גרש ירחים יט

גופא דלא רמיא עליה לכתוב לשמה לר"מ דכשר נמי שלא לשמה, אבל בלא"ה לא הוה חיישינן דהסופר עביד שלא כדין, וצ"ל למאי דמוקי דר"מ ס"ל דמדרבנן בעי כתיבה לשמה צ"ל מתני' כמ"ד כתב ידו ועד אבל כתב סופר לא מהני, ובהך דכתב סופר ועד צ"ל חתם סופר וכתב ידו לא הוה עדות כלל, דאל"כ ה"ל לאכשורי נמי לכתחלה דכיון דמדרבנן בעי כתיבה לשמה אפי' סופר שאינו מובהק נמי מסתמא מיגמר גמיר דע"כ בקי הוא בלשמה:

ועפ"ז מיושב היטב השגת הראב"ד על הרמב"ם בפ"א מגירושין שהשיג על הרמב"ם שכתב בכתב ידו ועד ה"ז גט פסול ופוסל לכהונה, והשיג עליו הראב"ד מכלל דכתב סופר ועד אינו פוסל ואיך איפשר דלשמואל אם נשאת הולד כשר ולרב אינו פוסל אפי' לכהונה, ולפ"ז ניחא דודאי לשמואל דמחלק בין סופר מובהק דכשר אפי' לכתחלה, וקשה הא ע"כ סתם ספרי דדייני נזהרים א"כ מה חילוק בין מובהק לשאינו מובהק, וע"כ קאי לר' מאיר דס"ל עדי חתימה כרתי ולא בעי כתיבה לשמה, לכן יש לחלק בין ספרא דמובהק ללא מובהק, והשתא למאי דמוקי רבי ירמיה חתם סופר שנינו ורב חסדא מוקי לה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ובתוס' דף פ"ו ע"ב כתבו דר' יוסי ס"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי א"כ ודאי בעי כתיבה לשמה מן התורה, וא"כ הא גופא קשיא למה מוקי חתם סופר, הא לר"א אפי' כתב סופר נמי כשר לכתחלה, דלדידיה ה"ל כל סופר מובהק שהרי בקי בלשמה, אע"כ מאן דס"ל חתם סופר לא הוי הסופר עד כלל, ושפיר דברי הרמב"ם מוכרחים דהגט בטל בכתב סופר ועד דאינו מצטרף לעד כלל, דאם אינו בטל ה"ל לאכשורי לכתחלה לדידן דקיימא לן כר"א דודאי כתבו הסופר לשמה דכולהו בקיאין בדין לשמה, ודברי הרמב"ם ברורים ודוק היטב:

(דף ד' ע"א) בתוס' ד"ה חתמו כו' לכתחלה נמי כשר לחתום וליתן כו' עכ"ל. ונראה ליישב דלהכי נקט לשון דיעבד דהא בעינן בגט ספר מקנה וצריך להיות של הבעל, א"כ קשה לכאורה איך יהיה כשר שמא לא נתייאשו הבעלים והוי כאילו כתב בנייר גזול דפסול הגט, וצ"ל דאיירי שהוא יאוש כגון ברוב נכרים, דל"ל מנכרי נפל דמסתמא כתב לשון גט אינו מנכרי, אלא דאכתי קשה דילמא בשעה שמצאו עדיין לא ידע דנפל וא"כ ה"ל יאוש שלא מדעת ולא הוה יאוש, וצ"ל כמ"ש התוס' לעיל דהסופרים נזהרים א"כ כשנאבד לו מסתמא ממשמש בכתביו שלא יאבד לו שלא יבא לידי מכשול, ולכן אמרינן מסתמא כבר נודע לו, אף דאכתי י"ל בשעה שמצאו באיסורא אתי לידיה מ"מ הוי לגבי אשה יאוש ושינוי רשות ושפיר מתגרשת בו, וא"כ אתי שפיר דדוקא בדיעבד כשר אבל לכתחלה יש לחוש לייאוש שלא מדעת:

ובהכי ניחא לשון הסוגיא לקמן דף כ"ו דמפרש אדרב פפי משמיה דרבא דאמר האי אשרתא דדייני דאיכתבא מקמי דמסהדי אחתימת ידייהו פסולה וליתא מדרב נחמן דאמר כו' אפי' מצאו באשפה, ואפי' רבנן לא פליגי אלא בגט אבל בשאר שטרות לא, דאמר ר' יוחנן שטר שלוה בו ופרעו כו' אבל למיחזי כשיקרא לא חיישינן, וקשה כיון דמהך דמצאו באשפה לא מוכח לכתחלה א"כ ל"ל לאתויי כלל הך דמצאו באשפה, ולפ"ז נראה דודאי כשר משמע בדיעבד דוקא אלא די"ל משום יאוש שלא מדעת, וא"כ רבא לשיטתיה דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש, ע"כ רב נחמן דקאמר לשון דיעבד היינו משום דלכתחלה חיישינן למיחזי כשיקרא, וא"כ לרבא לשיטתיה מוכח לחוש לכתחלה למיחזי כשיקרא, מיהו אנן דקיי"ל כאביי בהא מהלכות יע"ל קג"ם ממילא יש לומר לכתחלה נמי לא חיישינן למיחזי כשיקרא, וכדמוכח מדר' יוחנן דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן אפי' לכתחלה, ומיושב שפיר הסוגיא ודוק היטב, ור' יוחנן נמי לשיטתיה אזיל דדייקינן מיניה בב"מ דף כ"ב דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש, א"כ אין ראיה מלשון כשר די"ל משום יאוש שלא מדעת:

