גרש ירחים רג

ובלשון הרי"ף ראיתי גימגום שכתב איש הוי שליח קבלה שכן אב מקבל גט ואשה הויא שליח להולכה שכן אשה עצמה מביאה גיטה, הנה בזה שכן אב מקבל גט שפיר יכול להיות שזהו הטעם, אבל בהך דאשה מביאה גיטה הוא תולה הסיבה במסובב שאילו לא היתה אשה יכולה לעשות שליח להולכה לא היתה יכולה להביא גיטה דהיכא רמיזא שתוכל להביא גיטה יותר משליח להולכה דעלמא, ורב מרי פשיט דיכולה לעשות שליח להולכה בלא סיפא דהאשה עצמה מביאה גיטה, גם יש לדקדק לדעת הרמב"ם שסובר דהאשה עושה שליח להבאה א"כ מאי קמיבעיא אם האשה נעשית שליח להולכה הא כיון דחזינן דעושית שליח להולכה אף שלאו בדידה קיימא מילתא כ"ש שתוכל להיות שליח להולכה וכ"ש לפירוש התוס' שכל הבעיא היא מחמת שאשה לא שייכא בהולכה ומשמע דהתוס' ודאי לא ס"ל כדעת הרמב"ם שסובר שהאשה עושה שליח להולכה, מ"מ גם לפירש"י קשה, גם קשה כיון דאפי' הא גופא מיבעיא לן אם האשה נעשית שליח להולכה איך פשיט לן שיכולה לעשות שליח להולכה שזה חידוש יותר שתעשה שליח על דבר שאינו בידה כלל, ועמ"ש בסמוך:

בגמרא הבא לי גיטי. משמע שאשה עושית שליח להבאה וכן דעת הרמב"ם וביארו הרשב"א והר"ן טעמו דהוי כאילו התנית שיהיה שליח קבלה שלה רק באופן שלא תתגרש עד שיגיע לידה, והקשה בפני יהושע א"כ אמאי אינה מגורשת אי אדיבורא דידיה קסמיך הא מ"מ גילתה דעתה שרוצה להתגרש וכן למסקנא דטעמא דעקר שליח שליחותיה מ"מ לפי האמת הוי שליח לקבלה, וזה לא הבנתי דמ"מ כיון שעכ"פ אמרה הבא ולא רצתה להתגרש מיד והשליח עקר שליחותו שאינו רוצה לטרוח א"כ ממילא בטל השליחות דמ"מ אינו רוצה לטרוח רק שתתגרש מיד ועל זה לא נעשה שליח גם מן האשה, מיהו לפום הך ס"ד דאדיבורא דידיה קסמיך והוא נתנו לו לקבלה איפשר שיש להקשות שהרי הוא באמת שליח לקבלה שלה רק שהתנית שלא תתגרש עד שיגיע לידה וגם זו אינה קושיא דכיון דיהיב ליה אדיבורא דידיה שתתגרש מיד י"ל דקפידא הוא דשמא רוצה שלא יתראה הגט כלל במקומות אחרים למוסרו שם בעדים ולא גרע מתן לה במקום פלוני ונתנו במקום אחר דהוי קפידא ואין בזה כדאי להקשות, ואי קשיא לי הא קשיא לפי דברי הרשב"א והר"ן דהוי ש"ק רק שהתנית שלא תתגרש עד שיבא לידה א"כ נימא דאף אם מת בטרם שמסרו לידה ימסרנו אח"כ ותתגרש למפרע וא"כ באמרה התקבל לי גיטי והשליח אמר אשתך אמרה הבא לי גיטי בהגיע הגט לידה כתב הר"ן דמגורשת ממה נפשך אי אדיבורא דידה מיגרשא מיד ואי אדיבורא דידיה מיגרשא כשיבא לידה, מיהו אם מת קודם חולצת, וקשה כיון דגם לפי דיבורא דידיה ה"ל שליח לקבלה רק שהאשה התנית שיבא לידה א"כ נימא כיון שהבעל הסכים אדיבורא דידה ונעשה שליח לקבלה בתנאי שיגיע לידה נימא שאם הגיע לידה נתגרשה למפרע ואמאי חולצת, ותו קשיא אמאי תנן לקמן דף ס"ה באמרה הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע הגט לידה מנ"ל דלא נתכוונה שתתגרש למפרע כשיבא לידה שאין כאן רק תנאי בעלמא ומנ"ל דנתכוונה שיתחיל הגט דוקא כשיבא לידה דילמא לא התנית רק לענין אם לא יבא לידה כלל כגון שנקרע או נאבד אבל בבא לידה תתגרש למפרע ואף שיש לדחוק בכל זה מ"מ יש להביא ראיה ברורה שאין דעת הרמב"ם כמו שחשב הר"ן דהא ברפ"ו מגירושין כתב דשליח לקבלה צריך עדים, ובדין ד' כתב וכן האשה שולחת כו' ואין שליח הולכה והבאה צריך עדים ואם איתא דשליח להבאה נקרא שליח לקבלה אמאי א"צ עדים הא מ"מ שליח קבלה הוא רק בתנאי לכן נראה יותר שגם בכוונת הרמב"ם כשהיא עשתה שליח להבאה והבעל נתנו לו בסתם נעשה שליח מכח הבעל שהסכים בנתינתו לידו אף שלא אמר הולך גט זה לאשתי רק השליח אמר אשתך אמרה הבא לי גיטי ונתנו לו בסתם נמי מיקרי שליח מ"מ עיקר כח השליחות מכח הבעל, וכן נראה מלשון הרשב"ץ שבב"י סימן ק"מ א"כ הדין שכתב הר"ן שאפי' אומר הבעל איני רוצה שתהיה שלוחי רק שליח שלה דמהני מכח שליחות שלה צ"ע וליתא ודלא כהב"ש שהביא בסתם דברי הר"ן וחלילה להקל באיסור אשת איש:

(דף ס"ג ע"א) בתוס' ד"ה בשלמא כו' בלא איפכא כו' משהגיע הגט לידה כו' דאדיבורא דידה קסמיך עכ"ל. לכאורה י"ל דמ"מ לא ניפשוט מיניה הבעיא בפועלים כדאיתא בפרק האומנין דהוי מצינן למימר טעמא משום כיון דנתן עיניו לגרשה תיגרש כל היכא דמיגרשא דאם יסמוך אדיבורא דידיה לא תתגרש כלל אבל אי איתמר איפכא דבין כך ובין כך מיגרשא שפיר תליא אי סמיך אדיבורא דידיה או אדיבורא דידה:

בפירש"י ד"ה אלא כו' דאי נמי אדיבורא דידה סמיך וכו' אי נמי אמליך כו' עכ"ל. וקשה כיון דאדיבורא דידה קסמיך, א"כ כשאמר הילך כמה שאמרה כוונתו להולכה והוי כאומר הולכה אקבלה דמ"מ נתרצה להיות שליח להולכה שהרי קיבלו ע"ד הולכה כיון דאדיבורא דידה קסמיך א"כ כשאמר לו הילך כמה שאמרה שוייה שליח להולכה הרי קיבלו השליח ע"ד הולכה בפרט שהרי הוכיח סופו שנתנו לאשה ואיך איפשר לומר שלא תהיה מגורשת לגמרי ולא תפסי בה קידושי אחר, ואיפשר שמכאן ראיה לדברי הרמב"ם שהאשה יכולה לעשות שליח להבאה אפי' בלא כח הבעל א"כ כשאמר הילך כמה שאמרה אין בכלל דיבורו שממנה הבעל אותו שליח מכחו רק מכחה שאם אמרה שיהיה שליח להבאה יהיה שליח להבאה מכח מה שעשתה אותו האשה שליח להבאה, וא"כ א"ש טובא כיון דהוא עקר שליחות שלה להבאה והבעל אע"ג דאדיבורא דידה סמיך אין כוונתו רק שיהיה השליחות ע"פ דיבורה והרי השליח עקר השליחות שמפי האשה דאמר לקבלה הוינא להולכה לא הוינא וגם הבעל לא עשאו שליח מכחו בדיבור זה רק שיהיה שליח ע"פ עשייתה לכן לא דמי להולכה אקבלה שהבעל עשאו שליח מעצמו, ומה שהקשה הר"ן איך תתגרש הרי לא בא לידה לא מכח הבעל ולא מכח שלוחו, נראה דכיון דאיירי בסתם שהיא עשתה שליח והוא מסרו לו בסתם אף שהוא שליח מכחה מ"מ לא דמי לטלי גיטיך מע"ג קרקע שאין כאן נתינת הבעל כלל, אבל כאן הרי בא לידה מכח נתינת הבעל שמסרו ליד שלוחה אף שלא עשאו הבעל שליח בפירוש שפיר מיגרשא מכח נתינת הבעל ע"פ הסכמת הבעל על שליחות שלה, ומ"מ באמר בפירוש איני רוצה שתהא שלוחי אין לנו לומר דמתגרשת כמ"ש לעיל, ודוק היטב וצ"ע, עמ"ש לקמן בדעת העיטור:

בגמרא התם אדם יודע כו' הכא טעי, וקשה לפ"ז במזכה גט לאשתו במקום יבם דמיבעי' לן בפ' האשה שלום, א"כ נימא אפי' הגיע הגט לידה מחיים לא תתגרש דכיון דספיקא הוא איכא למימר דטעי שתתגרש מיד ע"פ זיכוי ולא נעשה שליח להולכה כלל, ומדברי הפוסקים משמע דפשיטא בהגיע לידה מחיים מתגרשת, עיין אה"ע סס"י קמ"ה והכא לא שייך אדם יודע כיון דלדידן מספקא לן, ויש ליישב דכאן שהוא סובר שליח לקבלה אינו נעשה שלוחו כלל משא"כ במזכה נעשה שלוחו לזכות לה וכשלא תזכה מיד תתגרש כשיבא לידה דמ"מ שליח הבעל הוא ודו"ק:

