גרש ירחים קצח

ספר שאינו מוגה דשמא יסמכו עליו ויחשבו שכן ראוי לכתוב כי מצינן כמה חסרים וקריין ולא כתיבין ואיכא למיטעי ביה לכן אסור לשהותו מיהו בחסר יריעה דליכא למיטעי שהכל יודעין שחסרה יריעה קמ"ל לר' יוחנן אע"ג דמותר לשהותו מ"מ אין קורין בו כן נ"ל בדעת הרמב"ם, והשתא איכא למישדי נרגא במ"ש רמ"א בסימן קמ"ג ביש טעות בס"ת קורין בשאר חומשין דלא שייך משום כבוד ציבור, ולפמ"ש אין זו טענה דבטעות דאסור לשהותו י"ל שאין קורין ובחומשין ליכא איסור דליכא למיטעי צריך טעמא משום כבוד ציבור:

שם האי ספר אפטרתא אסור למיקרי ביה בשבת. וקשה דה"ל למימר מעיקרא דדינא דאסור לכתוב הפטרות וכיון דלא ניתן ליכתב ממילא אסור למיקרי ביה, לכן נראה דמודו רבה ורב יוסף דמותר לכתוב כדי לקרות בו הפטרה בציבור, אבל אחר שקראו אסור לקרות בו עוד, וכן משמע מדפליג מר בר רב אשי ואמר לטלטלו נמי אסור משמע דלרבה ור"י מותר לטלטלו ואי לא חזי למידי פשיטא דאסור לטלטלו, אלא ודאי למפטיר ראוי אך אחר ההפטרה אין לטלטלו עוד, וכמ"ש רמ"א בסימן ש"ח סעיף ד' דשופר אין לטלטלו אלא לצורך גופו ומקומו לכן ס"ל למר בר רב אשי כיון דלא חזי למיקרי עוד על כן אין לטלטלו, ומזה משמע גם בסכין של מילה אין לטלטלו אחר מצותו וכמ"ש בסימן של"א, ודלא כהמהרש"ל שהביא במג"א דס"ל דמותר משום דאין מוקצה לחצי שבת, ומסקנת הש"ס דשרי למיקרי ביה ג"כ כיון דלא איפשר וצריך לכותבו ממילא מותר למיקרי ביה:

ועיין במג"א סימן רפ"ד במ"ש לתרץ מה שעירער הלבוש שאין כותבין ההפטרות ומפטירין מתוך חומש המודפס, וכתב במג"א דכיון דלא ניתן ליכתב רק בשביל עת לעשות והאידנא שספרים נדפסים והם בזול אסור לכתוב ההפטרות, ואינו מובן דא"כ לדידיה נמי קשה איך מדפיסין ההפטרות בחומש דלדידיה כתיבה מעלייתא היא, ואיפשר כוונתו כיון דראוי לאסור לכתוב הפטרות וע"כ כיון שכבר הותר קודם המצאת הדפוס לא אסרינן ליה עוד א"כ אין חילוק בין שנכתבה בכתב או בדפוס או איפשר כוונתו דכיון דמדפיסין בקונטרסין לא שייך לאסור בדפוס כיון דבלא"ה כל דף נדפס לעצמו א"כ חזי לאיצטרופי במקום שחסר בנביאים פסוקים של ההפטרה וראוי לחברן להשלים החסרון, ואף דפעמים כתוב בדף א' מענין א' ובעבר השני מענין השני או בנביא אחר, מ"מ בקונטרסין נוכל למצוא בנקל החסרון באיזו מקום שיהיה שנוכל לסמן הדפין, אבל אם נכתב בגלילה תו לא חזי לאיצטרופי במקום חסרון ענין ההפטרה דאין דרך להשלים החסרון כיון שצריך לגלול כל ספר הפטרות עד שיגיע לענין שחסר לא חזי לאיצטרופי לכן חשיב ליה בגמרא לא ניתן ליכתב כיון שדרכן בגלילה שכתבו כן כל הנביאים בגלילה א"כ אין לצרף ההפטרות שנכתבים ג"כ בגלילה למקום שחסר בכתיבה כדי הפטרה שאין ראוי לחברן, וגם לסמן החסרון קשה למצוא שהרי צריך לגלול כל הנביא עד שיבא להשלים החסרון מן ההפטרה, אבל ספרינו שכולם בקונטרסין כל דף חזי לאיצטרופי למלאות חסרון ההפטרה בנביא, כן נ"ל:

ומ"מ מה שמדפיסין חומשין על הנייר ובקונטרסין דתורה ודאי בעי ספר וגלילה, צ"ל מה שהתירו הדפוס עצמו הוא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך דבתורה שאינה כתובה על הקלף ובגלילה ודאי לא ניתן ליכתב ואין לקרות בה דהוי כקורא על פה וצ"ל שהתירו כן משום עת לעשות שהיתה התורה משתכחת כמו שהתירו לכתוב תורה שבעל פה כמו כן התורה שהיה קשה ללמוד בה אם היתה בגלילה לחזור תמיד על הראשונות ולגלול, וא"כ י"ל ממילא מה שלא הותר בימים קדמונים לקרות בהפטרה רק בגלילה היינו משום שלא ניתן לקרות בענין אחר, אבל עכשיו שהותרה הרצועה לקרות בה שפיר יכולין לקרות ההפטרה ג"כ, מיהו בס"ת לא התירו כלל לקרות כשאינה כתובה כדינה אף שקוראין בדרך לימוד מ"מ לקרות ברבים בברכה צ"ל כדינה, אבל ההפטרות שאף אם יכתבו אינם כדינן, וכבר התירו שלא יצטרכו לקרות מתוך נביא שלם, אין חילוק בין שכתובין על קלף או בנייר בדפוס, ועיין בספרי גט מקושר דדפוס לא הוי כתיבה כלל:

בתוס' ד"ה תורה חתומה ניתנה תימה דכתיב ויקח ספר הברית כו' עכ"ל. לענ"ד נראה ליישב דהא דאמרינן תורה חתומה ניתנה היינו לענין דבעינן שתהא הספר תורה בשלימות שנאמר לקוח את ספר התורה הזה בעינן שיהיה הספר תורה בשלימות, מיהו גם זה אינו אלא לאחר שנתחדשה התורה בעינן התורה בשלימות, אבל קודם מתן תורה ודאי נכתב ספר בראשית לבדו אך לאחר מתן תורה נתחדשה ההלכה להיות תורה חתומה ניתנה, ובאמת היו צריכין להשלים מספר בראשית עד גמרה, והא דאמר מהא דאז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי דמוכח דמגילה ניתנה, י"ל דלמ"ד חתומה ניתנה לבתר דאידבק תו לא מיקרי מגילה דמה לו להזכיר מה שהיה קודם מתן תורה כתובה מגילה ולא מעיקרה של תורה לכן משני כל התורה כולה נקרא מגילה וכו':

בא"ד ונראה לפרש כו' וע"ז מייתי מדר' לוי. נראה כוונת התוס' דלהכי נקרא מגילה דספר מורה שנכתב כסדר בקדימה ואיחור דהיינו מה שנאמר קודם נכתב קודם, אבל במגילה אין מוקדם ומאוחר דפעמים יצטרך להקדים המאוחר ואח"כ כותב המוקדם ואינו כותב כסדר וכיון דאין מוקדם ומאוחר בתורה בשעה שנאמרה הפרשה המאוחרת וניתנה ליכתב הרי חסר בה עדיין פרשה המוקדמת שכבר היה לו לכותבה לכן נקרא מגילה שבשעה שכותב המאוחר לא נשלם מה שראוי לכתוב בספר ולפעמים לא נכתב המוקדם עד שנאמרה כמה פרשיות כמו מפרשת אחרי מות עד פרשת לוים ושילוח טמאים שעם שנאמרו בא' בניסן קדמו להם הרבה פרשיות מאוחרות ואז היה חסר מה שראוי לכתוב לכן נקראת מגילה והיינו מטעם דאין מוקדם ומאוחר בתורה כמ"ש התוס' דהיינו הך וא"צ לדחוק כדברי מהר"ם לובלין שהיה להם גירסא אחרת:

בד"ה פ' טמאים פי' בקונט' כו' וקשה לפירושו כו' ולפ"ז איכא חודש וחצי כו' עכ"ל. הקושיא עצומה, וליישב פירש"י נראה דכיון דשואלין בהלכות שלשים יום א"כ מיבעי ליה לשאול בהלכות פסח ראשון כל י"ד ימים ולא נחשב הימים שעד ערב פסח ובערב פסח טרודין בפסח עצמו לעשותו כהלכתו לכן הקדים להם מר"ח יום א' והיו עוסקין בפסח ראשון עד חג הפסח ראשון ומשם והלאה עסקו עד י"ד אייר בפסח שני והוו ל' יום לפסח שני, ובמקום אחר כתבתי עוד בזה:

. בא"ד ועוד דלא יתכן לר' יוסי הגלילי דאמר נושאי ארונו של יוסף כו' עכ"ל. המהרש"א תמה שזו קושיית ר' יצחק אם נושאי ארונו של יוסף יכולין היו ליטהר וכן הוה מצי למימר לר' עקיבא דס"ל. מישאל ואלצפן היו שהיו יכולין ליטהר ונדחק למאד, והנלענ"ד בכוונת התוס' דודאי ר' יצחק ששאל זאת אם נושאי ארונו של יוסף יכולין היו ליטהר ואם מישאל ואלצפן יכולין היו ליטהר וראינו שר"י הגלילי ורבי עקיבא לא חזרו מדבריהם בשביל זה, וצ"ל דלא חיישו לקושיא דשמא היו להם סיבות שלא יכלו ליטהר ואם קיבלו או מקראי דנושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן אין קושיא למה לא נטהרו דאיפשר שהיה לאיזה סבה, אבל אם נאמרה אותה פרשה בר"ח ואז נאמר להם פרה אדומה א"כ מעיקרא לא היה איפשר להטהר לשום טמא מטומאת מת ואין ספק בעם רב כזה שהיו טמאי מתים לאלפים וגם במצרים נתעסקו באותן שמתו בשלשת ימי אפילה ואין בית אשר אין שם מת וכמעט אין נקי מטומאת מת אי קברי עכו"ם מטמאים באוהל, ומעתה קשיא להו שפיר אם נאמרה פרשה זו בר"ח שאז רובן וכמעט כולן היו טמאים מטומאת מת א"כ למה נתעוררו נושאי ארונו של יוסף יותר מרוב ישראל שהיו ג"כ טמאי מתים ונאמרה להם פרשה זו ליטהר ואיך שייך למה נגרע שהרי כשהזו כולם גם הם יכולין להזות כמ"ש רש"י בסוכה שכבר עברו עשרה חדשים שלא נשאוהו וא"כ מה נשתנו אלו האנשים מיתר הקהל שהיו טמאים ג"כ, אבל לר' עקיבא דס"ל דמישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהוא לא קשיא להו כ"כ דאיפשר לומר שלכך נתעוררו אלו לישאל לפי שמיד אחר שריפת הפרה שתיקנו מי חטאת ודאי כל הטמאים הקדימו להזות הזאה ראשונה מר"ח או בשני אם נשרפה בשני כמו שפירש"י כדי שתקדים טהרתן וזריזין מקדימין וא"כ אותן האנשים שהיו מישאל ואלצפן שנטמאו בר"ח לנדב ואביהוא עדיין לא יוכלו להזות הזאה ראשונה עד יום השלישי לטומאתן וכיון שכולם עסקו בהזאה ליטהר והם לא יכלו לעשות הזאה ראשונה עד יום השלישי שפיר נתעוררו לשאול בשני לחודש למה נגרע שאין עוסקין בהזאה, ואולי עדיין לא נאמר להם דבעינן יום השלישי דוקא לכן כשראו שמשה ציוה להזות על כלם ועל אלו לא הזו שפיר מקום להתעוררות השאלה, והדברים ברורים כפתור ופרח בדברי התוס', ובמקום אחר כתבנו ליישב פירוש רש"י:

בד"ה ופרשת אחרי מות בב"ר איכא פלוגתא כו' וקשה מאחרי מות כו' עכ"ל. איפשר ליישב שרמז למ"ש בפירש"י והוא מדברי חז"ל שכבר נתחייבו בשעת מתן תורה שנאמר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת מתן תורה א"כ יצדק אחרי שהוא מופלג בשנה הקודמת שאז ראויים להקרא מתים כי נתחייבו מאז והיתה המיתה בכח ובקרבתם לפני ה' וימותו ממש:

(ע"ב) בגמרא אמר ר"א תורה רוב בכתב ומיעוט על פה. פירש"י שרוב התורה תלויה בי"ג מדות, וכתב המהרש"א לא ידענא לפ"ז איך פליג ר"י ואמר רובה על פה הא ודאי מיעוטים הם לגבי כלל התורה עם מה שנדרש במדות, וכתב שלולא פירש"י היה נראה שמה שנדרש במדות נקרא על פה, ולא הבנתי דמאי נ"מ איך שנקרא בשם, לכן נ"ל ליישב פירש"י דפליגי בהא דחד מ"ד ס"ל רובה בכתב היינו שהדברים שניתנים ללמוד מגז"ש וי"ג מדות ניתנו למשה ולמדו מיד שמיתור זה אות או תיבה או גזירה שוה נלמד דין הנלמד, נמצא שמשה למדה ע"פ הכתב באיזה מקום שניתן לדרוש והדרוש היוצא מן הכתב מגזירה שוה זו נלמד דין זה ומגזירה שוה זו נלמד דין זה, נמצא שמשה למדה ע"פ הכתב מפי הגבורה, ואידך מ"ד ס"ל שלא קיבל משה רק הגזירה שוות וי"ג מדות ואולם לא רמז לו יתב' מה שנלמד מי"ג מדות כי נמסר למשה ע"פ כללי התורה ומשה הבין מעצמו מה לדרוש בי"ג מדות, נמצא למ"ד רובה בכתב רוב התורה נלמד למשה ע"פ