גרש ירחים רח

שעל תנאי נתנו לה ולא שייך לדידה יהיב דילמא אינו מאמינה, ונראה דאין הכי נמי קאמרינן דכיון דהם בעיר אחת מה לו למסור לשליש כלל היה לו להחזיק הגט בידו עד שיתנהו לה והיינו דקאמרינן לדידה יהיב לה וימתין עד שיקיים התנאי ויתננו לה בעצמו:

ועפ"ז יש ליישב קושיית המהרש"א לעיל בתוס' ד"ה בעל אמר שהקשה אמאי לא מפרשי בשליח להולכה והגט ביד האשה, ולפ"ז לק"מ דודאי בבעל אומר להולכה בלא תנאי אין שייך לומר דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה יהיב לה דלטעמיה דמסרו להולכה והאשה כאן היה לו למסור הגט לדידה כמ"ש התוס' גופייהו לעיל, אלא באומר להולכה על תנאי אין ראיה ממה שלא מסרו לדידה די"ל שאינו מאמינה בקיום התנאי, ושפיר הוה מצי למימר בכה"ג בעל אומר להולכה על תנאי דשייכא נמי פלוגתייהו היכא דהגט ביד שליש וטוען לקבלה דאיכא נמי סברא דאם כדברי השליש שמסרו לקבלה לדידה הוה יהיב, אלא ודאי כדבריו שמסרו להולכה על תנאי ולא האמינה בקיום התנאי רק לשליש ועכשיו שלא בא הגט ליד האשה חוזר בו, אלא דהש"ס לא איירי בהכי והשתא תו לא קשיא קושיית המהרש"א דיפרשו התוס' כשיטת הרי"ף בשליש אומר להולכה והגט יוצא מת"י האשה דהא התוס' ס"ל ביש מיגו שליש נאמן אף לר"ה א"כ כשהשליש אומר להולכה שפיר מהימן במיגו דיהב ליה בעל על תנאי ונתקיים התנאי ומסרו ליד האשה דתו לא מצי למימר לדידה יהיב לה די"ל שאינו מאמינה בקיום התנאי, ואין לומר שיחזיק הגט אצלו עד שתקיים התנאי די"ל שמא לא תקיים התנאי עד למחר ויפסל הגט דה"ל מוקדם לכן נתנו ביד שליש להולכה שאף אם לא תקיים עד למחר לא יפסל משום מוקדם כיון שהוא ביד שליש משא"כ אם היה הגט אצלו היה פסול משום מוקדם, ולא היה תקנה למוסרו לשליח לכמה פוסקים כיון שנעשה מוקדם ביד הבעל, ואפי' להפוסקים דכשר ע"י שליח מה לו לבקש שליח אח"כ טוב שימסרנו מיד לשליח, וא"כ בשליש אומר להולכה מסרו לו אפי' בלא תנאי נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר שמסרו לו על תנאי דלא הוה שייך סברא דאם איתא דלגירושין לדידה יהיב, משא"כ אי איירי בש"ק שפיר י"ל לדידה יהיב, ואין לומר דמסרו על תנאי דמ"מ מה לו למוסרו לשליש כלל, ואין לומר משום מוקדם דבשליח לקבלה אם לא תקיים התנאי ביום זה נמי ה"ל מוקדם ודברי התוס' ברורים ונכונים:

ולפ"ז נראה דשיטת התוס' כשיטת הראב"ן שהביא הש"ך ח"מ סימן מ"ז דכשהשטר ביד ב"ד לא הוי מיגו דהא קשה לפ"ז מאי קשיא להו להתוס' מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו מערסא לערסא הא יכול לומר לפקדון, ולפמ"ש לק"מ דבשליח אומר להולכה והגט ביד האשה נאמן במיגו דאי בעי אמר על תנאי ניתן לו ולא שייך אם איתא, אלא די"ל בקושיית התוס' דהא צ"ל בפ"נ בפני ב"ד ותו לא הוי מיגו דאיתחזק בבי דינא, אבל מ"מ לא מצי לאוקמא הסוגיא בש"ה דמשמע אפי' לא אמר כלל בפ"נ והגט ביד האשה כגון שמקויים או באותה מדינה, ובזה שפיר י"ל מיגו דעל תנאי ניתן לו, אבל מערסא לערסא שאומר בפני ב"ד סתם לא שייך מיגו דאיתחזק בב"ד וכפירוש ראב"ן, ומ"מ לא מתפרשא הסוגיא להולכה דלעולם יש לו מיגו דאי בעי אמר על תנאי ניתן כשלא איתחזק, וא"כ למאי דמסיק הש"ך דאם מפרש בב"ד נאמן במיגו א"כ גם מערסא לערסא נאמן במיגו דאי בעי אמר קודם שהראה הגט בב"ד שניתן לו על תנאי ואח"כ היה מראהו, והכל ניחא ודוק היטב:

ויצא לנו מזה לשיטת התוס' אם אמר שניתן לו על תנאי ג"כ שייך אם איתא אם הוא שליח לקבלה ואם הוא שליח להולכה וטוען שנמסר. לו על תנאי שליש מהימן גם לר"ה דיש לומר דלא מסרו לה מפני שלא האמינה בקיום התנאי וגם בעצמו לא היה יכול להחזיקו שלא יפסל משום מוקדם:

מיהו שיטת הרי"ף דגם בש"ה שייך אם איתא א"כ י"ל דאפי' טוען על תנאי ניתן לו אינו נאמן ג"כ דמ"מ לא היה נותנו לשליח רק היה מחזיקו אצלו, מיהו הדין נמי כן בש"ק כמ"ש הרשב"א בשמו, ולמ"ש לקמן גם רש"י מודה דגם בש"ה הדין כן, או דס"ל להרי"ף דגט מוקדם ביד בעל נמי כשר ע"י שליח:

בא"ד אלא לא חשיב מיגו כו' כיון דבעלה אומר לפקדון עכ"ל וברא"ש כתב שאינה רוצה להתגרש מספק, ובב"ש סימן קמ"א סעיף נ"ה ס"ק פ"א עשה מחלוקת בין התוס' להרא"ש דלהתוס' כשאינה יודעת שהבעל יערער מקבלת הגט, ואין דבריו ברורים דגם כוונת התוס' דלא שייך מיגו רק כשא' משקר אמרינן דיכול לטעון שקר שהיה עדיף אבל היא שאינה חפצה להתגרש שלא כדין א"כ תאמר האמת אף שתקבל הגט שקיבלתו מיד השליח וכיון שהבעל אומר לפקדון ומהימן על זה משום דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה וגם היא תאמר כן ואינה רוצה להתגרש מספק ואף שתקבלנו לא יועיל לה, ומ"ש התוס' שלא תתרצה לקבל הגט היינו כשכבר שמעה דלפקדון היינו משום שאינה רוצה להתגרש שלא כדין א"כ גם כשתקבלנו מעיקרא כשתאמר האמת אינו מועיל לה כלום, וכן משמע ממה שהקשו התוס' לעיל מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו מערסא לערסא דאף שהגט בידה קודם עירעור הבעל לא אהני לה מידי, ואין כאן מחלוקת כלל וקושטא דמילתא נקטו דכששומעת שהבעל אומר לפקדון לא תקבלנו ואפי' כבר קיבלתו תאמר האמת כיון שאין רצונה להתגרש שלא כדין וזה פשוט וברור:

בא"ד לכך נראה לפרש דהא הימניה כו' ואע"פ שהוא משקר עכ"ל וקשה לפ"ז מ"ט דר"ה דאם איתא דלגירושין לדידה יהיב לה דילמא אין ה"נ דמסרו לפקדון ומ"מ הא הימניה אפי' משקר וא"כ אף כשנתנו לפקדון מ"מ ע"ד כן מסר לו שאם ישקר יהיה לגירושין לכן לא מסרו לדידה, ואין לומר משום סברא דאם איתא אמרינן דלא הימניה כלל דסמך על זה שיאמר אח"כ בודאי לפקדון מסרתיו מדלא נתתיו לאשה דהא הימניה היינו משום שהיה יכול למוסרו לאשה, וא"כ אם היה מוסרו לאשה והאשה היתה יכולה לומר שמסר לה הגט בעצמו דלהכי מיקרי הימניה, וצ"ל דמ"מ לא הימניה רק בשקר שאינו מבורר, אבל הכא מכח סברא דאם איתא ה"ל שקר מבורר וע"ז לא הימניה, ור"ח לא ס"ל סברא זו דאין זה מבורר כ"כ א"כ משמע דבבאו עדים שנתנו לפקדון ודאי לא מהימן שהרי בודאי נתברר שקרו, לכן תמוה לי על רי"ו שכתב בשם התוס' והרא"ש, וכ"מ בחידושי הרשב"א שאפי' באו עדים שלפקדון נאמן השליש דא"כ קשה מ"ט דר"ה הא אפי' מסרו באמת לפקדון מ"מ סמך עליו אם יאמר לגירושין וסברא דאם איתא מי עדיפא מעדים אלא ודאי ליתא וגם ר"ח מודה בעדים, וי"ל דבהא גופא פליגי דר"ה לא סבירא ליה הימניה באיסורא לכן אמרינן אם איתא, ור"ח. ס"ל הימניה אפי' באיסורא ודו"ק:

