י:

בתוס' ד"ה תינח בפנינו אמרה כו' ומזה לא הוה קשה מעולם כו' עכ"ל. ודאי דוחק גדול הוא, ויש ליישב קצת דבלא"ה קשה אמאי בעינן עדי אמירה תהימן היא שעשתה שליח לקבלה דע"ז הוי מיגו מעליא אם נאמר שרוצית להתגרש שלא כדין הרי יכולה לקבל הגט מן השליח ולומר אתה גרשתני וכמו שהרגיש בזה גם בס' פ"י, לכן י"ל דס"ל דלא שייך מיגו דבתחילה י"ל דלא רצתה לקבל מאחר שהבעל אומר לפקדון ולא רצתה להתגרש שלא כדין ולהכי לא ביקשה לומר שעשתה ש"ק שלא היתה חפצה להתגרש שלא' כדת ואף שעכשיו טוענת שעשתה ש"ק י"ל השתא הוא דאיתרעית כמו כל מיגו למפרע דאמרינן עד השתא לא ביקש לעשות שלא כדין, ולהכי א"ש במתני' דבעינן עדי אמירה לכ"ע, מיהו באם השליח והאשה באים יחד לב"ד והיא אומרת שעשתה ש"ק שפיר מהימנא במיגו דאם רוצית עכשיו להתגרש שלא כדין הרי יכולה ליקח הגט מן השליח קודם שנפלו הטענות ביניהם, ובהא מודו התוס' דלא בעינן עדי אמירה רק היא לבדה נאמנת על זה וא"כ כיון דאיכא גוונא דלא צריכה לעדי אמירה שפיר מיושב הלשון תינח אמרה משכחת לפעמים שצריכה מחמת שאין הגט בידו דאילו הגט בידו פעמים דסגי בלא עדי אמירה אף דמתני' ודאי אתיא שפיר בכל ענין דעדי אמירה צריכה אפי' שהגט בידו אם קדם השליח לטעון בלא האשה שנעשה שליח לקבלה תו לא מהני לשאול האשה אח"כ דכיון דכבר איתחזק בב"ד ביד השליח בטל מיגו של האשה, אבל אם האשה באה עם השליח לב"ד שפיר י"ל דמהימנא במיגו אף בלא עדי אמירה דאי בעיא הוית שקלא מיד השליח ודו"ק:

בגמרא קיבל למה לי. ויש לדקדק למה דחק לאוקמא כר"א, ולשיטת התוס' צ"ל דליכא ע"ח ואמאי לא מוקי בפשיטות שהגט אינו מקויים ויש לחוש שיטעון הבעל מזוייף על הגט, וא"כ כשיש ע"ק שמסרו לו הבעל לא חיישינן שמסר גט מזוייף לקלקלה כמ"ש התוס' בריש מכילתין, וא"כ לא מהני ראו בידו שלם דמ"מ שמא יטעון הבעל מזוייף, דבשלמא בעלמא לא חיישינן שיטעון מזוייף שאיפשר לקיימו בעדי חתימה אבל זה שקורעו מיד א"כ יוכל לטעון שלא מסר לו מעולם גט זה לכן צריך עדי קבלה, ודוחק לומר דסמך אמסקנא דבשעת גזירה שנו א"כ אין ריעותא ממה שקרעו ויכול לשמור הקרעים ויקיים החתימות דזה דחוק, וגם מה לו לשמור הקרעים בשעת הגזירה טפי עדיף שיהיו עדי קבלה, ואיפשר לומר כיון שראוהו בידו שלם והאשה היתה עמו בעיר א"כ היה לו מיגו דאי בעי נתנו ליד האשה והיה אומר בפני נכתב ולא היה הבעל יכול לערער עוד, וכמ"ש בתשובת הרשב"א סימן אלף רכ"ח והביאו הב"ש סימן קמ"א ס"ק פ"ז, מיהו משמע ברשב"א דוקא כשהיה אצל הכתיבה באמת, גם לענ"ד צ"ע דברי הרשב"א דאם גם בא"י ניהמניה במיגו דאי בעי אמר בפ"נ, וצ"ל דכיון דאם אמר בפני נכתב אמרינן מידק דייק לא הוי מיגו שיאמר בפ"נ, א"כ בש"ק לא מצינו בפ"נ שנאמר על ידי זה מידק דייק וא"כ איפשר דלא הוי מיגו שיאמר בפני נכתב, וצ"ע. בפירש"י ד"ה תינח כו' הרי הוא בידו בפנינו כו' עכ"ל. כבר כתבתי דפירש"י תמוה מה רצה בזה אם בשביל הקרעים הרי י"ל שמא השליכו הבעל, וצ"ל הרי הוא בידו בפנינו קודם קריעה וראוהו בידו שלם, או שסובר רש"י דכיון דנודע דמשום שעת הגזירה נקרע עדיין לא איתרע, מ"מ לא משני מידי כיון דדינו כשלם לא צריך עדי מסירה בפנינו כמו בכל גט שצריך ע"מ ומ"מ מכשרינן ליה כמ"ש התוס', וכבר כתבתי בזה, ונראה ליישב עוד דהרמ"א באה"ע סי' קמ"א סעיף נ"ה כתב י"א דדוקא כשהגט בידו אבל אם אין הגט בידו אע"פ שראוהו בידו שלם אינו נאמן, והב"ש תמה עליו דהוא מדייק מדברי הרמב"ם שכתב הטור לדבריו השליח נאמן בכל ענין אפי' אין הגט בידו, ומה שביקש הב"ש לדייק מדברי הרא"ש דראוהו בידו לא מהני מדדחק הרא"ש לומר דהך דבפני נתת לו לגירושין מיירי ג"כ כשהוא ביד השליח דומיא דפלוגתייהו, ומאי קשיא ליה נימא דפלוגתייהו נמי כשהוא ביד