גרש ירחים קצז

הוה הש"ס מצי לשנויי מיד אפירכא דהוה אלעזר כולהו שני קאמרינן והרי בתחילה היה יהושע וכן בפינחס בתחילה היה אלעזר, אלא דכל כמה דלא צריך להך שינויא ניחא לשנויי בפשיטות, מיהו הא פשיטא ליה דהכל הולך אחר הסוף ופשיטא דכיון דבסוף ימי שמואל הוה שאול אין לחשוב לשמואל מאחר שבסוף שנותיו היה שאול מלך על ישראל פשיטא שאינו מן החשבון:

בתוס' ד"ה והא הוה הונא בר נתן כו' דקא דחקי כו' עכ"ל. צ"ע דבב"ב דף י"ב ע"ב משמע דמר בר רב אשי מלך, וצ"ל שהיה אחר מיתת הונא בר נתן ומה שלא מילא מקום אביו מיד איפשר שעדיין קטן היה:

במשנה בן בתירה אומר קופץ ונקפץ. ויש לדקדק כיון דיש לקנות ברמיזה למה תיקנו שיהיו מעשיו קיימים בקפיצה כיון דעיקר תקנתא משום כדי חייו אם יקנה וימכור ברמיזה נמי סגי, וצריך לומר דיש חרש שאין לו דעת לרמוז לכן הקילו דדי בקפיצה אע"פ שאין לו דעת לרמוז:

בגמרא אבל בגיטין ד"ה ברמיזה. וקשה אמאי לא נקט קידושין ואי בקידושין סגי בקפיצה א"כ גם הגט יהיה די בקפיצה כשם שכנס בקפיצה, ואיפשר דלענין קידושין כיון דתקינו ליה רבנן נישואין אפי' בקפיצה סגי לכ"ע אלא דלא פלוג רבנן בגיטין בין כנס בקפיצה או ברמיזה דלפעמים יש לו דעת להכניס ברמיזה ואח"כ נשתבשה דעתו ביותר ואין לו דעת רק לקפוץ, ומה שפירש"י דבקפיצה כנס היינו לרוב פעמים עומד בדעת אחת, ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה מ"ד כו' דלא תימא גיטין הוא כו' אבל מטלטלין שנפלו בירושה כו' עכ"ל. דמטלטלין שקנה י"ל כשם שקנה כך מוכר מ"מ לא דמי לגיטין דבגיטין ממנ"פ אם אין מעשיו כלום א"צ גט כלל אבל כאן אף אם קנאן בקפיצה מ"מ י"ל שלא ימכור לאחר בקפיצה, אלא בכתובות דף כ' נמי אמרינן כשהוא שוטה זבן כשהוא שוטה זבין, אלא דקשה אי במטלטלין לא איך איפשר לו לגרש על קלף שנפל לו בירושה הא אין יכול להקנות לה הגט כיון שאין יכול להקנות מטלטלין א"כ אין הגט שלה והוי כאומר הרי זה גיטיך והנייר שלי דודאי אפי' גט דרבנן לא הוי כה"ג, ולולא פירש"י היה נראה כשם שתיקנו לו קידושין כך תיקנו לו גט משום עיגון דידה ותקנה הגט ג"כ, אבל במטלטלין י"ל דלא תקינו:

בתוס' ד"ה אחת מתנה מרובה כו' נראה דוקא במטלטלין כו' עכ"ל. ואיפשר ליתן טעם דבמטלטלין תיקנו שפיר משום כדי חייו דאין לחוש להפסד כיון דבנתאנה דינו כגדול שתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקח, אבל בקרקע אם נתקן לו מקח א"כ יתאנה הרבה דאין אונאה לקרקעות וקרוב לאנותו לכן לא תיקנו לו וכיון דלא תיקנו ליה מקח גם מתנה לא תיקנו בו:

במשנה אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום. פירש"י כיון דתקנתא דרבנן היא לא אתי לאינצויי ולמימר אנא קרינא ברישא עכ"ל, ויש לדקדק דמאי הועילו במה שתיקנו כהן קורא ראשון מ"מ הקוראים אחריהם אתי לאינצויי לומר כ"א אנא קרינא דהא פירש"י דבישראלים נמי שייך דרכי שלום כדלקמן דף ס' אחריהם מי קוראין ופירש"י אם תיקנו שום סדר משום דרכי שלום, אלמא דבאינך נמי שייך דרכי שלום ותיקנו להם סדר, א"כ יכולין לתקן סדר דלקמן משום דרכי שלום ולא צריך לתקן דוקא שהכהן יקרא ראשון, וי"ל דלקמן בגמרא משמע שמדאורייתא הוא רק הדרכי שלום הוא שלא ימחול, ובהכי ניחא דפריך בגמרא מנא הני מילי ומאי פריך הא משום דרכי שלום קאמר, אלא ודאי משום דרכי שלום אי לאו דכהן ברישא מדינא היה איפשר לתקן מפני דרכי שלום כסדרא דלקמן וע"כ יש סמך אחר שיקרא הכהן ראשון, ומסיק דעיקר דרכי שלום שלא ימחול ודו"ק:

(ע"ב) בגמרא רב אשי אמר מהכא כו'. קשה לרב אשי ולר' חייא בר אבא לא מוכח דאחריו לוי, ואיפשר לומר כיון דבעינן קדושה לכהן צריך שתהא הקדושה ניכרת משום כהונה לכן עבדו שאחריו לוי שבשביל שקורא ראשון אכתי אינו מוכח בשביל קדושת כהונה דשמא הוא הגדול וראוי לקרותו ראשונה, אבל במה שקורין אחריו לוי מוכח דמשום קדושת כהונה זכה לכבוד הזה דבאין שם כהן נתפרדה החבילה ואינו קורא לוי אחריו כלל והיינו כפירושא קמא דרש"י כן נ"ל נכון, ולאידך פירושא צ"ל מסברא כיון דאהרן נבדל לקדושה יש לכבד גם שבטו וכן מוקדשתו מטעם כי את לחם אלהיך הוא מקריב מובן קדושה גם ללוים הנלוים עליהם:

בתוס' ד"ה נתפרדה כו' שקרא אחריו לוי צ"ל דקים ליה כו' עכ"ל הדברים דחוקים ליקח ראיה מזה, ואיפשר לומר דידוע שאכל מעשר ראשון שהיו מחלקין ללוים, אלא דמשום דמעשר נמי לכהנים א"כ י"ל שכהן היה, אבל בישראל לא נסתפקו שהוחזק שנתנו לו מעשר ראשון וחלקו על הגורן ולא היה הספק רק בין כהן ללוי, והשתא שפיר ראיה דע"כ אינו לוי דלוי אחר לוי לא נקרא וא"כ ראיה מזה שהוא כהן, ועיין פירש"י בכתובות שם:

ועיין בהגמ"ר שכתב טעמא דמשתמשין בכהן אף דאיתא בירושלמי המשתמש בכהן מעל דיכול למחול, ועיין בט"ז א"ח סימן קכ"ח שנדחק דלענין אם נשא אשה פסולה נאמר וקדשתו בעל כרחו, ונראה פשוט דודאי במידי שהוא משום כבוד כהונה יכול למחול על כבודו כי רצונו של אדם הוא כבודו דכהונה דיליה כמ"ש בתשובת מהר"ם במרדכי אבל במידי דאסור עליו כגון גרושה שאסרתה התורה לכהן אינו בשביל כבוד כהונה דהא אפי' גרושה בת מלך אסורה עליו ובת מנוול ומוכה שחין מפחות שבפחותים מותרת לו וע"כ האיסור תליא בגופו כמו שממזרת אסורה לישראל ומותרת לממזר אפי' ת"ח שקודם לכהן גדול ע"ה ואין זה תליא בכבוד ובזה מצווין לקדשו בעל כרחו וזה פשוט, אלא דקשיא לי דנהי דמהא דאין עבד כהן נרצע מוכח שיכול למחול על כבודו כמ"ש בהגמ"ר מ"מ קשה איך נמכר בראשונה בגניבתו משמע אפי' מכרוהו ב"ד שלא מדעתו והרי אין מוחל על כבודו, וצ"ל דכיון דגנב הטילה התורה חיוב עליו לתקן העבירה ולא שייך לכבדו באינו עושה מעשה עמך, כדאיתא ביבמות דף כ"ב דפריך בממזר אמאי חייב על הכאתו וקללתו הא אינו עושה מעשה עמך:

אמנם לפ"ז יש לדחות ראיית ה"ר פטר מהא דאין עבד כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום משמע שיכול להשתמש בו די"ל כיון דמסיק בקידושין דף כ"א ע"ב דעבד עברי שהוא כהן מותר בשפחה הרי שע"י העבדות נתמעט מקדושתו ומותר בשפחה י"ל דגם על כבודו אין מוזהרין ויכולין להשתמש בו משא"כ כהן שלא נתחללה קדושתו, מיהו י"ל ודאי לא מצינו חילוק לענין מוכר עצמו בין כהן לישראל וגם כהן מוכר עצמו מדעתו כמו ישראל א"כ מוכח שפיר דיכול למחול על כבודו, אלא דקשיא לי אי מהא דייקת שיכול למחול על כבודו, א"כ תיקשי לר"א דס"ל בקידושין דף ט"ו דמוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית וא"כ איך יכול למכור עצמו לאפקועי קדושתו ולישא שפחה כנענית, גם בישראל נמי קשה איך מוכר עצמו להתיר לו שפחה כנענית שהוא איסורא דעל גופיה, וצ"ל דגזירת הכתוב הוא א"כ אין ראיה מהא דאין עבד שהוא כהן נרצע דיכול להשתמש בו דהא לענין איסור נמי שרי ליה השפחה כנענית אם היה נרצע וע"כ גזירת הכתוב הוא:

ולפענ"ד נראה דכיון דהכהן יכול לעשות כל מה שרוצה וצריך לעצמו, א"כ כשמשמש לאחר בשביל אהבת אדם או קיבול פרס הרי ג"כ עושה לעצמו שעיקר כוונתו לרצון עצמו והוי כעושה לצורך עצמו שהרי הוא חפץ בכך, ובירושלמי קאמר המשתמש בכהן היינו כשאינו עושה מרצונו רק בשביל מורא וכדומה בזו אין להשתמש בכהן כן נ"ל:

(דף ס' ע"א) בגמרא דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו. כתב הרשב"א נ"ל דיריעה לאו דוקא דאפי' כתב א' מעכב ק"ו מתפילין, ועוד דהא אקשינן פשיטא והוצרכו לתרץ אפי' קוצו של יו"ד כו' ע"ש. ואני תמיה פה קדוש יאמר דבר זה איך יעלה על הדעת דיריעה לאו דוקא ואפי' אות אחת פסול איך קאמר יריעה, ועיקר ראייתו של הרשב"א מתפילין ומזוזות לא ידעתי דודאי תפילין ומזוזות שמצוה להניחן בהווייתן כמ"ש בתורה ואם חסר אין הפרשיות בשלימות, אבל לענין קריאת התורה כיון דאי לאו כבוד ציבור הוו קורין אפי' בחומשין אע"פ שאין להם קדושת ס"ת, אלמא דקריאה לא תליא בקדושת ס"ת, ועיין בב"י יו"ד סימן רע"ט בשם הר"ן שדחה ג"כ דברי הרמב"ן שסובר לפסול, וחילק דלענין ס"ת שחייב כ"א לכתוב ג"כ כתב א' מעכב שאין לו דין ס"ת אבל לצאת בקריאתו שהוא תקנת נביאים אין ללמוד ס"ת מתפילין:

ולפענ"ד נראה עוד דבלא"ה הביא הרשב"א ג"כ ראיה דבמסכת סופרים איתא דאפילו תיבה אחת נראית כשתים אין קורין בו, ולענ"ד איפשר דקאמר כשכל הס"ת כתובה כך או יריעה אחת דאותה שלא נכתבה כהלכתה הוי כחסר, ועוד דאיפשר דאין קורין בו במקום שהוא כך דהוי כקורא על פה כיון שאינו כתוב כהלכתו, אבל אם במקום שקורין כתוב כדינו שפיר יכול לקרות בו כיון שאינו חסר יריעה אחת דפשטא דמילתא דיריעה אחת דוקא קאמר ואיך יעלה על הדעת דאות א' מעכב ונקט יריעה אחת, ועוד אי ס"ת חמור מתפומ"ז תיקשי מאי קמ"ל ר' יוחנן הא מתני' היא אפי' כתב א' מעכב ומאי קמ"ל ביריעה אחת אע"כ אין ללמוד קריאת התורה מתפומ"ז וכדברי הר"ן, ובשם התוס' הביא הב"י ג"כ להכשיר לקרות בו אע"ג דס"ל פרשת זכור הוא דאורייתא משמע דמ"מ קורין בו והיינו דלענין קריאת התורה לא תליא רק אם במקום שקורין כתוב כהלכתו ואינו נקרא חסר לענין קריאה רק ביריעה אחת כמפורש כאן, מיהו מ"ש הר"מ בי רב דהרמב"ם ס"ל דפסולה לענין מצות ס"ת אבל לקריאה כשר, הוא תמוה דמפורש ברמב"ם דאין קורין בו ברבים, ובא"ח סימן קמ"ג כתב הב"י דאין קורין בו לכתחילה קאמר, ובאמת קשה על הרמב"ם דהא הסכימו הפוסקים דבחומש א' שלם קורין בו אף שחסר בחומשים אחרים כיון דטעמא משום כבוד ציבור א"כ למה כייל הרמב"ם דאין קורין בו משמע אפי' בחומש שהוא שלם, והנלענ"ד בישוב דעת הרשב"א והרמב"ם שכתבו שאין קורין בו י"ל ודאי בחסר אות או תיבה אין לקרות בו מטעם כיון דאסור לשהות ספר שאינו מוגה יותר משלשים יום כדאיתא בכתובות דף י"ח ובי"ד סימן רע"ט לכן אין לקרות בו כדי שלא יבא לשהותו לכן שפיר פסק במס' סופרים בתיבה שנחלקה לשתים אין קורין וכיון דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין לכן פסול בכל חסרון והטעם דאסור לשהות