גרש ירחים רו

בא"ד וא"ת לר' עקיבא כו'. התוס' בב"ק דף ע' כתבו דמתניתין כרבנן, ואיפשר דכאן לא כתבו התוס' להקשות רק מקמי דאסיקו התוס' אדעתייהו דבאינו בעיר מודה ר"ה, והוא ע"פ זה דקשה לר"ה דס"ל בעל נאמן א"כ אמאי נקט בקרע בעי ב' כיתות הא אפי' הגט בעין נמי טעון ב' כיתות כיון דשליש לא מהימן א"כ אמאי איכפל תנא לאשמועינן הדין בשעת הגזירה בענין קרע דלא נפיק גיטא מתותי ידיה הא בלא קרע הוי רבותא טפי, וצ"ל דקמ"ל בהא דלא מיבעיא בלא קרע לא מיקרי חצי דבר דהא כשהוא שלם ודאי יכול למוסרו לאשה ונאמן בלא עדים ופשיטא דלא מיקרי חצי דבר, לזה קמ"ל אע"פ שנקרע מ"מ לא הוי חצי דבר, והשתא לרבנן הא מילתא דפשיטא הוא דבכה"ג לא מיקרי חצי דבר דאפילו בעדי חזקה לא חשיב חצי דבר וכ"ש הכא שיש מציאות שיהיה נאמן בלא עדי קבלה, וע"כ הרבותא לר' עקיבא הוא, וקשיא להו שפיר אמאי באמת לא הוי חצי דבר, ובתוס' ב"ק נקטו למסקנא דבב' עיירות מודה רב הונא, וא"כ תו לא קשיא אמאי נקט קרע די"ל מתני' איירי בכל גווני אפי' בב' עיירות, והשתא שפיר מצי לאוקמא כרבנן ומ"מ נקט בגוונא דלא נפיק גיטא מתותי ידיה משום דבכה"ג אפי' בב' עיירות צריכה שתי כיתי עדים ודו"ק:

ובאמת נ"ל ליישב עיקר קושיית התוס' אמאי נקט אפילו, וי"ל דה"ק דהתוס' כתבו שם בב"ק דלרבנן לא מיקרי חצי דבר כיון שהעידו על מה שיכולין לראות, וא"כ המשנה הכי קתני דצריכה שתי כיתי עדים ולא מיקרי חצי דבר ולא תימא הטעם משום דלא סגי רק בשתי כיתי עדים דעדי אמירה אין יכולין לראות הקבלה ולהכי לא מיקרי חצי דבר, ולזה קמ"ל אפי' הן הראשונים כו' הרי שאיפשר שעדי אמירה יראו הקבלה ואפ"ה מהני שתי כיתי עדים, אף דאיפשר לעדי אמירה לראות הקבלה והיינו משום דבשעה שראו ושמעו האמירה עדיין לא יכולין לראות הקבלה ותו לא מיקרי חצי דבר, וכמו שכתבתי בספרי גט מקושר, ודוק היטב:

בא"ד וי"ל דלמ"ד בגמרא כו' לא צריכי עדי אמירה כו' עכ"ל לכאורה קשה דה"ל למימר בפשיטות דאם יטעון שמסרו לשליח קבלה נאמן דהוי כאומר גרשתיך ולא תצטרך לעדי קבלה, ואיפשר לומר דטעמא משום שבידו לגרשה ואם לא יהיו העדים נאמנין על הגירושין מטעם חצי דבר א"כ לא מיקרי בידו לגרשה שהרי לא יהיו העדים נאמנין על הקבלה, מיהו קשה דהוו מצי למימר אם תהיה האשה אצל הקבלה תוכל לטעון גרשתני וא"צ להביא שום עדים כדלקמן בסוגיין:

בא"ד כיון דאם אין שלשתן בעיר כו'. וכתב המהרש"א אע"ג דבעינן הכא עדי מסירה אפ"ה כיון דבאיכא עדי חתימה לא צריך לעדי מסירה כולי דבר הוא, ואי משום ע"ח גופייהו ע"ח מילתא אחריתא הוא, ובספר פ"י תמה על זה אמאי הוי מילתא אחריתא, וביקש לומר דסגי בכתב ידו של הבעל אלא שאין זה במשמעות לשון המהרש"א, ולענ"ד בלא"ה אין זו סברא דכתב ידו כתבו התוס' לעיל דף ג' דהוי כעדים א"כ צריכין לכתב ידו והרי ה"ל חצי דבר, ולענ"ד כוונת המהרש"א דודאי באיכא ע"ח והשליח מוסרו ליד האשה נאמנת בלא שום עדים שיאמרו בפנינו, א"כ ע"ח לא צריכי לשום עדים שכשהגט יוצא מת"י האשה בעדי חתימה היא נאמנת שעשתה שליח לקבלה כיון דע"ח לא צריכי לעדי אמירה, וכעין שאמרו בב"ק דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה, ודוק היטב:

בד"ה בעל כו' הא דלא נקט בעל אומר להולכה כו' משום דלא שייך כו' עכ"ל. והקשה המהרש"א כיון דגם בהולכה שייך אם איתא אמאי לא מפרשי התוס' דשליש אומר להולכה והגט ביד האשה, ותירץ דא"כ לא מהימן כיון דאין השלישות יוצא מתחת ידו, ולכאורה תמוהין דבריו דהתוס' כתבו בהדיא לקמן בדף הסמוך בד"ה בעל הא דבעי מערסא לערסא היינו כר"ח דס"ל שליש נאמן הרי מבואר דס"ל לר"ח גם בהולכה שליש נאמן וע"כ הגט יוצא מת"י האשה, ולכאורה נראה דמודה המהרש"א בפירש בשעה שהוציא השלישות מת"י, וא"כ בשליח להולכה שמוסר לאשה בפני שנים לגירושין הוי כאילו פירש השלישות, ולא קאמר רק דלא ניחא לפרש בשליח להולכה דא"כ איירי כשהוא ביד האשה ובזה ס"ל כיון שהוא ביד האשה ולא נודע באיזה אופן בא לידה וכבר יצא השלישות מת"י שוב אינו נאמן, וא"כ שפיר כתבו התוס' גבי מערסא לערסא כיון דאיירי שאומר בפנ"כ ומפרש השליחות ה"ל כאילו הוא בידו:

ועד"ז יש לפרש לשון המחבר באה"ע סימן קמ"א סי"א שכתב אין שליח להולכה צריך עדים אם הודו השליח והמשלח ואם כופר הרי זה ספק, וגימגם בו הב"ש דהא השליח נאמן והאריך הב"ש, ולפ"ז י"ל דאיירי שיוצא מת"י האשה והאשה קבלתו מן השליח ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם והאשה טוענת שנתנו לה לגירושין והבעל טוען שלא עשאו שליח, וס"ל דאם אומר בפנ"כ שפיר הימנוהו רבנן גם על השליחות, משא"כ כשלא אמר בפני נכתב אם טען הבעל שלא עשאו שליח אין תקנה לגט זה שיחזור אותו לאשה ויאמר בפ"נ דהא הבעל כופר ומתחרט ואינו רוצה לגרש לכן יכול לכפור בשליחות ג"כ, ואע"ג דבא"י ע"כ נאמן על השליחות היינו משום דליכא ריעותא אבל בח"ל שצ"ל בפ"נ ולא אמר גם על השליחות אינו נאמן כיון שכבר יצא השלישות מתחת ידו, לכן בהודה הבעל שפיר נאמן שנתנו לגירושין דהרי בידו לגרשה ולא גרע מאומר גרשתיך, ועוד דכל תיקון בפני נכתב משום ערעור הבעל לכן בהודה שפיר מהני, אבל בכופר הבעל ואומר שנתנו לפקדון שוב אין לו דין שליש מאחר שכבר יצא השלישות מת"י לכן אין השליש נאמן עוד:

אלא דקשה למה לא תהא האשה עצמה נאמנת שפירש השלישות לפניה ונתנו לה לגירושין דהא יש לה מיגו דאי בעי' אמרה שהיא קיבלה הגט בעצמה, ואיפשר דהגה"מ ס"ל כשיטת הראב"ד דכשהגט יוצא מת"י האשה אינה נאמנת לומר שנתנו לה אם לא נתקיים, וכדאיתא בסימן קמ"ב סי"ד, א"כ אין לה מיגו:

והשתא דאתינן להכי י"ל דהגה"מ איירי שאין לה קיום על הגט אלא דכשאומר לפקדון והוא שליש נאמן כיון דהימניה אף דיש לבעל מיגו דמזוייף כיון דהימניה, וכמ"ש הש"ך בסימן נ"ו סק"א דעדיף שליש מבעל דבר כיון דמודה דהימניה, משא"כ כשהגט יוצא מתחת יד האשה י"ל שנאמן לפקדון במיגו דמזוייף כיון דאין השלישות בידו וליכא מיגו לאשה דאם תאמר גרשתני תצטרך קיום דיהיה נאמן נגדה במיגו דמזוייף, אפי' לשיטת הרמב"ם דתוכל לינשא בלא קיום מ"מ כשיש לו לבעל מיגו דמזוייף יכול לערער ג"כ לפקדון, משא"כ אם השלישות יוצא מתחת ידו ומודה שהיה גט מעליא שפיר אמרינן דהימניה דלא מהני מיגו נגד השליש דמ"מ הימניה, וכמ"ש הש"ך שם:

ומה שהקשה הב"ש עוד על הגה"מ דאם הגט ביד השליח למה לא, יוכל לטעון לפקדון, דנהי דהשלישות בידו מ"מ בשליח להולכה יכול לחזור שלא ליתן הגט ויהיה נאמן במיגו, ותירץ דהוי מיגו במקום עדים דהימניה כבי תרי, ודבריו תמוהים דאיך יעלה על הדעת בשליח להולכה אם צווח לפקדון שיתנהו בעל כרחו של הבעל דכשאומר לפקדון לא גרע מחזרה, דטעמא דהימניה כתבו התוס' שאפי' באמת מסרו לפקדון מ"מ כיון דהימניה סמך עליו אם יאמר לגירושין יהיה לגירושין, וא"כ עכשיו שצווח לפקדון וחוזר מזה שנתן רשות לשליש ליתנו לגירושין פשיטא שאין הגט כלום אם נתנו שלא מדעת הבעל, ולא דמי לאמר גט שנתתי לך אינו גט או פסול דלא מהני לבטל הגט כדאיתא בר"פ השולח ובסימן קמ"א סעיף ס"ג היינו שם אינו מדבר רק על הגט, אבל כאן שאומר לפקדון פשיטא שרוצה שלא יגרש בו, וחלילה להקל בזה הס מלהזכיר, אמנם למאי דפרישית ניחא דמיירי שהגט יוצא מתחת ידה לכן לא נקרא שליש עוד אף שהיא טוענת שנתן לה לגירושין לא מהני מאחר שאין לה עדים שנתן לה לגירושין וכבר יצא השלישות מתחת ידו, אבל אם פירש בשעת מסירת הגט שנתנו לה לגירושין ויש עדים על זה הרי כבר היה נאמן בשעה שהיה השלישות תחת ידו, וכדאיתא בח"מ סימן נ"ו סעיף ג' הוי כאילו יוצא השלישות מתחת ידו, אבל אם הגט יוצא מתחת יד האשה ואין לה עדים שפירש בשעה שנתנו לה שהוא לגירושין בזה י"ל דלא מהימן כיון שכבר הוציא השלישות מתחת ידו והאשה עצמה אינה נאמנת שפירש לה לגירושין דמהימנינן לבעל במיגו דמזוייף ולק"מ, ובלא"ה נמי אינו מבואר כלל בהגה"מ שיהיה נאמן השליח כשהגט בידו רק כוונתו כיון דאם יצא השלישות מת"י אינו נאמן, א"כ כאן אינו נאמן ממנ"פ דקודם נתינה יכול לחזור ואחר שנתן ליד האשה שוב אין השלישות בידו ואינו נאמן ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בא"ד דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא כו' עכ"ל. ולפ"ז אם הבעל טוען להולכה אינו נאמן כיון דלא שייך טעמא דאם איתא דגם בלהולכה ה"ל למסור לה, וכ"כ בטור אה"ע סי' קמ"א ובש"ע סעיף נ"ה ולא מצינו חולק בזה, אלא דלענ"ד צ"ע בזה דכיון דמהימן לומר לפקדון א"כ יש להאמינו ג"כ להולכה אע"ג דלא שייך טעמא דאם איתא מ"מ יש לו מיגו דאי בעי אמר לפקדון יהיב ליה, ומ"מ לא שייך למינקט הפלוגתא בבעל אומר להולכה כיון דבהא לא שייך האי טעמא, אבל לבתר דחדית הש"ס סברא דאם איתא י"ל באומר להולכה נאמן במיגו דלפקדון דאז הוה מהימן משום סברא דאם איתא, ואיפשר לומר דמ"מ לפי שיטת הש"ך דאע"ג דיש לבע"ד מיגו מ"מ מהימן השליש, א"כ י"ל דוקא היכא דמצי למימר אם איתא דלגירושין לדידה יהביה לא הימניה כלום דסמך אאם איתא, אבל במודה דלהולכה נתנו כיון דהימניה לפי דבריו לא אהני ליה המיגו וצ"ע, עוד איפשר לומר דקשה הא יש לשליש מיגו דאי בעי אמר שניתן לו על תנאי ונתקיים התנאי דתו לא שייך אם איתא דלהכי לא יהיב לדידה שעדיין לא נתקיים התנאי, וצ"ל דלא מהני מיגו של השליש כיון דהשתא איכא למימר אם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה וא"כ גם מיגו דידיה לא שייכא דאם יאמר לפקדון הרי גם השליש יכול לומר לגירושין על תנאי ויבטל סברא דאם איתא, וגם זה צ"ע, מיהו לקמן כתבתי בתוס' ד"ה שליש דגם בשליש אומר על תנאי אינו נאמן וע"ש:

(דף ס"ד ע"א) בגמרא איתמר בעל אומר לפקדון. וכתב הרשב"א בחידושיו דדוקא בטוען לפקדון אבל במזוייף יתקיים בחותמיו ואי טען ממני נפל אינו נאמן דלנפילה לא חיישינן, ובספר פני יהושע הקשה עליו הא הכא לר"ה קיימינן דחייש לנפילה בב"ב דף קע"ב ע"ב גבי ממך אפי' מריש גלותא, ותירץ דבשליח