גרש ירחים רז

לקבלה ה"ל נפילה דחד, ומסיק דאפי' לפירש"י דשליש נאמן נמי על עדי אמירה מ"מ כאן איירי באיכא עדי אמירה דאל"כ לר"ה לשיטתיה חיישינן לנפילה ע"ש שהאריך בזה, ולפענ"ד תמוה אם ניחוש לנפילה מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו בפ"נ הא יכול לטעון ממני נפל, ואפי' תימא דבשליח להולכה שאומר בפ"נ לא חיישינן לנפילה מטעם מידק דייק מ"מ קשה בארץ ישראל או במקויים בחותמיו שא"צ לומר בפ"נ אכתי יערער הבעל שממנו נפל, [ודברי תשובת הרא"ש יתבאר בחידושי לח"מ], אלא ע"כ לא חיישינן לנפילה בגט אי משום דלפירוש התוס' שם בב"ב מיקרי נפילה דיחיד כשאין לתלות רק שנפל מאחד נמי מיקרי נפילה דיחיד ודוקא גבי ממך מיקרי נפילה דרבים דיש לספק על כל העולם שהיה השטר בידו ואולי יש אחד שלא נזהר, א"כ הכא אפי' בשליח להולכה מיקרי נפילה דיחיד שאין לספק רק שנפל מן הבעל לחוד, ותמהני שלא זכר בפ"י דברי התוס', ואם נימא כפירשב"ם דנפילה דיחיד היינו שנאבד מיוסף בן שמעון ומצאו יוסף בן שמעון אחר מ"מ צריך לפרש דבגט לא חיישינן לנפילה, או יש לחלק בין שטר זה שכתוב בו ממך ולא חייש לפרש איתרע טפי דאולי משטה בו והבל הוא וסמך שיטעון שלא זה הוא המלוה ואיכא ריעותא מדלא חש לפרש היטב, וכן בשני יוסף בן שמעון ה"ל לפרש בשטר, עכ"פ בגט מוכח דלא חיישינן לנפילה דאל"כ פסלתינהו לכולהו גיטא שע"י השליח, לכן לא ראיתי להאריך בזה:

אלא דקשיא לי על הרשב"א מנ"ל דטענת פקדון עדיפא מטענת נפילה דילמא לר"ה ס"ל סברא דאם איתא מהך טעמא גופא נאמן ג"כ לטעון שנפל ממנו כיון דאיכא הוכחה דלא יהביה לגירושין אבל ודאי בעלמא לא חיישינן לנפילה, ואיפשר לומר דס"ל להרשב"א דודאי סברא דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה סברא מעלייתא היא אלא דר"ח ס"ל כיון דהימניה אפי' מסרו באמת לפקדון כמ"ש התוס', א"כ ליכא ריעותא מזה דאין ה"נ שמסרו לפקדון מ"מ סמך עליו אם יאמר לגירושין, וא"כ אם נימא דטענת נפילה הוי טענה א"כ גם לרב חסדא כשאומר לפקדון יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר ממני נפל, מיהו לפמ"ש הש"ך בח"מ דבשליש לא מהני מיגו א"כ שפיר י"ל אפי' לר"ח אם טען ממנו נפל נאמן רק מיגו לא מהני בשליש, ובהכי ניחא הא דאמר רבה ומודה ר"ה באמרה קמאי דידי כו', והוקשה למפרשים הא אנן קיי"ל כרב חסדא ומאי נ"מ, ולפ"ז ניחא דבטענת נפל מודה ר"ח דהוי טענה דיכול לטעון כן מכח הוכחה זו דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה, והשתא באמרה קמאי דידי אפי' אמר ממני נפל נמי לא מהימן, וא"ש הכל ודו"ק:

איברא די"ל דע"כ מוכח דגם נפל לא מהימן לר"ח דאל"כ מאי פריך בש"ס לר"ח ממתני' ניהמניה לשליש נימא דר"ח מודה דיכול לטעון ממני נפל מכח הוכחה דאם איתא, א"כ צריך שתי כיתי עדים שמא יטעון הבעל נפילה דלא שייך הימניה, אלא דמ"מ אינו מוכרח לר"ה דלא מהימן לטעון נפל במיגו דלפקדון, רק לר"ח דאין יכול לומר לפקדון גם נפל אינו יכול לטעון ופריך שפיר לר"ח, וא"כ להפוסקים דפסקו כר"ה י"ל אפי' טען נפל כיון דיש לו מיגו דלפקדון שפיר מהימן דאין דברי הרשב"א מוכרחים בזה אליבא דרב הונא, ומ"ש בספר פני יהושע דבלא"ה קשה להרשב"א שיהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר להולכה ומחמת כיסופא לא יהיב לדידה, דברי תימה הם דלהך סברא דבלהולכה לא שייך אם איתא א"כ בטוען להולכה גם לר"ה שליש נאמן:

מיהו איפשר דהרשב"א לא ס"ל כדברי הש"ך רק כשיש מיגו לבע"ד לא מהני נאמנות השליש, והשתא שפיר דברי הרשב"א מוכרחים דנפילה אינה טענה אפילו היכא דשייך אם איתא דאי נפילה הוי טענה תיקשי לר"ח ליהימן לפקדון במיגו דנפילה אע"כ נפילה אינה טענה כלל, א"כ ממילא גם לר"ה אינו נאמן לטעון שממני נפל אע"ג דמסייע ליה סברא דאם איתא, ודוק היטב, וכן משמע באמת מלשון הרשב"א בד"ה ורב חסדא אחר שהביא דברי הראב"ד וכתב ולדידי ניחא וכו' וכתב וטעמא דמילתא כו' מיהו דוקא במקיימתו ע"ש:

בפירש"י ד"ה בעל אומר לפקדון כו' והאיש והאשה יחד בעיר עכ"ל. עיין בס' פ"י שכ' שיש לתמוה שלא נזכר בש"ס מזה ונדחק בדברים רחוקים, ולעד"נ דודאי ס"ל להש"ס דמילתא דפשיטא הוא דלא שייך ליתן גט לפקדון שהרי נפסל בלינה ונעשה מוקדם ומיפסל, וע"כ טעין לפקדון לפי שעה הפקידו, אלא דקאמר לפקדון מהאי טעמא גופיה שביקש ליתנו בעצמו לאשתו ולא ע"י שליח ונתנו לפי שעה לפקדון עד שתבא האשה ויתנהו לה בעצמו, ויש להסביר דפעמים אשה עושה שליח לקבלה מחמת כיסופא דכסיפא לה מילתא לקבל הגט בעצמה והבעל פעמים שרוצה דוקא ליתן בעצמו לידה כדאמרינן לקמן פרק מי שאחזו דף ע"ד גבי גט לצעורה קא מיכוון, והשתא הבעל קאמר לפקדון והיינו עד שתבא האשה ויתנהו לה בעצמו ושליש אומר לגירושין, והשתא ממילא איירי שהאשה בעיר אחת עמו דאם אינה בעיר מה לו ליתן גט לפקדון שמא לא תבא מיד ונפסל הגט בלינה כיון שרוצה ליתן לה בעצמו לידה והוי טענה גרועה מצד עצמה, ולזה קאמר ר"ה בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה בעצמו דאין דרכו ליתן הגט לשלוחה כשיוכל ליתנו בעצמו דהוא לא חייש לכיסופא דידה, וא"כ אם אין האשה ) בעיר ודאי לאו טענה הוא לפקדון דלא עביד דמפקיד גיטא רק שיחזור ויקבלנו ויגרש בעצמו, והאשה דרכה לעשות שליח לקבלה משום כיסופא ולפי שהשליח בא משם האשה שנעשה שלוחה לקבל פעמים שאומר הילך הגט לפקדון וכשתבא האשה אטלנו ממך ואתננו לאשה, וס"ל לר"ה דאין דרכו ליתן הגט לשלוחה כשהאשה מזומנת ויוכל ליתנו לאשה עצמה אבל בלא"ה אין דרך כלל להפקיד גט, והשתא ממילא בשליח להולכה לא שייך טענה לפקדון אפי' בעיר אחת כיון שלא בא השליח משמה מה לו להפקיד הגט ביד אחר ודאי טענה גרועה היא, רק בשליח קבלה שבא משם האשה דרכו לפעמים לומר הילך הגט לפקדון עד שאתננו בעצמו אבל שיפקיד גט מעצמו לא הוי טענה כלל, ומיושבים כל קושיות התוס':

וגם מה שדייק המהרש"א אמאי לא פירש שליש אומר להולכה דבהא אפי' לר"ה מהימן השליש דמה לו ליתן הגט לפקדון ודוקא היכא דמצי למיהב לדידה פליגי, ור"ח ס"ל דשליש נאמן משום דהימניה, כן נ"ל לולא שהראשונים לא פירשו כן:

בתוס' ד"ה בעל כו' וא"ת מה הועילו כו'. לכאורה י"ל דלא פליגי רק בש"ק שא"צ לומר בפ"נ אבל היכא דאומר בפ"נ כי היכי דמהני לבטל ערעור של הבעל שלא יטעון מזוייף ולא מהני טענתו כדכתבו התוס' בריש מכילתין והיינו משום דאמרינן מידק דייק, הכי נמי לא מצי לטעון לפקדון, אלא דאין זה מספיק דקשה בא"י אמאי א"צ לומר בפני נכתב דאף שעדים מצויין לקיימו מ"מ שמא יטעון לפקדון, מיהו הך קושיא דמערסא לערסא לא קשיא די"ל שפיר היכא דאמר בפנ"כ לא פליג ר"ה, וא"ש בזה פירש"י שפירש דפליגי בשליח קבלה דבשליח הולכה רב הונא מודה, ובלא"ה י"ל הא דמערסא לערסא כיון דלא יהביה לדידה ע"כ איכא טעמא וממילא גם לר"ה שליש נאמן, וכן העירני לזה בני הרבני החריף מהור"ר אהרן נ"י:

בד"ה שליש נאמן דהא הימניה אפילו אומר הבעל שנתן לו בפני עדים כו' עכ"ל. נראה דלשיטת התוס' דלעולם בעינן עדי מסירה ע"כ כשאומר השליש שנמסר לו בפני עדים דאל"כ לא אהני מידי אפי' מסרו לגירושין, א"כ מוכרח ע"כ דאפי' מסר לו בפני עדים נאמן, אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם דביש ע"ח א"צ לעדי מסירה י"ל שמסר לו בלא עדים, ואף שהבעל טוען שמסר לו בעדים י"ל דלא מהימן כיון שאין העדים בפנינו ולא מרעינן להימנותא דשליש. ויש לדקדק לדברי התוס' מאי פריך הש"ס משליש נאמן בדיני ממונות נימא בדיני ממונות שייך טפי הימניה כיון דאין עדים בפנינו ע"כ הימניה אבל בגט שהשליש בעצמו מוכרח לומר שמסר לו בעדים י"ל דלא שייך הימניה לכן בסברא כל דהו מרעינן להימנותיה, להכי קאמר ר"ה משום אם איתא לא מהימן, וי"ל דלקמן דף פ"ו ע"ב משמע דמספקא לן אי ס"ל לר"ה הלכה כר"א בגיטין, לכן מסיק הש"ס אפי' אי ר"ה ס"ל כר"מ א"כ לא בעי עדי מסירה כלל ושפיר אית לן למימר דהימניה כמו בממון, מיהו לפי שיטת ר"ת לעיל דף ד' ד"ה דקיימא דאפי' לר"מ בעינן למוסרו בפני שנים א"כ קשיא איך מדמי נאמנות דממון לנאמנות דגט דלא סגי בלא עדים, ועיין בספרי גט מקושר ריש סדר גט שני:

בא"ד חדא דבלא שום מיגו כו' עכ"ל. איפשר לומר דרש"י לשיטתיה אזיל כפי מה שכתבו קצת פוסקים דס"ל לרש"י מיגו למפרע, וא"כ לעולם אי הוה ליה מיגו מעיקרא שפיר נקרא מיגו לגבי שליש, וגם שם בפרק ז"ב ס"ל כיון דאיתחזק בבי דינא לא אמרינן מיגו מ"מ איכא מיגו קודם דאיתחזק וע"כ ס"ל דשליש אינו נאמן במיגו דלמפרע, ואהא מותיב ליה הש"ס דגם מיגו למפרע מהני, אלא דהפוסקים ס"ל מיגו למפרע לא אמרינן דשמא מעיקרא לא ס"ד לשקר עד עכשיו שנהפך לבו לרמיה, ובזה ס"ל לרש"י דמ"מ הוי מיגו, והשתא י"ל ר"ה ס"ל הסברא דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה מרעא לנאמנות לכן לא אהני מיגו דלמפרע דהוה מסר לה מעיקרא, וכאן נמי מיירי דראו הגט ביד שליש וליכא מיגו השתא רק למפרע, לכן מהני הסברא דאם איתא לר"ה דיש הוכחה שעכשיו רוצה לשקר אבל במיגו מעליא מודה רב הונא, מיהו קשה לפ"ז ל"ל למימר באמרה קמאי דידי לימא בפשיטות דבלא ראו הגט מהימן במיגו, לכן יש לפרש פירש"י בפשיטות כמ"ש בש"ך סימן נ"ו סק"א דפעם א' צריך להיות בידו מיגו דאל"כ לא מיקרי הימניה, והשתא כוונת רש"י ג"כ כן דלא ידענא שהימניה בשום פעם כיון שבא לפנינו קרוע איפשר שלא היה בידו מעולם למוסרו לה ושפיר ס"ל כפירוש התוס' דכאן לא הוי מיגו דאיפשר שלא תרצה האשה לקבל, וגם רש"י פירש בענין אחר באיתחזק ע"ש ואין כאן מקומו:

בא"ד ועוד אי חשיב מיגו לא הוה פליג ר"ה. איפשר ליישב קושיא זו דשפיר הוי מיגו אלא דס"ל דחזקה דאם איתא מרעא למיגו והשתא לקמן דאיכא נגד חזקה דאם איתא חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה שפיר מהני המיגו, ועמ"ש לקמן בישוב שיטת רש"י כל הקושיות ועיין בסמוך:

בא"ד לכן נראה לפרש כו' עכ"ל. וקשה לשיטת התוס' דשליש מהימן במיגו גם לר"ה, א"כ קשה הא יש לו מיגו להשליש דאי בעי אמר שמסר לו הגט על תנאי ונתקיים התנאי דתו לא שייך סברא דלדידה יהיב לה, גם הפוסקים כר"ה לא חילקו כלל בין שאמר השליש