בגמרא מתיב ר' אבא כו' ושליש נאמן כו' ויש לדקדק לפמ"ש התוס' דבאשה ליכא מיגו שאינה רוצה להתגרש שלא כדין, וא"נ דאיירי בברי כדמשמע לשון זה אומר כך וזה אומר כך הרי יש לו מיגו דאי בעי היה לוקחו מיד השליש ובמיגו ר"ה מודה כדמוכח בסוגיין, וי"ל דלשון זה אומר כך וזה אומר כך משמע שכבר נחלקו התובע והנתבע שהתובע אומר שהחפץ הושלש בידו להחזירו למפקיד וזה אומר שהופקד להחזירו לזה שטוען עליו וע"ז קאמר דשליש נאמן מה שיאמר אח"כ ובזה ליכא מיגו לשליש כיון שכבר נפלו חלוקי טענות שביניהם והודו שהוא ביד שליש אף שהשליש אומר עכשיו כדברי הא' כיון שכבר נפלו חלוקי הטענות ביניהם ה"ל מיגו למפרע וכמ"ש הש"ך ר"ס מ"ז א"כ מוכח דשליש נאמן בלא מיגו דכיון שכבר הודו הבע"ד שהוא ביד שליש מה שהשליש אומר עכשיו כדברי הא' אין ראיה דשמא מעיקרא לא רצה השליש לשקר עד עכשיו:

מיהו אכתי איכא למידק דילמא ע"כ לא קאמר ר"ה רק בברי ושמא דהאשה טוענת שמא, משא"כ הכא דטוען ברי רב הונא מודה, וי"ל דטענה דלפקדון טענה גרועה היא דבכל דוכתי לא חיישינן להכי דבשתי עיירות אע"פ שהאשה טוענת שמא אין יכול לטעון לפקדון, אע"ג דר"ה ס"ל ברי ושמא ברי עדיף מ"מ לא חשיב ליה טענה רק מכח אם איתא לכן מדמי ליה שפיר כנ"ל ודו"ק:

בפירש"י ד"ה ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה כו' והקשה המהרש"א דהא לא פליגי ר"ה ור"ח רק אם אמרינן הימניה וא"כ אי לא בעי עדי אמירה גם לר"ה לא בעינן וא"כ תיקשי לר"ה ג"כ ממתני', ונדחק דבעדי אמירה הקושיא לר"ה ג"כ והוא דחוק ולא משמע כן בלשון רש"י, לכן נראה ליישב דודאי רש"י פירש דשליש נאמן מטעם מיגו כמ"ש כאן, והתוס' הקשו עליו דבמיגו מודה ר"ה ותירצו דכאן לא הוי מיגו דאיפשר שאין רצון האשה לקבל, מיהו רש"י ס"ל דמ"מ מיגו הוא דהא מסתמא אין לחשוד לשליח שישקר בחנם דאין אדם חוטא ולא לו ואי חשדינן ליה למשקר היינו ע"פ איזה חשד שעושה כן לבקשת האשה א"כ ע"כ לומר שגם היא חפצה להתגרש שלא כדת וא"כ שפיר היתה יכולה לקבל ממנו הגט, אלא דר"ה ס"ל אע"ג דשייך אין אדם חוטא מ"מ איכא כנגדו חזקה דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לכן איפשר שאף שאין האשה חפצה לקבלו מ"מ יש חשש על השליש, משא"כ בהך קמאי דידי ודאי מיגו מעליא הוא ובמיגו מעליא מודה וא"כ בעדי אמירה קושטא דמילתא דשייך מיגו שהיא אומרת שעשאתו ש"ק בעדים וע"ז שטוענת ברי גם לר"ה מהימנא במיגו דאי בעי היתה מקבלתו מיד השליש, אלא דהא בהא תליא כיון דלר"ה בעל מהימן שמסרו לפקדון וא"כ לא סגי דתתגרש רק כשבאים עדים שהבעל מסרו לגירושין א"כ לא סגי בלא עדי אמירה כיון דאיכא עדים שנמסר לשליש תו ליכא מיגו דהיתה לוקחתו מיד שליש על עדי אמירה דכיון דבאים עדי קבלה לפנינו תו ליכא מיגו על עדי אמירה, וא"כ ממילא לעולם צריך עדי אמירה שהרי בלא ע"ק לא תתגרש וא"כ לא שייך מיגו על אמירה דבודאי אמת אומרת על אמירה כיון דטענה ברי, מ"מ כשאין עדי קבלה לא סגי דתיגרש וכשבאים עדי קבלה בטל המיגו דכל טיב מיגו הוא כל זמן שלא באו עדים להכחיש טענה ראשונה שהיה יכול לטעון כמו בשדה זו של אביך שכל זמן שאין עדים נאמן וכשיבאו עדים אח"כ נתבטל המיגו שלו, וא"כ בהכרח צריכה לעדי אמירה וגם לע"ק דכיון דצריכה לע"ק שקיבלו השליח לא סגי בלא עדי אמירה שהרי כשיש ע"ק לא מצי למימר שלדידה יהיב לה, וא"כ לר"ה א"ש דבעינן תרווייהו משא"כ לר"ח דס"ל דשליש נאמן א"כ לא צריכי לא