גרש ירחים קצט

כתב שהראה יתב' למשה ממדה זו תלמוד דין זה, ואידך מ"ד ס"ל רובה בעל פה שלא למד הוא יתב' למשה מה שנדרש מי"ג מדות כי מסר לו הי"ג מדות והבין מדעתו מה שיש ללמוד מהם, נמצא שבכתב לא ניתן לו רק שיש כך וכך גזירות שוות ויתר המדות ומשה למד מעצמו בשכלו העצום כל מה שיש ללמוד, נמצא שהוא יתב' לא למד עמו בכתב הלימודים רק אמר לו שכאן יש גזירה שוה, וכן כל הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם לא נמסר למשה רק הי"ג מדות ולא הדרשות היוצאות מהם א"כ רובה צריך ללמוד על פה מדעתו, ובזה מובן מ"ש כתב לך את הדברים האלה כי ע"פ הדברים האלה כו', ודייק המהרש"א מה נתינת טעם הוא זה, ולפ"ז א"ש דאמר הוא יתב' שיכתוב הדברים האלה ממש למען לא יחסר אפי' קוצו של יו"ד כי ע"פ הדברים האלה אחר שלא נמסרו הלכות היוצאות מן המדות ויתורים, א"כ צריך אתה לדקדק שלא להשמיט שום אות כי נלמד ממנו מה שתלמוד בשכלך ותבין מדעתך על פה מכל אות ואות, כן נ"ל:

בתוס' ד"ה והשתא דלא איתמר כו' לית ליה כו' עכ"ל. לענ"ד איפשר ליישב דהא דבור הקרוב מתמלא ראשון מפני דרכי שלום היינו משום שנראה לעולם ישר וטוב שהוא ימלא ראשון ולא אתי לאינצויי משא"כ הכא שנראה לכ"א שהוא יקדים מטעם האמור בגמרא לכל חד כדאית ליה, וא"כ תליא בדעת ושכל בני אדם, וכיון דלא איתמר הלכתא להכריע בשכל ההמוני שיתפייסו לומר אשר כי הוא זה יקדים ממילא נשאר הדין שיהיה כל דאלים גבר, לכן עיקר הדין אילו לא תיקנו משום דרכי שלום וכאן שכ"א יש לו טענה אי איפשר לתווך השלום ביניהם לכן כל דאלים גבר, ובהכי ניחא דלהרשב"ם דס"ל דדוקא כשיוכל להתברר שייך כל דאלים גבר, וקשה היכי פסקינן הכא כל דאלים גבר, ובתה"ד הובא בסמ"ע סי' קל"ח נדחק בזה, ולמ"ש לק"מ דהכא נשאר על דין תורה שכל הקודם זכה כיון דלא שייך לתקוני בהא דרכי שלום, ועיין בסמוך:

בד"ה כבי תרי עבדת לי והוא סבר כו' עכ"ל. לענ"ד נראה דס"ל כיון דכל הטעם משום דרכי שלום לכן כשיטעה ויסבור שחבירו יש לו למלאות תו לא איכפת ליה ולא אתי לאינצויי שסובר שהעליון מחל לו וכן העליון סובר שהתחתון מחל לו:

בד"ה לא טעמינהו כו' דאין כאן גזל כו' עכ"ל. לא ידעתי אפי' יהיה גזל גמור לא שייך לאסור הפירות:

(דף ס"א ע"א) בתוס' ד"ה ליקט כו' נראה דאיצטריך לאשמועינן כו' עכ"ל. לענ"ד איפשר דקמ"ל דס"ד כיון דיש בהם משום דרכי שלום א"כ בטרם שבאו לידו כבר זכה בהם משום דרכי שלום, א"כ ס"ד דלא נתכוין לזכות בהם זכייה גמורה והוי כמו עודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם דלא קנה כדאיתא ביבמות, קמ"ל דקנה קנין גמור:

בד"ה שדי כו' וקשה דר"כ היכי הוה מנקיט ואכיל כו' עכ"ל. נראה ליישב ע"פ דאיתא בר"פ אלו מציאות הני תמרי דזיקי היכי אכלינן והיינו מטעם יאוש בעלים, וא"כ י"ל דרב כהנא חשיב דהני תמרי הם תמרי דזיקי ולא אותן שזרק ההוא גברא וההוא גברא נתחכם כי אחר שתפסן רב כהנא אף אם יאמר שזהו מאותן שזרק הוא אין רב כהנא מחוייב להאמין לו דקיי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף אלא דחייב לצאת ידי שמים והיינו בממון גמור משא"כ בהנך שאינו אלא משום דרכי שלום כיון דלא בריר ליה שהן מאותן שזרק אפי' לצאת יד שמים פטור, ולזה נתחכם האי גברא באמרו חזי מר דבודאי שדיתינהו א"כ ה"ל ממון גמור, ואני טוען ברי ואתה טוען שמא נמצא שחייב לצאת ידי שמים, ובהכי ניחא דקרי עליה דרב יאשיה צדיק יסוד עולם שלימד העם דעת לצאת ידי שמים כענין שאמרו צדק משלך ותן לו ודו"ק:

במשנה משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית. לפיר"ת בכתובות דף כ"ד דע"ה אינו חשוד על השביעית ע"כ צ"ל בודאי חשודה על השביעית היא, וקשה לפ"ז מאי פריך הש"ס מאי שנא רישא ומ"ש סיפא הא איירי בודאי חשוד, וכה"ג הקשה ר"ת בתוס' לפי שיטתו דמוקי שאין לה יותר מפירות שביעית ובהא אכתי ליכא איסורא אם לא הוה מן המשומר, וצ"ל דידוע שאין לה רק מן המשומר ותרתי לריעותא שידוע שאין לה פירות רק מן המשומר לזה מיקרי ודאי איסור, א"כ ממילא משמע כשאין לה רק מן המשומר שהיא חשודה בודאי על השביעית, והך מתני' דלא ימכור פרה החורשת ע"כ נמי איירי בידוע שחשוד על השביעית, וכאן נמי כשיש לה מן המשומר בפירות שביעית הרי היא חשודה בודאי, ועיין תוס' סוכה דף ל"ט ע"ב בד"ה אבל דפירות מן המשומר אסורין, ומ"מ לפמ"ש התוס' ס"ל לרבא דיש להחמיר בדמאי ג"כ, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה משאלת כו' וקשה לר"ת ותיפוק ליה דהוה שרי משום דאיכא למיתלי כו' עכ"ל. בפנ"י האריך להקשות על התוס' דילמא קמ"ל כיון דחשודה אשביעית חשודה נמי אמעשרות דממילא אסור משום חשש שאינו מעושר, ואפי' לר"ע דחשוד על השביעית אינו חשוד על מעשר מ"מ הא חשוד על הטומאה ע"ש שהאריך, ואין דבריו ברורים דאיך נקט שביעית לאשמועינן מעשר דמי סני ליה למינקט החשודה על מעשרות, גם מה דתלי ליה בפלוגתא דר"ע ורבנן נראה שהבין דחשוד על השביעית פירותיו בחזקת מתוקנים תמוה בעיני דודאי מסתמא חשוד על השביעית אינו חבר ואין פירותיו בחזקת מתוקנים, אלא דמתניתין קאמר דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר לענין שא"צ לעשר רק דמאי, וכן פירש"י והר"ב שם בהדיא אבל פשיטא דחבר אינו חשוד על השביעית, וא"כ לכ"ע חשוד על השביעית בחזקת ע"ה הוא ומתעשרין פירותיו דמאי, ואני אמרתי בהשקפה ראשונה בטרם ראיתי דברי הפני יהושע והוא דודאי פירות שביעית אין מעשר נוהג בהם דהוו הפקר, וא"כ י"ל דקמ"ל בחשודה על השביעית ממנ"פ איכא איסורא אי משביעית איכא איסורא דשביעית וליכא איסורא דמעשר ואי מתבואה של היתר הרי היא חייבת במעשר וצריך לעשר דמאי הקונה ממנו, וא"כ לאביי דס"ל רוב ע"ה מעשרין הם קמ"ל בחשודה על השביעית אף דבודאי גרועה מסתם ע"ה מ"מ אין פירותיה ודאי ומקילין להשאילה דלא נפקא משום הכי מרוב ע"ה מעשרין אע"ג דחשודה על שביעית ואף דנצטרף נמי חשוד אשביעית אם הם פירות שביעית, ורבא דס"ל בע"ה דר"מ מ"מ ברישא ודאי מודה רבא דחשודה על השביעית עכ"פ פירותיה דמאי ומ"מ משאלת נפה וכברה דמשום דמאי נמי אינו איסור רק בוררת וטוחנת, ודוק היטב:

ועוד נראה לחלק דמכירה שרי טפי שמכר ואין הדבר עוד ברשותו ושאלה איפשר דיש לחוש טפי שהרי עושה מלאכה בכלים של משאיל וברשות משאיל קאי ואי לאו משום דרכי שלום לא היינו מתירין אף דאיכא למיתלי בהיתר כי מה לה להשאיל שאיפשר שתעשה איסור עם כליה:

בא"ד וההיא דירושלמי לא הוה תלייה גמורה כו' עכ"ל. לולא דברי התוס' היה נ"ל ליישב הירושלמי דבלא"ה קשה מאי קמ"ל דלא תבור ותטחון עמה שמסייעתה בגוף האיסור הא אפי' נפה לתבואה ג"כ אסור רק משום דתלינן לספור בו מעות, לכן י"ל דודאי תחילת שאלה הוא משום דתלינן אבל אם כבר שאלה אפי' נודע לה שצריכה לנפה לתבואה יכולה להשאיר אצלה עד זמן החזרה משום דרכי שלום, משא"כ לבור ולטחון עמה אסור דמסייעתה בגוף האיסור, וא"כ אי לאו משום דרכי שלום כשרואה שמשתמשת בכלים אלו לתבואה היתה צריכה ליקחם מיד בחזרה, קמ"ל משום דרכי שלום אין קפידא אם תניחם לזמן ששאלתן, ועיין בסמוך:

בא"ד וא"ת לפיר"ת מאי פריך בגמ' מ"ש רישא כו' עכ"ל. איפשר ליישב דקשיא הא גופא מאי קמ"ל דלא תבור ותטחון עמה הא אפי' נפה לתבואה אסור, לכן צ"ל דה"ק משאלת נפה וכברה שתולין בהיתר אבל לא תבור ותטחון עמה אפי' כשיש לתלות בהיתר ופריך שפיר מ"ש רישא ומ"ש סיפא, כן נ"ל נכון, ואפי' למה שפירשתי לעיל בסמוך דקמ"ל דלא תטלם בחזרה מ"מ לא תבור אינו רבותא כלל, אלא ע"כ דקאמר אפי' היכא דיש ספק כגון שיש לתלות גם בשאר פירות מ"מ לא תבור ופריך שפיר ודו"ק:

בפירש"י ד"ה רבא אמר לעולם כמחצה על מחצה דמי מספקינן להו כו' עכ"ל. לכאורה לא הוכרח רש"י לומר דכמחצה על מחצה מספקינן להו דהא רבא גופיה אמר בשבת דף י"ג רוב ע"ה מעשרין הם וה"ל למימר בפשיטות רבא ס"ל דלא מקילינן הכא בדמאי, ואיפשר דקשיא ליה לרש"י דלרבא דאסור לסייע בדמאי א"כ למה נקט רישא החשודה על שביעית ולא נקט נמי מעשר ג"כ שמשאלת נפה וכברה בפרט דמעשר שכיח טפי דהוי דמאי ובכל שנים ובשביעית בעינן חשודה בודאי, וצ"ל דרבא ס"ל בחשודה על המעשר אפי' נפה וכברה אסור להשאיל, וקשה למה נחמיר טפי בשביעית שחשודה בודאי, לכן הוכרח רש"י לפרש דרבא ס"ל דבמעשר מחמרינן טפי דכמחצה על מחצה חשיב ואיסור טבל חמור טפי ואפי' נפה וכברה אסור לענין סיוע, מיהו אין זה מוכרח דודאי חשודה על השביעית מסתמא בכלל ע"ה היא א"כ תרתי אית בה משום דמאי ומשום שביעית ואפ"ה שרי לשאול לכן נקט סיפא בטומאה לחוד, ועמ"ש בתוס':

בתוס' ד"ה רבא כו' אביי מיקל טפי לסייעו במעשר מבטומאה וטהרה דרבנן כו' עכ"ל. והיינו מדפריך לרבא מסיפא משמע דלאביי א"ש אפי' לא איירי בטומאת חלה, וכ"כ המהרש"א, מיהו דחוק לומר דפליגי בסברות הפוכות, לכן איפשר לומר דודאי אביי נמי לא מיקל בדמאי רק משום דרכי שלום כמבואר בלשון המשנה, והשתא י"ל דלאביי משתטיל למים לא תגע אפי' לא איירי בטומאת חלה דודאי לפעמים מתחייב בחלה משתטיל למים כשהוא מחמשת מינין וכשיעור ובהא פשיטא לן שאינה יכולה לסייעה, א"כ אפי' אם הוא בענין שאין שייך טומאת חלה כגון שאינו מחמשת המינים או פחות מכשיעור אסורה לסייעה מפני איסור דמאי כיון דכשטבול לחלה אינה יכולה לסייעה גזרו שלעולם לא תסייע שהרי עכ"פ יש איסור דמאי ואין יכולין להתיר מפני דרכי שלום מאחר שכשיש שיעור טבל לחלה לא תוכל לסייע השוו מדותיהם שלא תסייע כלל, והשתא ממילא ניחא דאביי ס"ל ודאי טומאת חולין לא חמירא מדמאי, ועיין בסמוך:

בא"ד ואביי בפ"ק דשבת כו' חייש כו' ורבא לא חייש עכ"ל. לענ"ד נראה ליישב דאדרבה חדא בחבירתה שייכא דאדרבה כפום שיטתא דאביי דמותר לסייעו בדמאי יש לחוש שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים כיון שיוכל לסייעו ואינו פורש ממאכליו לגמרי, אבל רבא לשיטתיה שאסור לסייעו בדמאי א"כ ממילא נפרש מדברים שצריכין תיקון