גרש ירחים רה

לתפוס בשביל המקבל, ועיין לעיל דף מ"ד ע"ב דמשמע בספיקא פליגי אי יחלוקו או שודא עדיף ומה שירצה השליח יעשה, ואיפשר לומר דאין השליח יכול לתפוס בשביל המקבל, רק לפמ"ש הרא"ש שם דקנה מטעם תופס לב"ח רק בתופס לב"ח יכול לומר קבל עליך אחריות ובהא י"ל שפיר ספיקא לקולא דאין הספק רק על קבלת האחריות הוי ספק ממונא לקולא על השליח, מיהו קשה כיון דספיקא הוא לדעת הפוסקים דמהני תפיסה א"כ למה לא יוכל השליח להחזיר למשלח דכיון דלא זכה למקבל רק מספיקא א"כ למחר כשיתפוס משל השליח יפסיד השליח ומה לו לשליח ליכנס בהפסד ולהתעבר על ריב לא לו, לכן לעיל בספיקא מה שירצה השליח יעשה והרשות בידו אבל לא שיתחייב השליח באחריות שלמי שיחזיר יתפוס זה שכנגדו מספיקא, לכן איפשר לומר דבכה"ג באמת יכול השליח לעשות כרצונו רק בחוב ופקדון אין יכול להחזיר למשלח שהרי אינו ירא מתפיסת המשלח שהרי באמת הוא חייב, וא"כ אתי שפיר במתנה הולך לאו כזכי ומה שירצה השליח יעשה דאינו מחוייב ליכנס באחריות:

תו קשיא לי א"כ בכל ספיקא דדינא נימא דכל מי שיש לו מעות של המוחזק יכול לתפוס בשביל זה, ועיין בש"ך ותומים סוף סימן ע"ה משמע בפשיטות דהאחר אין יכול לתפוס בלא הרשאה או שקנה החוב ובברי אבל בשמא איך יתפוס בשביל אחר, ויש לחלק דבעלמא כיון שנתחייב בודאי אין יכול להחזיק בשביל אחר שהרי נתחייב בהשבה למי שחייב לו, אבל הכא שנתן לו שלא להחזירם רק לפלוני בהא שפיר יכול לתפוס גם מספיקא בשביל אותו פלוני ששלחם לו, ודוק היטב וצ"ע. ועיין מ"ש בפירש"י בסמוך:

בפירש"י ד"ה משום בזיון דבעל כו' דאילו כי עבדה לקבל כו' דהא ידע עכ"ל. ויש לדקדק לפ"ז מאי פריך דרב אדרב נימא להכי בגט מספקא ליה אי הולך כזכי משום דכיון דלא אמר לישנא ברירא י"ל דקפיד שיבא לידה על ידי שלוחו דכיון דאמר הולך אין הוכחה דלא קפיד ויש לנו לומר טפי משום בזיון קפיד שיהיה דוקא שליח להולכה, ואיפשר דבס"ד אכתי לא סליק אדעתיה סברא דבזיון דבעל, ולמסקנא שפיר יש לחלק כדפרישית:

וארווח לן בזה מה שנתחבטו הקדמונים דאנן קיי"ל בגט הולך לאו כזכי ובחוב קיי"ל כרב דהולך כזכי דמי, ולפ"ז ניחא דלפי האמת יש לחלק בגט משום בזיון דבעל הולך לאו כזכי דמי וא"ש ודו"ק:

ועיין לעיל שהבאתי דברי הרמב"ם באמרה היא התקבל והשליח אמר שליח הבאה אני כיון שהגיע הגט לידה מגורשת משמע קודם שהגיע גט לידה אינה מגורשת כלל, וקשה הא הוי בעי' דלא איפשטא בפ' הפועלים, ובגמרא נמי אמרינן אי איתמר התקבל והוא אומר הבא כיון שהגיע הגט לידו מגורשת מוכח דאדיבורא דידה קסמיך, א"כ ס"ל להרמב"ם דספק מגורשת היא כשהגיע ליד שליח, וכ"כ הב"י בסימן ק"מ, ונראה ליישב דברי הרמב"ם עפמ"ש לעיל בשם משנה למלך פ"ז מאישות דין כ' שנסתפק אם אמר לשליח לקדש לו אשה וקידשה קידושי ספק אם היא מקודשת, ולפ"ז יש לומר דודאי אי אמרינן ודאי אדיבורא דידה קסמיך שפיר הויא מתגרשת בהגיע גט ליד השליח, אבל כיון שהדבר ספק א"כ מה לה ליכנס בספק גירושין, ואיפשר דכאן לכ"ע הוי שינוי דמה לה להיות אגידא ביה וקרח מכאן וקרח מכאן לכן כיון ששינה השליח והספק בא על ידי שינוי שלו בטל שליחות קבלה שלו לגמרי ואינה מגורשת רק מצד שנתן לו הבעל להבאה ואז מגורשת בודאי, כנ"ל לדעת הרמב"ם:

בגמרא איבע"א משום חצרה הבאה לאחר מכאן. לכאורה קשה אי בעינן חזרת שליחות א"כ אינה יכולה לעשות שליח שעשאו הבעל להולכה וצריכה לעשות שליח אחר לקבל הגט מיד שליח בעלה, א"כ ליכא למיגזר משום חצרה הבאה לאחר מכאן שאינה יכולה לעשות חצר לשתקנה החצר שהרי נעשה כבר שליח בעלה ואין האשה יכולה לעשות שליח בעלה להולכה שיהיה לה לקבלה, ואיפשר לומר באמת דאי בעינן חזרת שליחות לא שייך לגזור משום חצירה הבאה לאחר מכאן ואין הטעם לרב רק משום בזיון דבעל, ובהכי ניחא דהרמב"ם פסק כר"ח דאשה עושה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה והיינו מכח ראיות הרי"ף דכולהו דחששו לחזרת שליחות לא חששו לדרב, וקשה הא שיטת הרמב"ם בכל פסולי דרבנן לא תצא וא"כ י"ל דשפיר ס"ל כרב דאין אשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה, אלא דנסתפקו דמשום דר"ח אינו אלא דרבנן ואם נשאת לא תצא משא"כ משום חזרת שליחות הוי ספיקא דאורייתא ואפי' נשאת תצא, וכ"ש לפמ"ש הב"י סימן ק"נ בשם הרמב"ן דגם הרי"ף מודה בשאר פסולי דרבנן דלא תצא א"כ אין ראיה לפסוק כר"ח, ולפמ"ש ניחא דודאי אי לא עבדינן עובדא בחזרת שליחות ממילא בטלה גזירה משום חצירה הבאה לאחר מכאן דהיינו שאשה עושה שליח בעלה לשליח, וזה אי איפשר כיון דבעינן חזרת שליחות, ואין לחוש רק לטעמא דרב דקאמר משום בזיון דבעל ע"כ לרב נמי מדאורייתא אינה מגורשת ול"ל הטעם מכח חזרת שליחות אלא ודאי הלכה כר"ח וא"ש, ודוק היטב, מיהו איפשר לדחות בפשיטות דבדרבנן לא הוצרך הרי"ף להרבות בראיות די"ל בלא"ה נקטינן להקל רק עיקר ראייתו אסברא דבזיון דבעל דהוי חששא דאורייתא וע"ז מייתי ראיה שפיר דליכא למימר טעמא דחזרת שליחות:

ומ"ש הר"ן לדחות די"ל נ"מ בקדמה איהי ושויא שליח מעיקרא צ"ע כיון דהבעל עשה שליח להולכה א"כ אם האשה עשתה מעיקרא שליח זה לקבלה והבעל עשהו להולכה הרי נתבטל שליחות קבלה שלה לגמרי כמבואר לעיל בסוגיא ואם לא נתבטל הרי אין השליח של הבעל כלל רק של האשה לחוד וצ"ע:

גם קשה על מ"ש לעיל דאי בעינן חזרת שליחות ליכא למיגזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן, וקשה דלעיל ספ"ב דף כ"ד מעיקרא בעינן לאוקמא הא דאשה עצמה מביאה את גיטה איירי דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה ופריך הא לא חזרה שליחות וכי מוקי דמטית התם שוי שליח פריך למ"ד משום חצירה הבאה לאחר מכאן, ולפמ"ש קשה הא אי בעינן חזרת שליחות ליכא למיגזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן וא"כ א"ש ממנ"פ אי לא בעינן חזרת שליחות איכא לאוקמא כדמוקי מעיקרא דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם ואי בעינן חזרת שליחות לא שייך למיגזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן, ועמ"ש לעיל דף כ"ד באריכות ובספרי גט מקושר סס"ג שלישי:

במשנה האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה ב' כיתי עדים ויש לדקדק לפמ"ש התוס' לעיל דף י' ע"ב בשם הירושלמי הרי שצווחת להתגרש אמרינן שמא חזרה בה א"כ קשה מאי מהני שתעשה שליח לקבלה נימא שמא חזרה בה וביטלה השליחות, ואין לומר דמוכח מן התורה שהאשה עושה שליח לקבלה כדאיתא בר"פ האיש מקדש ומוכח דלא חיישינן לחזרה, דמן התורה לא מוכח מידי די"ל דשליח לקבלה היינו כשלא זזה ידו מיד האשה ויש עדים שלא חזרה בה, ואיפשר לומר דודאי כיון שכבר עשתה שליח שיהיה במקומה תו לא מצית לבטל השליחות בלא עדים, ואף דקודם שהגיע הגט ליד השליח ודאי יכולה לומר שביטלה השליחות היינו משום דזו עצמה חזרה היא שאינה רוצה שיקבל לה אבל אם אחר שהגיע הגט ליד השליח תו לא מהני מה שביטלה בלא עדים ולא נפקע השליחות במה שביטלה בלא עדים, ועיין בתוס' לעיל פ' השולח דף ל"ב ע"ב ד"ה ורב נחמן דבפחות משנים לגבי בעל לא הוי ביטול, א"כ י"ל גם לגבי אשה לא הוי ביטול, וכיון דבלא עדים לא הוי ביטול א"כ אין לחוש שביטלה השליחות כיון דליכא סהדי קמן:

ובזה איפשר ליישב קושיית התוס' שהקשו מאי קמ"ל בהך אפילו הן הראשונים פשיטא דהכי עדיף טפי, ולפ"ז י"ל דקמ"ל שלא תטעה לומר דקשה איך יועיל שתעשה ש"ק שמא חזרה בה, ואי קשיא דמן התורה מרבינן ש"ק י"ל שלא זזה ידו מתוך ידה והיינו שכולם במקום אחד והיא מקבלת הגט ע"י שליח, א"כ איירי שהם במקום אחד דאטו בכיפי תלי להו ולא זזה יד העדים מתוך ידה באופן דליכא למיחש לחזרה, אלא דאי לא מהני שיהיו עדי אמירה עדי קבלה הוה מצי למימר דגם שתי כיתי עדים איירי שהיו בשעה מועטת ועדי אמירה לא זזו מתוך ידה עד שקיבל לה השליח הגט אבל אם הלכו עדי אמירה חיישינן לחזרה, ולזה קמ"ל מתני' דסגי בעדי אמירה שיהיו עדי קבלה ג"כ, א"כ סתמא דמילתא שצריכה שתי כיתי עדים הוא כשאין עדי קבלה במקום עדי אמירה, א"כ מסתמא לא איירי בלא זזה יד העדים מתוך ידה וקמ"ל דמ"מ לא חיישינן לחזרה, ושיעור לשון המשנה כך שאע"פ שעדי אמירה מועילין על הקבלה ג"כ א"כ ע"כ שתי כיתי עדים איירי כשהלך השליח למקום אחר א"כ מסתמא לא איירי בלא זזה יד עדי אמירה מיד האשה ואפ"ה מהני שפיר, ודוק היטב:

ולפ"ז איפשר אם האשה חזרה באמת ואמרה שביטלה השליח בינה לבין עצמה כיון שביטלה בלא עדים שפיר הוי מגורשת, וצ"ע דלפי מה שנראה מלשון התוס' לעיל דטעמא משום מה כח ב"ד יפה א"כ י"ל דדוקא בבעל לא מהני ביטול בינו לבין עצמו דאיפשר שתינשא האשה אבל האשה עצמה שביטלה איפשר דאפי' ביטלה בינה לבין עצמה הוי ביטול אלא דלא חיישינן לביטול וצ"ע, עיין בסמוך בתוס' ד"ה אפי' כו' וא"ת כו' וי"ל דבכת א' דומה לשקר כו' שמא שכרתן האשה כו' עכ"ל. והקשה בפני יהושע דדיבורא בעלמא עבדי אבל מעשה לא עבדי כדלקמן דף ס"ז, וכתב שאין זו ראיה גמורה, ולדידי קשיא אי ניחוש ששכרתן ל"ל כולי האי שתי כיתי עדים תשכור כת א' שיאמרו בפנינו גירשה או שלח לה גט ובא לידה, לכן נראה דודאי לשכור עדים לא חיישינן אלא דחיישינן כיון שמסתמא לא היו במקום שאמרו רק הלכו במכוון ממקום שאמרה למקום הבעל שיקבלו הגט וא"כ יש לחוש ששכרתן כדי שילכו למקום קבלה שיהיו עדי קבלה ג"כ, וא"כ הוו נוגעין בעדותן שע"כ צריכין לומר על הקבלה דאל"כ יפסידו שכרן, קמ"ל דנאמנין ולא חיישינן להכי, לכן כיון שדומה לשקר הוה ס"ד דמסתמא באו בשכרן וא"כ הוו נוגעין בעדות קמ"ל דלא חיישינן להכי, והשתא שפיר דמי להך שתשכור עדים דדיבורא בעלמא הכא נמי חיישינן שמא הם הלכו בשכר ובמכוון שיהיו עדי קבלה והוו נוגעין בעדותן דשמא שכרתן שיהיו עדים על הקבלה וזה דבר נקל יותר מדיבורא בעלמא: