גרש ירחים רא

גם דחק בדרכים רחוקים, והנלענ"ד בזה דודאי מההיא דהמוליך חיטין לא מצי לאקשויי אנותן לחמותו די"ל דהך דמוליך חיטין איירי ביוצא ונכנס וכמ"ש הרשב"א לפרש הך דטוחנין ומפקידין לר' ירמיה דמוקי בצמיד פתיל דאיירי ביוצא ונכנס, משא"כ הך דנותן לחמותו איירי מסתמא שנותן לחמותו שתעשה לעצמה והלך לדרכו בזו חיישינן לחלופי, אבל לטומאה אפי' ביוצא ונכנס חיישינן דאמגע בעלמא חיישינן, וכמו כן לא מצי לאקשויי מהך דמפקידין לעיל וסתם מפקיד לאו ביוצא ונכנס דאיכא למימר הרי טעמו בצידו בהך דנותן לחמותו שמחלפת המתקלקל וזה לא שייך רק בדבר שיש לה התעסקות בו שאיפשר שתקדיח תבשילו, וכן בטחינה איפשר שיארע איזה קלקול ומחלפת רע בטוב אבל במפקיד מהיכא תיתי לחוש לקלקול, נמצא דלא קשיא כלל לא ממפקידין וגם מטוחנין י"ל דאיירי ביוצא ונכנס ולא חיישינן לחלופי, אלא דלהך מקשה משמע דטוחנין דברייתא דומיא דמפקידין דכי היכי דמפקידין לא איירי ביוצא ונכנס דסתם פקדון המפקיד מסתלק ממנו לגמרי ה"ה טוחנין איירי אפי' באינו יוצא ונכנס, והשתא קשיא ליה שפיר מטוחנין ומפקידין, אלא דלהכי מייתי ברייתא אחריתא הך דהמוליך חיטין דלא תימא דע"כ ברייתא דטוחנין ומפקידין איירי בצמיד פתיל דלא תיקשי מהך דאין מפקידין תרומה אצל כהן ע"ה, וכי מוקמינן לה בצמיד פתיל ע"כ לא איירי טוחנין דומיא דמפקידין דהא ע"כ ביוצא ונכנס גם לטומאה לא חיישינן וע"כ לא הוי דומיא, ולזה מייתי למירמי טומאה אטומאה דבמשנה דהמוליך חיטין חיישינן לטומאה, וא"כ תיקשי אהך דטוחנין ומפקידין דלא חיישינן לטומאה וע"כ מוקמת לה בפירות שלא הוכשרו, א"כ שפיר קשיא ליה דמשמע טוחנין דומיא דמפקידין אפי' באינו יוצא ונכנס, ולא ניחא ליה כלל לאוקמא טוחנין ביוצא ונכנס דכיון דתירוצא דר' ירמיה בצמיד פתיל ליתא משמע ליה שפיר טוחנין דומיא דמפקידין, כן נראה לי ודו"ק:

שם והתנן הנותן לפונדקית כו'. עיין בפני יהושע שתמה הרשב"א דהך מיתניא ברישא ואמאי לא מותיב מפונדקית מעיקרא, ואיפשר לומר די"ל דטוחן איירי בטוחן בשכר לא חשוד לאיחלופי, אבל פונדקית לפירש"י שעושה לבר בי רב לאפות עיסתו א"כ מסתמא עושה בחנם י"ל דמוריא היתירא לאיחלופי אבל טוחן מסתמא בא בשכרו, לכן מקשה מעיקרא מחמותו דמחלפת המתקלקל ומשמע דפונדקית נמי מחלפת המתקלקל, וא"כ כ"ש דבטוחן בשכר מחליף המתקלקל ומשני דמוריא וכמו שפירש"י, ולשיטת התוס' דמחלפת טוב ברע י"ל דאין הכי נמי דמשני דפונדקית לא הוי דומיא דחמותו ומחלפת טוב ברע, כנ"ל ודו"ק:

בתוס' ד"ה משום כו' ואע"ג דאקמייתא נמי מצי לאקשויי כו'. איפשר לומר דאקמייתא י"ל בלא"ה למאי דמוקי בצמיד פתיל קשה איך נקט טוחנין, וצ"ל דאיירי ביוצא ונכנס א"כ לא קשיא די"ל דביוצא ונכנס לא חיישינן, אבל במוליך חיטין איירי באינו יוצא ונכנס לכן חיישינן לטומאה דילמא נגע:

בד"ה אשת כו' ועוד הרי היא מסייעת כו' ואסור לרבא עכ"ל לפמ"ש לעיל ליישב פירש"י דבמתני' חיישינן שמא עדיין לא עישר דחזקת חבר לא שייך בע"ה א"כ כאן איירי שידוע לה שאשת ע"ה אוכלת ממנה וא"כ שפיר יש לסמוך ארוב ע"ה מעשרין דאינה אוכלת שאינו מעושר ורבא מודה, ובזה מיושב נמי קושיא שניה שהקשו ממתני' איך שריא לטחון דילמא אתיא למיכל דבטהורה איירי מדנקט בוררת, ולפמ"ש נראה דמתני' איירי במידי שאין ראוי לאכילה וכדאיתא בפסחים דף י"א קמח וקלי תנן ופירש"י דמשנקלה בתנור אין ראוי לאכילה וכדומה, ולא קשיא מידי ודו"ק:

(דף ס"ב ע"א) בא"ד שרי לסייעה כו' דהא בוררת קתני במתני' עכ"ל. ופירושו דע"כ בזמן שהיא טהורה איירי א"כ קשיא טחינה אטחינה, וכתב המהרש"א ויש לדקדק כיון דרוב ע"ה מעשרין הם לאביי מה חילוק בין שהיא טהורה לטמאה, ולא הבנתי קושייתו דודאי מתני' לא איירי רק לחוש משום מסייע ידי עוברי עבירה אבל בחששא דשמא תאכל לא איירי כלל א"כ לענין חששא דשמא תאכל לא סמכינן להקל בדמאי רק לענין מסייע ידי עוברי עבירה, אלא דקושיית התוס' דאיך שריא לטחון הא חששא שמא תאכל להיכן אזלא, וזה פשוט, ועפ"ז נ"ל ליישב ג"כ קושיית התוס' דמתני' קמ"ל שאם תרצה לטחון עמה משום דרכי שלום שרי בדמאי, ומשום חששא דשמא תאכל איפשר לה להפריש מביתה מעט שאם תאכל קצת יהיה זה המעט מעשר על זה, ואי שלא מן המוקף הא שרי בדמאי וגם בדרבנן יש ברירה, והך תנא איפשר דס"ל אפי' בדרבנן אין ברירה או שאינה רוצה להפריש מביתה, ולק"מ קושיית התוס' ודו"ק:

ובהכי ניחא מה שהקשה המהרש"א עוד דה"ל להתוס' להוכיח בפשיטות דבוררת איירי בנוגעת אלמא מה"ט לחוד שרי לסייעה, ולפמ"ש לק"מ דלא פסיקא להו דבוררת איירי בבוררת האוכל דאיכא למימר דבוררת פסולת מתוך אוכל והפסולת אינו ראוי לאכילה, משא"כ בטוחנת האוכל עצמו חיישינן שמא תאכל כיון דאינה נזהרת מלאכול, אבל משום טומאה קשיא להו דאי איפשר שלא תגע א"כ טוחנת נמי ע"כ בטהורה איירי, ולק"מ ודוק היטב:

ומ"ש המהרש"א דראייתם אינה מוכרחת דיש לומר דאיירי בחשודה על הטומאה ובזמן שהיא טמאה נמי אין לה לחוש לנגיעה צריך ביאור כוונתו, ונראה כוונתו דעיקר הקושיא כיון דטוחנת עצמו מצי לאורויי בטמאה רק דומיא דבוררת ה"ל טפי לאקשויי מבוררת:

בגמרא השתא מיגנב גנבי כו'. המהרש"א בחולין הקשה מאי גזילה איכא הא פועל אוכל בדבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה, ותירץ דמשמע ליה אפי' במידי דלא שייך ביה חלה, ובפני יהושע בנה יסוד על זה דמיירי בתרומת פירות דרבנן ודוחק הוא, ובאמת כבר כתב בסמ"ע סימן של"ח דדוקא בטוחן חיטין שמסתמא הם לקמח, משא"כ בשעורין וכוסמין ושבולת שועל שסתמא אינו עומד לפת אינו אוכל אם נגמרה מלאכתו למעשר, ולי נראה ליישב קושיית המהרש"א דכיון דלאשת חבר הוי איסורא לאכול משל עם הארץ א"כ מסתמא אדעתא שלא לאכול נחתא ואיסורא לא זכי ליה רחמנא כדאיתא בפ' הפועלים דף צ"ב ע"ב ואשת ע"ה יודעת שאין אשת חבר אוכלת אצלה, א"כ הוי גזילה אצלה שתאכיל משל בעלה:

ועוד נראה דהא דטוחנת עם אשת עם הארץ לאו בשכר קאמר רק לפי שהטחינה היא ממלאכות שאשה משועבדת לבעלה כדאיתא בכתובות פ' אע"פ וזו אשת חבר מסייעה לה, א"כ אין לה לאכול ממה שעושה שהרי האשה מחוייבת במלאכה ואין רשות לאשת ע"ה לשכור אחר שיאכל משל בעלה שהרי המלאכה מוטלת עליה שהבעל יאמר היה ליך לטחון בעצמיך ופשיטא דבכה"ג אין פועל אוכל אם אחר מסייעו שלא מדעת הבעה"ב שהרי משלם לפועל שיעשה בעצמו וכשיאכל גם אחר הרי הבעה"ב נפסד ומה לו לפועל להאכיל לאחר, כנ"ל ודו"ק:

בתוס' ד"ה אין עושין כו' פי' בקונטרס כו' ולפירושו אם יפריש ממקום אחר כו' עכ"ל. צ"ע כיון דעיסת ע"ה טמאה איך יפריש ממקום אחר הא אין תורמין מן הטהור על הטמא כדאיתא בריש פ"ב דתרומות, ומיושב נמי מה שהביא בחידושי הרשב"א בשם התוס' היכי קתני אין עושין בטהרה אחר שכבר נטמאת, ולפ"ז ניחא דקמ"ל דאפי' ממקום אחר אין מפריש בטהרה כיון דאין תורמין מן הטהור על הטמא, ודברי התוס' צ"ע:

בד"ה אין עודרין כו' והא דקאמר כו' אגיסטון כו' לא כמו שפירש בקונ' כו' עכ"ל ליישב פירש"י נרא' דודאי בשל עכו"ם אין איסור רק משום מראית עין אסור דמי יודע שהקרקע של עכו"ם היא ואינהו שאמרו יכול לומר אגיסטון אני בתוכה י"ל דתולין בכך ואין כאן מראית עין או להתנצלות בעלמא שאין חשודין על השביעית, ורב ס"ל דמ"מ אסור משום מראית עין, לכן ר' ינאי הכריז פוקו וזרעו משום ארנונא שהוא מפורסם אין לחוש למראית עין, ומיושב פירש"י על נכון:

בגמרא ואין כופלין שלום לעכו"ם. עיין בפירש"י ויראה שכפלות השלום הוא לפי שישראל במעשיהם הטובים פועלים שלום בעולם העליון כמ"ש בגמרא העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, גם אצל האיש הישראלי עיקר מגמתו לעולם הנצחיי כמ"ש בצדיקים שבעת מותן המלאכים מקדימין להם שלום כמ"ש בגמרא כתובות פ' הנושא שלש כתות של מלאכי השרת באים לקבל נשמת הצדיק א' אומרת יבא שלום וכו', לכן מורה הכפל על שני עולמות, אבל בעובדי גילולים שעיקר מגמתן ששלום יהיה להם כי בשרירות לבם ילכו וחלקם בעולם הזה לכן מקדימין להם שלום פעם אחת שהשלום הוא טובה כוללת לישראל ולאומות כמ"ש הוי מתפלל בשלומה של מלכות והוא תיקון הקיבוץ המדיני:

בתוס' ד"ה שלמא למר כו' ועל חנם פירש כן כו'. נראה דקשיא מאי קמ"ל ר"כ הא איתא במתני' שואלין בשלומן, ולזה פירש"י כיון דאינו רק משום דרכי שלום לכן ליכא בזה גניבת דעת אף שבלבו לרבו:

עוד איפשר לפרש עפמ"ש באבות הוי מקדים בשלום כל אדם ופירשו שהמנהג שכשאחד נותן שלום המשיב כופל לו שלום, לכן רב חסדא הוה מקדים ויהיב להו שלום לפי שהמשיב כופל שלום ואין כופלין שלום לעכו"ם, ולזה יש לפרש שר"כ השיב להם שלום כפול רק אמר שלמא שלמא למר ובלבו לרבו על שלום הכפול, ובשלום תניינא לא חייש לגניבת דעת דאיהו דקא מטעי נפשיה, ועיין בסמוך:

בגמרא השתא אחזוקי כו' שואלין בשלומן מיבעיא וקשה לפירש"י במשנה ששלום שמו של הקב"ה א"כ מאי ק"ו הוא זה הא שלום הוי רבותא טפי, ואיפשר שאחזוקי היינו נמי בשם השם תחזקנה ידיכם, מיהו מלשון רש"י לא משמע כן, ובגמרא היה איפשר לפרש שמחזיקין ידי עכו"ם נוסף על השלום שדרכו בכל שנים, אבל מפירש"י לא משמע כן:

שם ומקמי פלגאה ניקום. לפי שהקימה בפני ת"ח להורות הכנעה איך שמוכנע נגד הת"ח וגדולתו עליו לקום מפניו, ואולם הת"ח עצמו אין לו להגיס דעתו בכך כי המגביה עצמו הקב"ה משפילו ואין ראוי לכבוד, לכן בעל המחלוקת שהוא נצמח משורש הגאוה ולכך חלק על מר עוקבא שקינא בנשיאותו ולזאת אין ראוי לכבוד התורה, ובזה מובן מ"ש בפ' קרח ויקומו לפני משה כו' ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים כו' ומדוע תתנשאו על קהל ה', ולשון רב לכם אינו