גרש ירחים רד

דעקר השליחות ואיך נסמוך על זה להחזיקה באשת איש גמורה שלא יתפסו בה קידושין ושתתייבם, ואיפשר לומר ע"פ ספיקו של המשנה למלך פ"ז מאישות דין כ' בעשה שליח לקדש וקידש קידושי ספק דהוי עיוות בשליחות, לכן סבירא ליה לרב אשי כיון שאי איפשר לומר שתתגרש בהחלט א"כ ע"ד שתהיה ספק מגורשת לא היה דעת הבעל והאשה ולא דמי לדלקמן באמר הולך ותן לה דחולצת דשם אין כאן עיוות דעכ"פ אם יבא הגט לידה מחיים תתגרש, אבל כאן שיש ספק אי עקר לשליחות ואין תקנה לגט לכן בטל השליחות לגמרי כיון דאיכא למימר דעקר השליחות ואינה מגורשת לחלוטין, ודוק היטב וצ"ע:

וראיתי בלשון הרמב"ם פ"ו דין י"א שהעתיק דין הלזה וז"ל, שליח האשה שבא לקבל גט מן הבעל ואומר לו ש"ק אני ואומר לו הבעל הילך גט זה כמו שאמרה כלומר איני עוקר שליחותך אלא שבין שעשתה אותך ש"ק או שליח הבאה הרי אתה כמו שאמרת והביא את הגט ואמרה לו לא שליח קבלה שמתיך אלא שליח הבאה אפי' הגיע הגט לידה אינה מגורשת שהרי עקר השליח השליחות ואמר לבעל מעולם לא נעשיתי שליח הבאה לה ובדין י"ב אמר השליח לבעל שליח הבאה אני וא"ל הבעל הילך כמה שאמרה והביא הגט ואמרה לו שליח לקבלה שמתיך כיון שהגיע הגט לידה מגורשת שהרי לא עקר השליחות שאמרה אלא גרע אותה שהיא אומרת לקבלה והוא אומר לבעל להבאה בלבד עכ"ל, והנה אין ספק שלא לחנם האריך הרב במקום שאמרו לקצר ומה גם רבינו הגדול אשר שפתיו ברור מללו ושנה תלמודו בלשון קצרה רק אסברא לה בדדמי דהיינו טעמא לפי שהשליח לקבלה בא מצד האשה ושליח הבאה עיקרו מצד הבעל כדפרישית לעיל, ומפרש הטעם לפי שהשליח נעתק לשליחות שלא נעשה בו שליח שהרי האשה עשתה שליח להבאה שעיקרו בכח הבעל וחפץ להיות שליח מצד האשה שהרי הוא אמר שליח קבלה והבעל אין יכול להכריח לשליח על רצונו לכן מיקרי עקירת השליח שהרי השליח לא לקחו אלא על דעתו ולא דמי להך דפ' האומנין בא"ל הפועלים כמו שאמר בעה"ב דשם עיקר דין הפועלים על הבעה"ב אבל השליח כפי רצונו יכול להיות, נמצא כשרצה להיות שליח מצד האשה ובאמת לא נעשה שליח כלל רק להבאה שתליא בכח הבעל, אבל באמרה היא לקבלה והוא אמר להבאה א"כ נתרצה להיות שליח מצד הבעל ושפיר מתגרשת ולא עקר השליחות שהרי של הבאה שנתרצה שפיר יכול להיות, אבל באמרה להבאה אם אמר השליח לקבלה הרי עקר השליחות שהרי לקבלה לא נעשה כלל לא מצד האשה והבעל אף שנתן לו לקבלה אין זה בידו לכן לא נעשה שליח כלל מעתה אין צריך לדחוק כלל כפירש"י דמשום טירחא דתמוה הוא דנסמוך על סברא קלישתא לבטל הגט שהרי מ"מ טרח ולמה לא יהיה השליח נאמן שלא ביטל, אבל להרמב"ם ניחא דבפירוש אמר לקבלה אין בכלל נתינת הבעל רק לקבלה ועל זה אין בידו, פקח עיניך וראה מה עמקו מחשבותיו של הרמב"ם, אלא שעדיין אינו מתחוור במה שתלה הדבר בטענת האשה שאמרה לא ש"ק שמתיך, ונראה מדבריו דאם האשה מרוצה להתגרש בגט זה שפיר נעשה שליח הבעל ושפיר יכולה להתגרש שהרי הבעל הסכים גם על שליחות הולכה שהרי הבעל מסכים על כל אופן שנעשה בין ש"ה בין ש"ק רק אם היא אינה רוצה מאחר שאמר לבעל שיקבלנו בתורת שליחות לקבלה בהא הוא דאינה מגורשת, והא דאמרינן בגמרא הכא טעי ר"ל דאין הבעל רוצה דוקא שיהיה שליח להולכה שיגרשנה בעל כרחה שסבור שנעשה ש"ק והשתא האשה חוזרת ואומרת לא שמתיך ש"ק נמצא שאין אתה שלוחי כלל שהרי אמרת שאתה ש"ק וע"ז לא שלחתיך וצ"ע טובא בזה, ותמוה לי טובא איך לא שתו לבם נושאי כליו לדקדק בלשונו במאי דהלכתא גברוותא איכא למישמע מיניה וצ"ע:

(ע"ב) בגמרא מאי לאו בהילך ור' נתן לא בהולך ורבי. תמוה לי הא כבר שני לעיל דאקבלה לחוד קאי ואמאי מוקי ליה דוקא כרבי, ונראה דדוקא לעיל דלא אסיק אדעתיה לפלוגי בין הולך להילך שפיר י"ל דאקבלה לחוד קאמר אבל לבתר דאסיק אדעתיה לפלוגי בין הולך להילך א"כ אי תני במתני' הולך ע"כ הילך כזכי לר' נתן דל"ל דהילך נמי לאו כזכי דא"כ למה נקט במתני' הולך וסיפא דהאשה שאמרה אקבלה לחוד ליתני הילך אע"כ משום סיפא קמ"ל דבאשה אפי' הילך כזכי דמי לכן פריך שפיר ודו"ק:

שם לא בהולך ורבי. משמע דלרבי אפי' בהולך לחוד הוי כזכי, ויש לדקדק לדעת הפוסקים דתן כזכי במתנה כדאיתא בח"מ סימן קכ"ה, א"כ קשה מנ"ל דרבי ס"ל דהולך לחוד כזכי דמי הא רבי איירי בהולך ותן, אבל הולך לחוד י"ל גם לרבי לאו כזכי דמי, ונראה דודאי אין להעמיד בלשון הולך שיהיה זכי דאין זה פירושו של הולך אלא דמאן דס"ל הולך כזכי היינו מאחר שכבר נותן הגט ואינו מקפיד מתי ינתן לידו אפי' ברגע זו לכן ממילא כזכי דמי שהרי אינו מקפיד והשליח נעשה שליח מן האשה וממילא זוכה לה, והשתא נראה בהולך ותן לה אי איפשר לומר דהוי כזכי דהא בשליח לקבלה צריך למוסרו מיד שיזכה בו מיד וגם לא הוי כזכי רק במוסר לו מיד ליד כדאיתא בסי' קכ"ה ס"ו, וא"כ אי איפשר לומר למאן דאמר הילך לאו כזכי א"כ כיון שלא אמר רק הולך אין להעמיד בכוונתו שאומר שיזכה בגט בשבילה שהרי הולך קאמר וכיון שאינו זוכה מיד גם תן אינו מועיל דהוי כאילו לא מסר לו מיד ליד דלא הוי תן כזכי ומ"ד הולך כזכי ס"ל דממילא כל שאינו מקפיד הרי זוכה מצד האשה שמאחר שרוצה לגרש לא עקר שליחות של האשה אף שאין הלשון זכי, וגם הב"ש סימן ק"מ כתב ג"כ לחלק רק שלא ביאר טעמא דמילתא, ועפ"ז איפשר בשיטת הרמב"ם דתן לחוד שפיר הוי כזכי כמו במתנה לשיטת הרמב"ם, וכן משמע לכאורה דהא במתנה לא מצינו חילוק בין הולך להילך ומשמע דאפי' הילך לאו כזכי ובגט קיי"ל הילך כזכי כיון שעשתה שליח לקבלה, א"כ תן דמהני במתנה משמע דעדיף מהילך דלא מצינו שיועיל כלל וגם כיון דטול לשון קבלה משמע דתן נמי לא גרע מטול ודו"ק:

מיהו דעת הטור דתן לא הוי כזכי, ואיפשר דמפרש הולך ותן לה או הולך או תן לה כמו חלץ ועשה בה מאמר, ולפ"ז צריך לחלק בין גט למתנה, ונראה דס"ל להטור דהא דס"ל להרמב"ם במתנה תן כזכי יש הוכחה ממתני' דפ"ק דף י"א ע"ב דאמר בתן גט זה לאשתי יכול לחזור משום שהוא חוב, וקשה בלא"ה אפי' במתנה שהוא זכות תן לאו כזכי רק בשיחרור דהרבה פעמים נותן דמי עצמו ויוצא כמ"ש הר"ן, וא"כ קשה ל"ל בגט משום חוב, אלא נראה דהא בהא תליא אי גט הוי זכות הוה אמרינן ביה תן כזכי וא"כ ממילא אפי' עשתה שליח לקבלה תן לאו כזכי דמי כיון דהגט מצד עצמו אינו זכות, ולהכי אמרינן פרק השולח שליח מתנה הרי הוא כגט נ"מ להולך לאו כזכי ולא קאמר תן אלא לענין תן לא הוי כגט ובמתנה הוי כזכי, והא דמקשה מחוב אגט י"ל, דחוב ג"כ מצד עצמו אינו זכות דשמא לא ניחא ליה שיהיה החוב ביד זה ואינו זכות בעצם רק בשביל שחייב באחריותו כמו כן בגט אשה אף שבעצם אינו זכות מ"מ מצד שרצונה להתגרש עשתה שליח לקבלה לכן מדמי להו להדדי, אבל לענין תן שפיר יש לחלק ביניהם ודו"ק, ועיין מ"ש לעיל פרק קמא דף י"ד שכתבתי לחלק ג"כ בין מתנה לגט בענין תן, ודוק היטב:

ועיין בחידושי הרשב"א שנסתפק אפי' למ"ד הולך כזכה מ"מ בעינן דלימטייה לידה ועד דלא מטא גיטא לידה לא מיגרשא והוי כאילו התנה ע"מ שיבא לידה, וצ"ע דא"כ איך אמר רצה לחזור לא יחזור הא יכול ליקח הגט מן השליח וממילא לא תתגרש, וצ"ל דהשליח אינו מחוייב ליתן לו הגט וא"כ לא הוי דומיא דהתקבל וזכי דבהתקבל, וזכי אפי' השליח רוצה להחזיר הגט כבר נתגרשה משא"כ בהולך, ותו קשיא לי א"כ איך אמר רב בסמוך נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת משום דמספקא ליה אי הולך כזכי דמי והא ע"כ איירי בלא בא מחיים לידה וכיון שכן למה דוקא חולצת ישרוף הגט ותוכל להתייבם, גם מדברי הפוסקים שפסקו בהילך דמתגרשת בהגיע ליד השליח שלא חילקו בין הילך להתקבל משמע דלא כהרשב"א דהילך לרבי נתן לא עדיף מהולך לרבי וצ"ע, ותו קשה לי על דברי הרשב"א דלעיל דף י"ד ע"ב בהולך מנה לפלוני משמע דלמ"ד הולך כזכי מחזירין ליורשי מי שנשתלחו לו, וחכמים אומרים מה שירצה השליח יעשה היינו משום דמספקא להו ע"ש בגמ', אבל למ"ד הולך כזכי משמע שאין ביד השליח להחזיר עוד לבעלים, ואם נימא דהוי תנאי דלימטיה לידיה א"כ יהיה הברירה ביד השליח להחזירם למשלח שהרי אם לא יתקיים התנאי בטלה המתנה וצ"ע:

ועפמ"ש יתיישב מה דקשה לי על הרי"ף שהביא הך מימרא דרב דנעשה שלוחו ושלוחה וחולצת דמספקא ליה לרב ובסוף מסיק דקיי"ל כרבי נתן דהולך לאו כזכי, וקשה למה הביא מימרא דרב כלל כיון דפסק כר' נתן, ולפמ"ש ניחא דקמ"ל דלא תימא הא דס"ל לר' נתן הולך לאו כזכי היינו משום דמסתמא שייר לו הזכות שיוכל לחזור מיהו אם לא חזר ניחא ליה שיהיה הגט גט למפרע, אבל ממימרא דרב דאמר חולצת משמע אפי' לא חזר מחיים נמי חולצת אלמא דהולך לאו כזכי הוא כלל וכן בהילך דכזכי דמי משמע אפי' חליצה לא בעי' אע"ג דלא מטא לידה כלל דסתמא קאמר חולצת שאין שום תיקון אפי' ישרוף הגט דאי כזכי דמי לא בעינן מטא לידה, אע"ג דשיטת הרי"ף בעבד אע"ג דתן כזכי בעינן מטא לידיה הכא שהאשה עשתה שליח אי כזכי דמי גם הרי"ף מודה דלא בעינן מטא לידה, ועיין בסמוך:

שם התם ספק ממונא לקולא. פשטן של דברים דהך דהולך הוי ספיקא אי כזכי דמי אי לא, וקשה לפ"ז מה שדייקו הפוסקים לעיל דף מ"ד בעובדא דר' אחי בר' יאשיה שאם החזיר הפקדון בלא אונס שחייב השליח לשלם איך נוציא מן השליח מספיקא שמא הולך לאו כזכי וכדין החזיר, וגם מכאן קשה על הרשב"א שנסתפק דילמא בעינן מטא לידיה ואי בעינן מטא לידיה שיזכה למפרע א"כ בהחזיר השליח לנפקד למה יתחייב אם החזיר הפקדון למשלח הא כיון שהחזירו איגלאי מילתא שלא זכה בו מי שנשתלח ליה שהרי התנה כשיבא לידו הוא שיקנה וצ"ע, ועיין בסמוך:

שם ספק ממונא לקולא. לפי הפוסקים שפסקו כן קשה איך אמר אביי שליח מתנה כשליח הגט נ"מ דהולך לאו כזכי דמי הא מספיקא זכה השליח בשביל המשלח כיון דבמתנה נמי ספיקא, ואיפשר דלעיל דשליח מתנה כשליח הגט היינו במסר לו שטר מתנה דהקרקע בחזקת מרא קמא, אבל במסר לו מעות באמת מיקרי השליח מוחזק