גרש ירחים כ

בא"ד תימא לר"י כו' מה תקלה כו'. בספר פ"י הקשה בשם בנו דכאן נמי ניחוש לקרוב שחתם וממילא שיילינן ליה אם לא חתום קרוב, ולכאורה לק"מ דהא כתב הרמב"ם בפ"ט מגירושין דין ל"ב בשליח שהביא גט שאינו חתום אין סומכין עליו שלא האמינו רק כשמביא גט חתום בעדים, וא"כ אי תיחוש לקרוב לא מהני עדות השליח, אלא דאין זה דיחוי די"ל מסתמא לא חיישינן לקרובים דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצרוך לכן גם השליח לחוד נאמן, מיהו נראה לפי שיטת התוס' דרבה דייק מן המשנה דידענו לא מהני רק דוקא בפני, א"כ יקשה לכאורה לפי שיטת רש"י דשיילינן ליה אמאי אינו מועיל ידענו ונשאל לו על לשמה, וצ"ל דאם לא יתקנו בפני נחתם א"כ מאין ידעו אם שמעו מפי הבעל ובאמת לא ידע כיון שלא היה אצל החתימה, לכן תקנו בפני נחתם כדי שיהיה אצל החתימה וישאלוהו אם צוה הבעל לחתום, וא"כ ל"ל דחששו לקרוב דא"כ אמאי צריך בפני נחתם נימא ידענו ונשאל לו אם יודע שהעדים אינם קרובים, וכבר כתבו התוס' לעיל דרבה מדייק מן המשנה דידענו אינו מועיל, וזה אפי' לפירש"י י"ל דלרבה ודאי ידעתי אינו מועיל וא"כ לר' אלעזר תיסגי על החתימה ידעתי כיון דלא צריך לשמה רק מחשש קרוב גם בידעתי יכולין לשואלו ולק"מ ודו"ק, ובלא"ה למ"ש התוס' לעיל דלא חיישינן רק בלשמה דאין בקיאין בדרשה זו שלא קיבלו אותה א"כ בקרוב אין לחוש כלל, דא"כ גם בשטרות ניבעי בפני נחתם, אלא פשוט דלא חיישינן כלל לקרוב דבהא כולן בקיאין גם. במדינת הים, וזה פשוט:

בא"ד דגזרינן חתימה אטו כתיבה כו' עכ"ל. אע"ג דר"מ לא גזר כתיבה אטו חתימה י"ל כיון דבכל השטרות החתימה עיקר איכא למיגזר טפי חתימה אטו כתיבה:

בגמרא רב אשי אמר הא מני ר"י היא. ויש לדקדק דלעיל דפריך רבא מ"ט לא אמר כרבה הא ודאי ניחא ליה לאוקמא ככ"ע מדנוקי כר' יהודה לחוד, ואפי' להך תירוצא דמזוייף מתוכו י"ל דרבא לא ס"ל הך סברא דלא דמי למזוייף מתוכו כמ"ש התוס', וי"ל דמ"מ לימא כרבה ובפני נכתב משום לשמה ובפני נחתם משום קיום, דרבא לא ס"ל הדיוק דידענו לא מהני כיון דלפי האמת ס"ל משום קיום ודו"ק:

בתוס' ד"ה עד. עיין בספרי גט מקושר תירוץ נכון:

. בד"ה דקיי"ל הלכה כר"א בגיטין משום דמיירי הכא בגיטין נקט גיטין כ' עכ"ל איפשר ליישב דדוקא בגיטין הוצרך לומר הלכה כר"א דאי אין הלכה כר"א לא הוי גט בלא עדי מסירה, ולר"א כל קנין בעדי מסירה וה"ה בכל שטרי קנין כמ"ש התוס', א"כ פלוגתא דרב ושמואל היינו בשטרי הלואות וראיות, ולכאורה קשה דלדידן דקיי"ל שיעבודא דאורייתא ואפי' מלוה ע"פ גובה מלקוחות מן התורה רק משום פסידא דלקוחות אין לה קול, וא"כ במסר לו השטר בעדי מסירה ע"כ צ"ל דיש לה קול דאם אין לה קול מאי אהני דעדי מסירה כרתי הא אפי' מלוה ע"פ גובה מדינא ממשעבדי רק משום פסידא דלקוחות ואכתי איכא פסידא דלקוחות וע"כ יש קול בעדי מסירה, וא"כ אפי' תימא דלא מהני עדי מסירה מי גרע ממלוה ע"פ ובכה"ג דיש לה קול, וצ"ל טעמא דרבנן כיון דעדי מסירה לא מהני לקנין תו לא מהני למידי והוי כאילו הלוה בעדים בלא שטר, וא"כ לר"א דס"ל ע"מ כרתי לקנות א"כ ממילא בהלוואה אפי' תימא דלא הוי שטר ראיה מ"מ כיון דיש לה קול יש לגבות ממשעבדי, ולא גרע ממוכר שדהו בעדים דגובה ממשעבדי משום דאית ליה קלא, אלא דלקמן פליגי רב ושמואל לשיטתייהו דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא ושפיר תליא אי מעיקר הדין ע"מ כרתי דיש לו דין שטר, אבל למאי דקיי"ל שיעבודא דאורייתא שפיר יש לגבות ממשעבדי כיון דאית ליה קלא ודו"ק, לכן נקט בגיטין כיון דקי"ל שיעבודא דאורייתא והלכתא כוותיה בגיטין ממילא גם בשטרות גובה ממשעבדי:

בא"ד והא ר"א מודה במזוייף מתוכו משמע דאביי ור"י סברי כר"א עכ"ל. איפשר לדחות דודאי אי מוקמינן סתם מתני' כר"א שפיר י"ל דהלכתא כוותיה, אבל אי לא מוקמינן כוותיה י"ל דאין הלכה כר"א, וא"כ י"ל דרב יוסף דקאמר אקנייה בעדי מסירה היינו משום דס"ל הלכה כר"א, ואי סתמא דמתני' דמצרכא נמי בפני נחתם לא אתיא כוותיה אין לפסוק כר"א, וצ"ל דס"ל מתני' כר"א וא"כ י"ל דהיינו קושיא כיון דס"ל כר"א ע"כ מוקמית סתם מתני' כר"א, וקשה הא חתימה לא בעי, וע"כ צ"ל כשינויא דש"ס דמודה ר"א במזוייף מתוכו, וא"כ ממה נפשך אין להכשיר, וא"כ לפי האמת י"ל כיון דלרב אשי מתני' לא אתיא כר"א אינו מוכרח שיהיה הלכה כר"א, מיהו י"ל דבגיטין ודאי הלכתא כוותיה וא"כ ממילא כיון דקאמר בסתמא כר"א מוכח שפיר אפי' בשטרות ודו"ק:

בא"ד ולפיכך כו'. תמוה דאין לו המשך דבלא"ה צ"ל עדי מסירה לפי שיטת התוס' דבעינן דוקא עדי מסירה, ונראה ליישב דבאו לשלול שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל גם לר"א סגי בעדי חתימה והקשו עליו הרבה קושיות, והר"ן תירץ דלר"א ע"ח מטעם עדי מסירה כיון שהגט יוצא מתחת ידה אנן סהדי שנמסר לה, ועפ"ז יומשכו דברי התוס' והוא מהא דפליגי אי בשטרות הלכה כר"א פירש"י לקמן דף פ"ו ע"ב משום דכתיב וכתב בספר וחתום, והשתא קשה לסברת הרי"ף מנ"ל דבשטרות לא דילמא הא דכתב וכתב בספר וחתום היינו משום דלא הוה עדי מסירה לכך הוצרך לעדי חתימה וע"ח נמי מועילין מטעם עדי מסירה, ואין לומר ימסרנו בפני עדים החתומים י"ל שלא היה המקבל שם, וע"כ הוכרח לעדי חתימה ולא מוכח כלל דבשטרות לא, אלא ע"כ לא סגי בלא עדי מסירה, ועדי חתימה לא מהני כלל למ"ד עדי מסירה כרתי, ושפיר יתכן פלוגתא דבשטרות אי מהני עדי מסירה די"ל מדכתיב וחתום לא מהני עדי מסירה ואידך ס"ל משום עצה טובה, וא"כ שפיר כתבו התוס' ולפיכך דמוכח דלא מהני עדי חתימה כלל בלא עדי מסירה ודו"ק:

אמנם כן בזה יש ליישב שיטת הרי"ף דדייק הלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות, והרא"ש הקשה עליו מהאי מתנתא שהביאו התוס' ראיה ממנה, ולפ"ז ניחא דודאי הא דרב ס"ל בשטרות לא היינו משום דמוכח מדכתיב וחתום, אלא די"ל לעולם בכולהו מהני עדי מסירה, והא דכתיב וחתום היינו לפי שהמקבל לא היה שם לכך החתים בו עדים וכשיבא המקבל ימסרנו בינו לבין עצמו וזה ג"כ עדי מסירה:

אלא דזה תליא אם כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ולא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ותליא אי אמרינן עדיו בחתומין זכין לו, א"כ שפיר י"ל דבשטרות נמי הלכה כר"א והא דכתיב וחתום היינו שהמקבל לא היה שם דודאי לא איירי בשטר הקנאה דהא דייקינן מהכא דקנין שטר דאורייתא בקידושין דף כ"ו, א"כ משמע ודאי דעיקר הקנין בשטר, וא"כ אין כותבין ללוה בלא מלוה וכן אין כותבין שטר ללוקח כמ"ש הש"ך בח"מ סימן רל"ח, אך אי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו שפיר כותבין, וא"כ י"ל דלא מוכח כלל דבשטרות לא יועיל עדי מסירה ויתכן שפיר הלכתא כר"א בשטרות ג"כ, והשתא י"ל דשמואל דס"ל הלכה כר"א בשטרות היינו משום דשמואל ס"ל כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש התוס' פרק מי שהיה נשוי דף צ"ד ע"ב, א"כ שפיר י"ל דהלכה כר"א בשטרות ג"כ דאין ראיה מן הכתוב שנאמר וחתום די"ל שהמקבל לא היה שם, וא"כ הך דסנהדרין דהראיה מן אביי דהא כתב הרא"ש דלא אמרינן הלכתא כבתראי כי אם מאביי ורבא ואילך, וא"כ שם אביי לשיטתיה דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו שפיר י"ל הלכה כר"א גם בשטרות, אבל למאי דפסק הרי"ף דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, וא"כ ע"כ המקבל היה שם ולא הקנה לו בעדי מסירה מוכח שפיר דלא אמרינן בשטרות ע"מ כרתי, ודברי הרי"ף ברורים לפי שיטתו והתוס' איפשר לשיטתייהו אזלי דפסקי כמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו, לכן פסק כר"א גם בשטרות וא"ש:

בא"ד וצ"ל דבמשולשין איירי כו'. לכאורה אין לזה המשך, ונראה לפי מ"ש בסמוך שבאו התוס' לשלול סברת הר"ן דעדי חתימה מועילים מטעם עדי מסירה דאנן סהדי שבא לידה כיון שאנו רואים הגט בידה ולנפילה לא חיישינן, א"כ י"ל דמשום הא גופא בעינן לר"א דס"ל ע"מ כרתי א"כ אין עדי חתימה מועילין רק מטעם עדי מסירה, א"כ כשאין מוכיח מתוכו א"כ לא ידענו ממי נמסר לא שייך מוכיח מתוכו, ולזה כתבו התוס' כיון דבמשולשין איירי אף לר"מ א"כ שפיר מוכיח מתוכו, וא"כ אמאי לא יועיל לר"א וע"כ שאין ע"ח מועילין כלל לר"א, ועיין פני יהושע ואתה תבחר:

בגמרא מהדרינן אדר"א דקיי"ל כוותיה בגיטין. התוס' דייקו דהא קמ"ל גם בשטרות הלכה כר"א עימ"ש בלשון התוס', א"כ ה"ל למימר בסתמא הלכה כר"א, ונראה לפי דעת הרמב"ם דכל שטר חתום ה"ל ח"י העדים מפי כתבם, והש"ך שם בסימן כ"ח הביא דברי הרמב"ן שהרבה להשיג עליו דאיך מכשירין בגיטין ושטרי קנין ע"פ ע"ח, גם קשה דלעיל אמר ריש לקיש בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעו דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי, ולהרמב"ם אין מציאות שטר מן התורה, ונראה דודאי לפי עיקר הדין י"ל שטר הוי מפי כתבם וכיון דהוי מפי כתבם א"כ ודאי אין לסמוך על העדים דמה שסומכין על העדים היינו משום דמחזקינן להו בחזקת כשרות שלא יעידו שקר, אבל בהא דלאו עדות הוא מן התורה אף אם יחתמו בשקר לא עברו אלא תענה לכן אין לסמוך עליהם מן התורה, מיהו השתא דתקינו רבנן שיועיל עדותן ממילא חתימת ידן כאילו העידו כן, שהרי אחר שמוציאין ממון בעדותן מדרבנן ממילא ה"ל עדים מן התורה שהרי עדותן מועלת, לכן מהני שפיר בגט אחר שתקנו שמועיל עדותן א"כ אנן סהדי שהענין אמת ובעל זה כתב לה גט, וכעין שכתב הר"ן בעדי מסירה, מעתה י"ל דלהכי הורה הש"ס באצבע דהלכה כר"א בגיטין ולא אמר סתמא משום שהיה עולה על הדעת דבשטרות דוקא י"ל הלכה כר"א אף דמעשים בכל יום דשטר מועיל ע"פ ע"ח י"ל דהיינו מדרבנן, אבל בגט אינן מועילין ע"ח מן התורה, וא"כ ע"כ מתני' דסומכין על גט ע"י שליח ע"כ בשביל עדים החתומים בו דבלא עדים אין סומכין על השליח, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט