גרש ירחים רב

מיושב כ"כ, עיין בפירש"י שפירש הרבה גדולה נטלתם, ולפמ"ש יובן היטב כי אמר ויקומו היות שהורו בזה קימה בפני החכם ויאמרו אליהם רב לכם הכבוד הלזה שאנו קמין מפניכם כי כל העדה כו' ומדוע תתנשאו א"כ אפי' כבוד הקימה אין ראוי לכם ורב לכם כבוד הלזה:

שם שלמא עלייכו מלכי שלמא כו'. ענין כפילות השלום כי שני שלומות הא' שיהי' רוח הבריות נוחה הימנו וגם רוח המקום נוחה הימנו ואם מתנהג בטוב עם הבריות יש לו שלום עם הבריות וגם שיהיה טוב לשמים שיהיה רוח המקום נוחה הימנו ורומז לשלום כפול, גם רומז לשלום עם העם וגם שלום ממלחמת היצר, ולזה ירמוז ג"כ כפילת השלום במלכים שיהיה לו שלום ממריבת עמו וגם שלום ממלחמת היצר כי בזאת תכון מלכותו למען יאריך ימים על ממלכתו כי ילמד ליראה את ה' אלהיו כל הימים, וגם כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ויש לו יותר מלחמת היצר לכן איזהו גבור הכובש היצר ומושל ברוחו מלוכד עיר, לכן נרמז בו שלום כפול שיכבוש המדינה וגם היצר שהוא מלחמה פנימיית וגדולה על כולם כמ"ש בחובת הלבבות:

שם דכתיב בי מלכים ימלוכו. יש לפרש עד"ז וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך דכפלינן שלמא לרבנן:

סליק פרק חמישי האומר פרק ששי (ע"ב) במשנה האומר התקבל כו' או הולך כו' לכאורה קשה הא הוי זו ואצ"ל זו דהשתא בהתקבל דהוי כזכי יכול לחזור כ"ש בהולך, ואיפשר דלענין זה הוי הולך רבותא טפי דלא מיבעיא בהתקבל יכול לומר שלא נתנו רק ע"ד שתתגרש בקבלת השליח וכיון דאי איפשר יכול לחזור, משא"כ בהולך ס"ד דכיון דנתנו לשליח ונשאר ביד השליח לא אתי דיבור ומבטל מעשה הנתינה שמסרו לשליח להוליכו, קמ"ל דמ"מ יכול לחזור בו דכל כמה דלא אתי ליד האשה דיבור בעלמא הוא כדאיתא בקידושין בר"פ האומר:

שם האשה שאמרה התקבל לי גיטי כו'. עיין בפני יהושע שדייק שזו משנה יתירה, ולא הבנתי דכאן עיקר דין שליחות אשמועינן שעושה שליח לקבלה ומתגרשת בקבלתו, וכן אורחא דכל הש"ס, ואיפשר לומר דבהיא אמרה התקבל והשליח לא אמר לבעל כלום או שהבעל לא ידע שהוא שליח של האשה מ"מ כיון שהבעל אמר התקבל גט זה לאשתי דעתו לזכות לה הגט, ואף דאמרינן בגמרא אדם יודע שאין שליחות לקבלה ונתן לשם הולכה מ"מ דעתו ודאי אם איפשר שתזכה בגט תזכה בו מיד, ואם אמרה היא התקבל והוא אמר ג"כ התקבל או זכי אף שלא ידע אם אמרה היא התקבל מ"מ מתגרשת בקבלת השליח, דהא לעיל דף י"א ע"ב באומר תן גט זה לאשתי מפרש טעמא דיכול לחזור משום שהוא חוב א"כ משמע בעשתה שליח לקבלה אף שהבעל לא ידע מ"מ מתגרשת מיד, מיהו בכולה סוגיין מבואר דברי השליח משום האשה וגם מלשון לפיכך אם אמר הבעל אי איפשי משמע דפשוט דמיירי שהודיע לבעל, ועיין ברמ"א סימן ק"מ במומר שיכול לזכות לה גט אם ידענו שמהדרת אחר גט הרי אף שלא אמר השליח כלום משמה הוי זכות, מיהו יש לחלק קצת וצ"ע:

שם אם רצה לחזור לא יחזור. ויש לדקדק לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם לעיל דף י"א דאף בשיחרור דהוי זכות ולא יוכל יחזור מ"מ בעינן מטא לידיה א"כ עיקר רבותא חסר כאן וטפי ה"ל למימר דאפי' מטא לידה לא בעינן ומתגרשת מיד בקבלת השליח דאיכא למיטעי נמי הכא דבעינן מטא לידה כמו בשיחרורי עבדים אע"ג דהוי זכות, וי"ל משום רבותא דרישא דיכול לחזור, דאי תני ברישא אינה מגורשת עד שיגיע לידה ה"א דמ"מ אין יכול לחזור כמו בעבד, ואיידי דרישא תני נמי סיפא ודו"ק:

בפירש"י ד"ה יחזור דגט חוב הוא לה כו'. עיין בפוסקים שהביאו הירושלמי אפי' צווחת להתגרש אימור חזרה בה, ויש לדקדק למה לא נימא דתליא בדעתה אי דעתה להתגרש תתגרש מיד דהוי לה זכות ואם אין דעתה להתגרש מיד לא תתגרש א"כ יהיה לה זכות בקבלת השליח מאחר שהברירה בידה אם חפצה להתגרש, ודוחק לומר דמשום אין ברירה בדאורייתא לא מתגרשה אפי' חפצה בסוף דלא מצינו פלוגתא בזה, וגם לעיל דף י"א ע"ב ס"ל לר' מאיר בשיחרורי עבדים ג"כ יכול לחזור משמע אף שהעבד רוצה להשתחרר, ור"מ ס"ל יש ברירה בלוקח יין כדלעיל דף כ"ה, ואיפשר לומר כיון דבעינן עדים בדבר שבערוה א"כ כיון שתליא ברצונה ואין הרצון מבורר א"כ הוי כמגרש בלא עדים כיון דנחשב לחוב רק שיהיה תולה בדעתה, וכמו דמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין כמו כן גירושין בלא עדים וצ"ע, ואיפשר דנהי דהתורה ריבתה שתעשה האשה שליח היינו שיהיה במקומה לקבל הגט צריך שיהיה מבורר שידו כידה אבל כל שאינו מבורר לא מיקרי שלוחה וידה דדומיא דידה בעינן שמבורר רצון שלה להתגרש, גם י"ל דבעינן שלא תהיה משתלחת וחוזרת דלהכי שוטה אינה מתגרשת, א"כ בשלמא בנתברר שרצונה להתגרש שפיר הוי קבלת השליח כקבלתה שבקבלת השליח משתלחת ואינה חוזרת, אבל כשיהיה הברירה בידה א"כ בשעת שילוח יכולה לחזור ג"כ לבית הבעל לכן לא מהני, ולא דמי לתנאי דבתנאי אמרינן איגלאי מילתא למפרע כשנתקיים, ועיין בח"מ סימן רל"ה סכ"ג בזיכה לו קרקע שלא מדעתו לדעת הרמב"ם הברירה בידו, לכן צ"ע בכל זה:

תו איכא למידק מאי חוב הוא לה הא עכ"פ כבר מסר הגט ביד השליח ומאי נ"מ לה אם לא תתגרש מיד תתגרש במסירת השליח לידה ותפסיד ג"כ מזונות א"כ לא איכפת לה במה שתתגרש בקבלת השליח, וצ"ל כיון דעכשיו חזר בו הרי חוב הוא לה אי נתגרשה בקבלת השליח, ועיין מ"ש לעיל דף י"א ע"ב במשנה דלהכי הוי חוב בשביל מזונות דמפסדת למפרע לכן לא ניחא לה בסתמא להתגרש מיד, מיהו גם זה דחוק דאפי' מבית לבית נמי מיקרי חוב, וצ"ל בשביל החזרה לחוד דחושבת שמא יחזור עדיין שם ד"ה לפיכך כו'. עיין בר"ן שכתב דלשון לפיכך אינו מדוקדק לפירש"י, לכן פירש הר"ן דה"ק אם אמר אי איפשי שתקבל בתורת שליחות שלה אלא הולך ותן לה והולך הוי כזכי ורוצה שהוא יזכה לה הגט אפ"ה יכול לחזור כמ"ש בירושלמי הרי שצווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה ע"ש וצ"ע, דא"כ איך מועיל שליח לקבלה הא יש לחוש שחזרה וביטלה השליחות וע"כ לומר בעבדה שליח לא חיישינן לחזרה וכן בעשה הוא שליח לא חיישינן לחזרה וא"כ אטו בשביל שהוא אומר שרוצה שתזכה על ידו ניחוש טפי לחזרה בה דהא מסתמא היא בדעתה קאי דהיא לא אסקא אדעתה מה שיאמר הבעל, לכן דברי, הר"ן צ"ע ולפענ"ד נראה לפרש דברישא בהתקבל אמרינן התקבל והולך קאמר אלמא דשייך התקבל בלא לשון זכייה לזה קמ"ל באשה שאמרה התקבל לי גיטי לא נימא דהבעל סבר דהיא נמי התקבל והולך קאמרה ולא נתנו לו רק ע"ד הולכה קמ"ל בהיא אמרה התקבל הוי לשון זכייה מבורר, ולזה קאמר לפיכך כלומר כיון דהתקבל מבורר דהוי כזכי אם אמר הבעל אי איפשי שתקבל לה אלא הולך דבלא אמר אי איפשי הוי כזכי והשתא לא תימא דדילמא הבעל סבר דהתקבל לשון הולכה והוא אומר הולך או הילך דהוי לשון זכייה א"כ ס"ד דלא יחזור כיון דבאמת התקבל של האשה הוי לשון זכייה והוא ג"כ חפץ שיזכה לו שהרי אם לא היה אומר אי איפשי לשון זה זכייה משמע א"כ נאמר דלכך אמר אי איפשי לפי שסבור שאינו לשון זכייה והוא רוצה בזכייה שתתגרש מיד דאל"כ למה אמר הילך שהוא ג"כ לשון של זכייה, ולזה קמ"ל דאדרבה התקבל ברור לבעל ללשון זכייה והילך לא קאמר לזכייה רק להולכה, לכן רצה לחזור יחזור כן נ"ל נכון, ודוק היטב:

שם ד"ה אלמא הולך כזכי דמי ופלוגתא היא בפ"ק עכ"ל. תמוה שלא פירש אשמעתין בפלוגתא דרבי ור' נתן לקמן, ומ"ש בפ"י דס"ל מתני' ר' היא הוא דחוק וגם הא גופא קשיא לימא מתני' ר' היא, והנלענ"ד בפירש"י דבפלוגתא דרבי ור' נתן לא נזכר רק הולך ותן, א"כ לא מוכח הולך לחוד בפרט די"ל דהא רבי גופיה ס"ל הולך לאו כזכי דמי, אלא י"ל הולך ותן שאני, מיהו בזה כבר כתבו התוס' לחלק לקמן דהכא שויתיה שליח, מ"מ י"ל דרב ושמואל דפליגי לעיל בהולך כזכי י"ל דלרב מה שנזכר כאן הולך ותן אין חילוק בין הולך להולך ותן, או דס"ל דהולך ותן או או קתני כמו חלץ ועשה בה מאמר ומאן דס"ל הולך כזכי דמי לא מפליג בין הולך ותן להולך לחוד, ושמואל ס"ל דהולך לאו כזכי ופלוגתא דתנאי הכא בהולך ותן דוקא, והשתא למאי דדייק הכא הולך לחוד כזכי דמי היינו כהך מ"ד דלא מפליג בין הולך להולך ותן, וזה פלוגתא דאמוראי הוא לחוד אבל תנאי איפשר דדוקא בהולך ותן קאמרי, ולהכי פירש"י דפלוגתא היא בב"ק דשם הפלוגתא בהולך לחוד, כן נ"ל לפירש"י ודו"ק:

בתוס' ד"ה איש כו' משום דבגט אשה בהולכה כו' עכ"ל. עיין מהרש"א שדחק למה לא פירשו כפירש"י שכן האיש מוליך גט לאשתו שהוא עצמו נותנו, וכן האשה שהיא מקבלת עושה שליח לקבלה, ונראה דקשיא להתוס' דליפשוט ממתני' דלעיל דף י"א ע"ב באומר תן גט זה לאשתי יכול לחזור משום דחוב הוא לה, וא"כ משמע אי הוה זכות לא היה יכול לחזור, והשתא קשה ממנ"פ אם השליח איש מוכח דיכול להיות ש"ק דאל"כ אפי' יהיה זכות אין איש נעשה ש"ק, ואם השליח אשה מוכח דאשה יכולה להיות שליח להולכה דהא אם אינו חוזר יכול ליתן הגט, לזה פירשו התוס' הטעם דאין איש יכול להיות שליח לקבלה משום שאין האיש עושה שליח לקבלה, א"כ שפיר י"ל לעולם השליח איש, ואין לומר ל"ל טעמא דגט הוא חוב, דודאי אי גט הוה זכות היה האיש עושה שליח לזכות לה הגט והיה פשוט לן דיכול להיות שליח לקבלה שהרי ע"י הבעל נעשה שליח לזכות לאשה ולא קמיבעיא לן רק לפי האמת דגט אינו זכות א"כ לעולם אין הבעל יכול לעשות שליח שתזכה האשה אם לא שהאשה תעשה אותו ושפיר י"ל דאיש לא יוכשר לשליח לקבלה והיינו מה"ט גופיה דהוי חוב ואינו נעשה לעולם בלא האשה וא"ש ודו"ק:

מיהו י"ל דמשמע להתוס' מלשון שכן איש מוליך גט לאשתו ולא קאמר שכן איש נותן גט, א"ו היינו משום דהאיש הוא העושה לכן תלי ליה במוליך גט לאשתו שהאיש הוא המשלח שליח להולכה, כן י"ל בפשיטות: