גרש ירחים ר

לכן חייש טפי שיאכילנו דברים טמאים והיינו דברים שאין בהם זיקת תרומה ומעשר שאין רגיל לפרוש ממנו דבדברים אלו מותר לסייעו כדמסיק נמי הכא, כן נ"ל ודו"ק:

ועוד נלענ"ד דאביי ורבא לשיטתייהו דכאן מחמיר רבא שלא תסייע לע"ה אע"ג דדמאי דרבנן הטעם דרוב ע"ה מעשרין ומ"מ ס"ל דהוי איסור לברור ולטחון מטעם דנהי דאין ע"ה חשודין לאכול שאינו מעושר מ"מ אין לו חזקת חבר לעשר מיד, רק בחבר שמת פירותיו בחזקת מתוקנין כדאיתא בפסחים דף ט' דחזקה לחבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן, ובע"ה ליכא חזקה אלא דרוב אין אוכלין ואין מאכילין שאינו מעושר, וא"כ י"ל דס"ל כיון דבחזקת טבל קאי י"ל שעדיין לא עישר, ואף דאמרינן רוב ע"ה מעשרין י"ל היינו לענין דלא חיישינן שמא לא עישר והיינו כשבא למוכרן בחזקת מתוקנים לא חיישינן שלא עישר, אבל שמא לא יעשר ס"ל לרבא דחיישינן כדמפליג רבא לעיל דף כ"ח בין שמא מת לשמא ימות דחיישינן טפי, וא"כ שפיר לענין שמא לא יעשר היינו כמו שמא ימות חיישינן וכמחצה על מחצה דמי לכן אסור לסייע, ומיושב שפיר פירש"י דס"ל כמחצה על מחצה דמי לענין שמא לא יעשר אבל לענין שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנים לא חיישינן דכשיבא לאכול ה"ל שמא לא עישר ולהא לא חיישינן, ועיין בתוס' קידושין דף מ"ה, ודברי רש"י ברורים ונכונים, ואביי לשיטתיה דלא מפליג בין שמא מת לשמא ימות שפיר סמך ארוב ע"ה מעשריף, והכל נכון ודוק היטב, עמ"ש בחידושי חולין:

וראיתי עוד שעפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם שהעתיק המשנה בפי"ג מביכורים דבוררת וטוחנת עמה ולא פירש בע"ה שמעשר משמע דפוסק כאביי דסמכינן ארוב ע"ה מעשרין, וכ"כ הרע"ב בהדיא בפ"ה דשביעית, והוא תמוה למה פסק כאביי נגד רבא, ותימה שלא הרגישו בזה הכ"מ והתוי"ט, אכן לפמ"ש יש ליישב שפיר והוא ע"פ מ"ש דהא רבא ס"ל ג"כ רוב ע"ה מעשרין אלא דתליא בשמא מת ושמא ימות וחיישינן שמא לא יעשר, והנה לעיל דף כ"ח דרבא אמר שמא ימות חיישינן פריך הא נוד דשמא ימות הוא ומסיק אלא אמר רבא שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי הוא, וא"כ למאי דמדמי הש"ס שמא יבקע הנוד לשמא ימות א"כ ר' מאיר דסבירא ליה דלא חיישינן לשמא יבקע הנוד גם לשמא ימות לא חיישינן וא"כ קשה איך מוקי רבא כר"מ הא לר"ע בודאי יש לתלות דרוב ע"ה מעשרין, וא"כ אוקימתא דרבא ליתא כיון דר"מ אפילו לשמא ימות לא חייש ולא מפליג, וצ"ל דאוקימתא דרבא היא מקמי דהדר ביה ואמר שמא ימות תנאי הוא ומעיקרא ס"ל לרבא לכ"ע חיישינן לשמא ימות שפיר מיתוקמא ליה מתני' כר"מ, אבל לבתר דהדר ביה רבא דלמאן דלא חייש שמא יבקע הנוד לא חייש לשמא ימות, א"כ אפי' אי אתיא כר"מ שייך רוב ע"ה מעשרין וע"כ ליתא לאוקימתיה, ודברי הרמב"ם נכונים כפתור ופרח ודוק היטב:

בד"ה רישא כו' וא"ת משום חלה כו' עכ"ל. לכאורה לרבא יש לומר דנהי דאוכל בטומאה לא בריר לן שיעשה החלה בטומאה דאיפשר שיעשה עיסת חוליו בטהרה כדי להפריש חלה ממנה כדלקמן דף ס"ג די"ל כיון דנזהר במעשר גם בשמירת תרומה נזהר רק שאינו אוכל חוליו בטהרה לכן לא חיישינן מספיקא, אבל משתטיל למים שרואה שבעצמה עושה עיסתה איכא איסורא, מיהו לאביי דאיירי בסתם ע"ה קשה, עכ"פ יש ליישב מה שהקשו התוס' לקמן הא דפריך בירושלמי אהדדי הך דנחתום שעושה בטומאה אין בוררין עמו והכא נקט בוררת וכתבו התוס' דתירוץ הירושלמי אינו רק לאביי, ולפ"ז י"ל לרבא ניחא בלאו הכי כיון דמוקי במעשר פירותיו רק שאינו אוכל חוליו בטהרה איכא למיתלי שיתקן החלה ע"י גבל חבר ודו"ק, מיהו גם לפ"ז לא א"ש הא דפריך מאין טוחנין לאוכלי פירותיהן בטומאה דתיקשי נמי נימא דאיירי בסתם ע"ה שאינו מעשר ג"כ, אלא די"ל דא"כ מאי איריא שעושה בטומאה הא אפי' משום דמאי נמי אסור לסייע לרבא, וע"כ איירי שמעשר ובע"ה דר"מ פריך שפיר ודו"ק, ועיין בסמוך:

(ע"ב) בגמרא א אמר אביי התם בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה וקשה לרבא דס"ל גם בדמאי אסור לסייע א"כ מאי קמ"ל בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה הא אפי' סתם ע"ה דרובן מעשרין ואין חשודין אטומאת הגוף כמ"ש התוס' לעיל מ"מ אסור לסייעו וכ"ש למ"ש התוס' דעיקר שינויא לרבא ולרבא קשיא טובא מאי קמ"ל דכהן חשוד לאכול תרומה בטומאה ודאי גרע מסתם ע"ה, לכן היה נראה איפכא דאביי דוקא לשיטתיה מתרץ דס"ל דאפי' בדמאי מסייעין כ"ש בטומאת חולין דמסייעין, ולהכי קשיא שפיר דודאי דמאי חמור מטומאת חולין ולהכי משני בכהן חשוד, אבל לרבא י"ל כמ"ש התוס' דמתני' רק בחשוד כמ"ש התוס' ולאוכלי פירותיהן בטומאה משמע ודאי אוכלין בטומאה, אלא דסוגיית הש"ס דדמאי חמור אפילו מאוכלי פירותיהן בטומאה בודאי דטומאת חולין ליכא איסורא כל כך, ולהכי הוכרח אביי לאוקמא בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה דהא ודאי חמור מדמאי וא"צ לדחוק כדברי התוס', ואפי' נקח דיוקן של התוס' דלעיל לא פריך רק לרבא אבל לאביי י"ל דטומאה חמירא טפי י"ל דהמקשה לא פסיקא ליה לאקשויי כיון דליכא למידחי, אבל דברי אביי נאמנים על עצמו דס"ל דדמאי חמיר מטומאת חולין זה היה נראה נכון, אלא שצריך ליישב למה בנחתום שעושה בטומאה לא לשין ועורכין עמו ותני לא בוררין ובמשנה תנן בוררת, ולא שייך תירוץ התוס' כיון דלאביי מותר לסייע בדמאי גם לטומאת חולין מותר למאי דפרישית, לכן היה נלענ"ד דלא בחנם נקט במתני' לאשת עם הארץ והיינו כיון דטעמא משום דרכי שלום דדרך שכנים לסייע כ"א לחבירתה והוא ענין גמילות חסד אבל בנחתום שעושה להשתכר לא שייך דרכי שלום לכן גם לברור אסור, לזה לא חייש בש"ס דילן לקושיית הירושלמי, וא"כ הכל ניחא וא"צ לדחוק בדחוקים שונים לולא דברי הקדמונים, ודוק היטב:

שם בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה. לכאורה קשה לפמ"ש התוס' דלאוכלי משמע חשדא בעלמא וקשה הא בסתמא ודאי לא חשוד לאכול תרומה בטומאה וע"כ איירי בודאי א"כ אפי' חולין אין מסייעין בנחתום העושה בטומאה והרי התוס' נסתייעו מהא דקרי ליה רק חשוד, ונראה דחשוד היינו שיצא עליו שם שחשוד אבל לא נתברר בעדים, וכעין שאמרו בס"פ הבא על יבמתו בדיימא מעלמא ופירש"י חשודה והיינו אע"ג דבסתמא לא חשדינן מ"מ יש לפעמים איזה אומדנות ורגלים לדבר שחשוד ומ"מ אינו ברור, כן נ"ל פשוט, ובחנם האריך בפני יהושע להוציא דברי התוס' מפשטן, וכן לאוכלי שביעית אע"ג דר"ת פירש לעיל דמשאלת איירי אפי' בודאי חשודה שאין לה רק פירות שביעית מ"מ הך דלא תבור אפי' באינה חשודה בודאי איירי דהא גם משאלת הוא משום דאיכא למיתלי נפה לספור מעות, א"כ משמע בגוף האיסור אפי' מספיקא. אסור לסייע, וכבר כתבתי לעיל דקשה מאי קמ"ל דלא תבור, ולפ"ז נראה דלא תבור אפילו היכא דאיכא ספיקא אי חשודה בבירור מ"מ אסור דמשום חשד בעלמא נמי אסור ברירה וטחינה, וכן מוכח נמי דלאוכלי שביעית היינו בחשד בעלמא, ואיפשר לומר לפי מה שחילקו התוס' במומר שבפעם א' לא נעשה מומר כאן נמי איפשר קודם שהוחזק לא מיקרי ודאי, ובהכי ניחא מה שהקשה הפנ"י איך מפקידין אצל חשוד גמור הא צריך חותם בתוך חותם וצמיד פתיל לא מיקרי חותם בתוך חותם, ולפ"ז ניחא דלא איירי בחשוד גמור וכמ"ש התוס' ודוק היטב:

ועיין בפני יהושע שהביא דברי הרמב"ם בפי"ב מתרומות שהם מתמיהים שכתב אין מפקידין תרומה אצל כהן עם הארץ מפני שלבו גס בה לאכלה אבל מפקידין אצל ישראל ע"ה בכלי חרש המוקף צמיד פתיל ובלבד שלא יהיו הפירות מוכשרין שמא תסיטם אשתו נדה, והראב"ד השיג עליו דבאין מוכשרין ל"ל צמיד פתיל ובודאי שהוא תמוה, ואיפשר לומר דלמאי דמסיק בגמרא דחשודה להחליף המתקלקל א"כ בע"ה פעמים שמכוין לטובה כשעומד במקום התורפה להעמידו במקום אחר אינו מקפיד אף במקום שאיפשר שיבאו מים עליו או איזה דבר המכשיר דלא הוי קפידא אצל ע"ה בכך, אבל כשהקיפו צמיד פתיל דרואה שקפיד המפקיד על הטומאה נזהר ג"כ שלא להחליפו ושיעמוד בצמיד פתיל, מיהו לכהן ע"ה שלבו גס בה לאכלה אף צמיד פתיל לא מהני דלא משמע ליה בתרומה קפידא על חילוף דבמתנות כהונה כתיב איש כאחיו לכן חשוד גם להחליף באחרת לכן לא מהני לא הוכשרו, והך דטוחנין ומפקידין למאי דמסיק דגם בפירות שלא הוכשרו ומוקף צמיד פתיל חיישינן בתרומה היינו דלא משמע ליה איסורא להחליף א"כ גם הך דמפקידין יש לפרש באינו מודיעו שהוא תרומה דאז שפיר י"ל בצמיד פתיל אינו חשוד להחליף ומפקידו בחזקת חולין דבכה"ג אינו חשוד להחליף, להכי דייק הרמב"ם אין מפקידין תרומה היינו בחזקת תרומה, ואף דיש לחוש שמא ידע שהוא תרומה אין לחוש כ"כ כיון דלא הוכשרו, אבל בס"ד לא מצי לאוקמא בחזקת חולין כיון דבהוכשרו יש לחוש דילמא ידע שהם תרומה, כן נ"ל ודוק היטב:

שם אי הכי מפקידין ורמינהו כו' ואין מפקידין אצל כהן ע"ה כו' בפני יהושע האריך להקשות דילמא רישא איירי במפקיד חולין גרידא והאריך בזה, ולענ"ד אין קושיא כלל דבלא"ה פתח בתרתי טוחנין ומפקידין אצל אוכלי שביעית אבל לא לאוכלי לא קאי אמפקידין רק אטוחנין לחוד, וצ"ל דלענין מפקידין ליכא פלוגתא דגם לאוכלי פירותיהן בטומאה ומוקי לה בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה, אע"ג דסתמא קתני הברייתא וכהן חשוד מאן דכר שמיה, וצ"ל דהתנא ס"ל לפשוט דאם אינו חשוד אדאורייתא ודאי מותר לסייע, ולכן סתם דאין טוחנין היינו מסתמא בדאורייתא, א"כ תיקשי למה נקט כלל ברישא מפקידין ליתני בסיפא אבל לא לאוכלי שביעית ולא מפקידין וטוחנין לאוכלי פירותיהם בטומאה ונשמע נמי דומיא דטוחנין הוא דאין מפקידין דהא לאוכלי שביעית נמי מפקידין וע"כ ליכא איסורא להפקיד רק דומיא דטחינה והיינו בכהן החשוד לאכול תרומה, אלא ע"כ מפקידין איתא בכל גווני דסיפא, ולק"מ ודו"ק, ור' ירמיה דמשני בפירות שלא הוכשרו הוי שפיר סיפא דומיא דרישא דאין טוחנין היינו משום שמא הוכשרו אבל אין מפקידין לא שייך למיתני דמסתמא המפקיד ידע אם הוכשרו, ודוק היטב:

שם משום דקא בעי למירמא אחריתי. כתב בפני יהושע כאן הבן שואל אמאי מייתי כלל הא דאין טוחנין דבפשיטות ה"ל לאקשויי ההיא דמוליך חיטין אההיא דנותן לחמותו והאריך ליישב, וכבר כתבתי לעיל במשנה דמ"ש דחשוד על השביעית אינו חשוד על הדמאי תמוה,