שם אמר רבא ת"ש קטנה שאמרה התקבל ויש לדקדק לפמ"ש הרמב"ם בפ"ו מגירושין דין ט' בטעם שאין קטנה עושה ש"ק מפני שש"ק צריך עדים ואין מעידין על הקטן וא"כ משמע בשליח הבאה שא"צ עדים גם קטנה עושה א"כ י"ל כשאמרה התקבל לא נפיק מכלל שליח הבאה ומתגרשת שפיר מצד שליחות שלה, וצריך לומר כיון דס"ד דהבעל סובר שתהיה מגורשת בקבלת השליח א"כ לא נתן כי אם ע"ד לקבלה וגם היא איפשר שרצונה דוקא בקבלה ואינה מגורשת רק מצד שליחות הבעל:

שם מאי לאו קבלה אקבלה כו'. מכאן הקשו הרשב"א והר"ן על בעה"ע שסובר בהך דלעיל דאמרה הבא והשליח אמר התקבל והבעל אמר הילך כמה שאמרה דמבואר לעיל דאינה מגורשת וכתב בעה"ע דוקא באמר הילך כמה שאמרה אבל באמר התקבל לה מגורשת כשהגיע הגט לידה וקשה סוגיין מאי פריך הכא הא הבעל אמר התקבל לה ובודאי תימה גדולה שהבה"ע לא ראה הסוגיא במקומה, והנלענ"ד ליישב והוא דבודאי אי לא אמרינן סברת רב אשי רק טעמא דאינה מגורשת הוא משום דאדיבורא דידי' קסמיך ואינו עולה בדעתו ליתן כלל להולכה שפיר מדמי הש"ס דלפ"ז גם כאן לא תתגרש שהרי לא עשאו שליח להולכה כלל שהרי סמיכתו על דיבורו של השליח ואינו עושה שליח להולכה והיא לא עשתה לקבלה, אבל אי אמרינן סברת רב אשי דטעמא הוא דעקר שליח השליחות שפיר יש לחלק כדברי העיטור דדוקא באמר הילך כמה שאמרה שלא נעשה שליח מצד הבעל רק מצד אמירת האשה י"ל כיון דהשליח עקר אמירת האשה אינו שליח כלל, אבל אם הבעל אמר התקבל לה הרי נעשה שליח מצד אמירת הבעל ושליחות זו לא נעקרה שהרי אם הבעל אמר התקבל נעשה ג"כ שליח להולכה, והשתא י"ל דס"ל להעיטור דהך ת"ש דמדמי להך דלעיל היינו משום דהסוגיא קאי לסברא דטעמא דרב משום אדיבוריה דידיה קסמיך כדמשמע, דלרב אשי דטעמא משום דעקר שליחותיה לא קשיא כלל ממתני' דדוקא הכא דחזינן דהשליח שינה ממה שאמרה האשה י"ל עקר, אבל במתני' אין כאן שינוי מצד השליח, ולרב אשי שפיר יש לחלק דלא שייך עקר רק כשאמר הילך כמה שאמרה שנעשה שליח מצד האשה, אבל באומר הבעל התקבל לה והבעל עושה שליח להולכה ג"כ בלשון התקבל שפיר י"ל דמגורשת מצד שליחות הבעל ושליחות זו לא נעקרה ושפיר הוי שליח של הבעל, ולהכי לא קשיא כלל ממתניתין לרב אשי דלרב אשי פשוט לן דבאמר התקבל ישנו בכללו שליחות הולכה ג"כ אף שאמר לשון התקבל וזכי, רק בשינה השליח אמרינן דעקר השליחות ומיושבים דברי העיטור, ודוק היטב:

. ובאמת צ"ע לענ"ד למה פסקו בהחלט בהך דלעיל באמרה הבא והוא אמר אשתך אמרה התקבל דאינה מגורשת משום דעקר שליח שליחותיה למה לא יהיה השליח נאמן שלא נתכוין לעקור השליחות דהא קיי"ל שליח נאמן דהימניה, וכתבו התוס' לקמן דף ס"ד דאפי' משקר האמינו שיהיה כדבריו וכ"ש כאן שהוכיח סופו על תחילתו שהרי מסרו ליד האשה ולמה נימא דמעיקרא לא קיבל עליו דילמא טעי וסבור שיוכל להיות ש"ק, דהא ע"כ צ"ל דטעה דאם לא טעה למה לקח הגט שהרי יודע שאין הבעל עושה ש"ק וע"כ צריך לומר שטעה, א"כ מנ"ל