עוד נ"ל ליישב לשון דיעבד לפי שיטת התוס' דלר' מאיר בעינן שיהיה מוכיח מתוכו, וא"כ בשני יוסף בן שמעון אינו יכול לגרש בלא סימן, וא"כ זה שמצא הגט איפשר לחוש שהסופר כתבו בשביל יוסף בן שמעון אחר אף שהוא אינו בקי וסובר שלא הוחזקו, שמא ידע הסופר שיש עוד יוסף בן שמעון בעיר וא"כ לא הוי גט, וצ"ל דתלינן בכתב להתלמד ולעולם לא הוחזק יותר יוסף בן שמעון, וא"כ לכתחלה אין ליתנו מה"ט רק בדיעבד שנתנו תלינן דכתבו להתלמד ונאבד ממנו ולא תלינן ביב"ש אחר מאחר שלא הוחזקו ולק"מ ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומ"ש כו' דבעי לר"מ לכתחלה כתיבה בתלוש עכ"ל. נראה ליישב דודאי במחובר איכא למיגזר כתיבה אטו חתימה, אבל לענין שלא לשמה בלא"ה יש להבין אמאי צ"ל בפני נחתם שמא נחתם שלא לשמה, הא התוס' הקשו לקמן דף י"ז ע"ב איך כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו שמא יכתוב ליתן בניסן ולא יתן עד תשרי ותירצו לקמן ובב"מ דף י"ח דלא חיישינן לזה דלא מקדים אינש פורענות לנפשיה, א"כ קשה ודאי איך ניחוש שיחתמו מבלי שיצוה הבעל לחתום שמא לא יתנהו עד תשרי, ואם צוה הבעל לחתום היינו לשמה, וכמ"ש בספרי גט מקושר דא"צ לומר בפירוש לשמה מעיקר הדין, וצ"ל דחיישינן ששמעו שצוה לסופר לכתוב, אבל אחר שידעו שרוצה לגרש יש לחוש שיחתמו קודם שמיעה, וא"כ לא דמי למחובר דיש לגזור כתיבה אטו חתימה דאם יכתבו במחובר יחתמו ג"כ במחובר, אבל בשלא לשמה דלא שכיח אלא במצאו באשפה או שכתבו הסופר להתלמד, א"כ כיון שלא שמעו שצוה לסופר לכתוב פשיטא שאפי' בשאר שטרות אין חותמין עד שיצוה להם לחתום וממילא הוה לשמה וא"ש:

ועפ"ז מיושב הסוגיא דלקמן דף כ"ו ע"ב דדייק דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן מהא דמצאו באשפה, וקשה אכתי מוכח דלכתחלה לא חיישינן למיחזי כשיקרא, ולפ"ז ניחא די"ל דמוכח כן מהא דצריך לומר בפני נחתם לר' מאיר, וע"כ שמא חתמו קודם ששמעו מפי הבעל ואי חייש למיחזי כשיקרא בלא"ה אי איפשר להם לחתום בטרם ששמעו מפי הבעל, אלא דבפשיטות לא מצי לדייק דאי הוה ס"ל דבעינן כתיבה לשמה היה צריך בפני נחתם ג"כ מטעם מזוייף מתוכו, אבל כיון דס"ל מצאו באשפה כשר וא"צ כתיבה לשמה, א"כ קשה לר"מ ל"ל בפני נחתם משום חשש שלא לשמה הא אין יכולין לחתום אם לא שמעו מפי הבעל משום מיחזי כשיקרא, וכל ששמעו מפי הבעל וחתמו היינו לשמה ואין כאן בית מיחוש, אלא ודאי החשש ששמעו שצוה לסופר לכתוב וכיון דלא מקדים פורענות לנפשיה ממילא סבורין לחתום, ובאמת כשלא שמעו הוי שלא לשמה ומוכח שפיר דאפילו לכתחלה לא חיישינן למיחזי כשיקרא, דאל"כ איך יחתמו קודם ששמעו מפי הבעל לחתום דעכ"פ מיחזי כשיקרא, וכיון דאינן יכולין לחתום לכתחלה אפי' בשאר שטרות מהיכא תיתי לחוש, א"ו אפי' לכתחלה לא חיישינן בשטרות ושפיר חיישינן דגם בגיטין יעשו כן כמו בשטרות שאם שמעו שכותב שטר ונותן מעות שפיר יכולין לחתום אף שעדיין לא צוה ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בד"ה מודה כו' תימא לר"י כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים למאד כמו שיראה המעיין, והנלענ"ד בזה דבגט יש לחוש טפי והוא משום הא גופא דהכתיבה עיקר לענין לשמה מ"מ ודאי אם השליח מביא גט בלתי חתום לאשה דאינו מועיל דכתיבה לחוד בלא עדי חתימה אינו הוכחה שהבעל צוה לכותבו ולא הוי רק ע"א, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט מגירושין דין ל"ב, והטעם דבגט חתום מסתמא בא לידו ע"פ הבעל כמו בכל שטר חתום שהוא בחזקת שבא לידו מן המתחייב, אבל מכתיבה לחודה לא מוכח מידי, ואיפשר שאחר שכתבו נמלך וזרקו לאשפה כיון דבלא חתימה אינו עומד לראיה, בין לשיטת התוס' דלא סגי לעולם בלא עדי מסירה ובין לשיטת הרי"ף והרמב"ם בלא עדי מסירה גט שכתוב ואינו חתום אינו כלום, וא"כ שפיר יש לחוש בגט דפעמים שמכין לאחד להיות שליח ואומר לסופר כתוב גט לאשתי וזה הוא השליח דהא צ"ל בפני נכתב, וא"כ אי לא מצרכת חתימה לשמה א"כ יחתמו עדים אף שלא ישמעו מפי הבעל כששמעו שהכין לו שליח לגט ויקבל שליח הגט, ובאמת קודם שנחתם איפשר דמימלך הבעל ואין דעתו שיקבלנו השליח עד שיהיה נגמר עם החתימות והיינו כשיצוה לעדים לחתמו דאז י"ל מסתמא דעתו ליתנו, וכמ"ש התוס' דלא מקדים פורענות לנפשיה, אבל כתיבה בלא חתימה לא שייך דמקדים פורענות דכיון דאינו מועיל לראיה אכתי לאו כלום הוא, וא"כ אין דעתו שיקבלנו השליח רק אחר שיוגמר בדעתו לגרש, והיינו שיצוה שיחתמו העדים ואז יקבלנו השליח, ולפי דאין הבעל מעלה בדעתו שיחתמו העדים בלא דעתו לכך אינו מהדר לשאול לסופר אם כתבו כיון דנמלך ואין רוצה עוד לגרש, ומתוך שהעדים היו רגילים לחתום כשמוסרין אותו לבעל בטרם שיצוה לחתום אי לא הוה בעינן לשמה, א"כ יכולין לחתום הגט וליתנו לבעל אם ירצה ליתנו להאשה או לשליח אחר ששמעו שכבר צוה לסופר לכתוב שלפי דעתם יתנהו הבעל מיד ואם לא ירצה ליתנו יקרעהו, ובכה"ג שימסרו לשליח איפשר דהוי גט בטל לגמרי שאין דעתו כלל שיומסר לשליח בטרם שיצוה לעדים לחתמו, משא"כ בשטרות אין דרך שיעמיד שליח שיקבל השט"ח אפי' למ"ד כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, היינו שמוסרין אותו ללוה כשירצה המלוה ללות לו, אבל אם מצוה לכתוב שטר מ"מ אין להם לחתמו בלא דעת הלוה ולמוסרו דשמא לא ירצה ללות, ולא שכיח כלל שיעשה שליח שיומסר השטר לשליח דלעולם צריכין למוסרו ללוה ואין דרך לייחד השליח שיהיה אצל סופר כיון דלא צריך בפני נכתב, א"כ לא טעו העדים בהא כלל לחתום בלא דעת הלוה דשמא לא יאמין לשליח שיומסר לו שטר חתום בעדים דשמא יעשה קנוניא עם המלוה וכהנ"ל, א"כ מסתמא כשחותמין אין מחזירין אותו רק ללוה וליכא למיחש למידי, אבל בגט אי לא צריך לשמה היו חותמין מעצמם והסופר היה מוסרו לשליח שעשה ובכה"ג אינו כלום, לכן תקנו שצריך לשמה בחתימה וכשישמעו העדים שהבעל מצוה לחותמו שפיר יכול השליח לקבלו מידם כתוב וחתום אחר שכבר נגמר בדעת הבעל לגרש וכבר עשאו שליח ליכא למיחש למידי, כן נ"ל ודוק היטב, ומדמי ליה למזוייף מתוכו דטעמא משום דנסמוך על עדי חתימה, וכאן נמי יש לחוש לשמא נסמוך על עדי חתימה, ובאמת כשלא שמעו מפי הבעל אין לסמוך עליהם ודו"ק: