גרש ירחים קצו

משום השני נוח לי ושפיר יכול לטעון אני הייתי מוציאה מן הסיקריקון עצמו רק שנוח להוציאה ממך יותר, אבל אי לאו השני נוח לי כיון דמסתמא לא יוכל להוציאה מן הסיקריקון א"כ מסתמא גמר והקנה לזה, אבל למשנה ראשונה שפיר י"ל מיראה עביד ולא היה לו ליקח דאחר זמן רב שעתידין בעלי זרוע ליפול היה מוציאה מיד הסיקריקון ואינו רוצה להשחית נחלתו אף שבעת שקנה אי איפשר לו להוציאה, אבל כאן ע"כ לא פלוג רבנן דהא אפי' יום א' קודם יב"ח הדין ג"כ דבעלים קודמין, ואם יש לו מורא מן הסיקריקון לא מסתבר שביום שאחריו יפול פחדו וע"כ להך תקנה עיקר טעמא משום השני נוח לי, ודברי רש"י ברורים:

ובהכי ניחא מה שהקשה הרשב"א על פירש"י דהא בב"ב דף מ"ח מותיב מסיקריקון ארב הונא דאמר תלוהו וזבין הוי זבינא דאגב אונסיה גמר ומקני ופריך מהא דלקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל, וקשה הא י"ל משום השני נוח לי, ולכאורה תמיהה עצומה היא, אבל לפמ"ש לק"מ דודאי כיון דשקל בעה"ב זוזי מהיכא תיתי לבטל המקח דמסתמא כיון שלא הוציאה מן הסיקריקון ע"כ מיראה לא הוציא וא"כ י"ל אגב אונסיה גמר ומקני כיון דשקל זוזי מן הלוקח לא גרע מתלוהו וזבין, דטעמא דהשני נוח לי נמי משום דאמרינן מסתמא לא נתרצה ולא עביד רק שיהיה נקל להוציאה ממנו, אבל היכא דאילו הסיקריקון עצמו היה נותן לו מעות הוי אמרינן דנתרצה אגב אונסיה לא גרע מי שקונה ממנו מן הסיקריקון עצמו שהיה מתרצה לו אגב אונסיה ולא הוה אמרינן שלא נתרצה רק בשביל אונס לקח מעות דביהב זוזי לא אמרינן שלא נתרצה א"כ אמרינן שדעתו למכור באמת מחמת מורא הסיקריקון דהא אפי' הסיקריקון בעצמו אם נתן לו מעות אמרינן גמר ואקני אף דאחר זמן יכול להוציאה אמרינן אגב אונסיה לשעה גמר ומקני א"כ י"ל גם בלוקח מן הבעלים ונותן מעות דנתרצה ולא עביד כלל משום השני נוח לי כמו דלא אמרינן דעביד לקבל מעות מחמת מורא, ומ"מ לא הקנה לו הקרקע אלא דכשנוטל מעות אינו מקפיד כ"כ למיזל בדינא ודייני עם הגזלן א"כ גם השני נוח לי לא שייך, ודוק היטב:

ובהכי ניחא גם מה שהקשה הרשב"א דא"כ איך ס"ל לשמואל דשטר לא מהני הא בעורר על השדה וחתם עליה בעד ס"ל לרבנן איבד זכותו, ומפליג בב"ב דף ל' ע"ב דבעבד מעשה לא אמרינן השני נוח לי ולפמ"ש לק"מ דשם לא נאנס מתחילה על מכירת השדה, אבל הכא שהסיקריקון לקחו באונס א"כ מסתמא לא הקנה ועדיין באונסו קאי והיה מוציאה גם מן הסיקריקון רק שהשני נוח לו יותר ביקש שיקחנה ויוציאנה מזה כי מחמת שהשני נוח לו לא ביקש להתגרות עם הסיקריקון כשיוכל להוציאה מן השני, אבל התם מאי אולמא דבתרא מקמא ונהי דדיבורא אמר אבל מעשה לא עביד בכה"ג שאין ידוע שהראשון אנס הקרקע מידו, אבל כשידוע שהראשון אנס הקרקע מידו שפיר יש לומר אפילו בשטר השני נוח לו שעל כל פנים יש לו פחד מן הראשון שלקחו ממנו באונס ודו"קת:

בתוס' ד"ה אבל כו' דשמואל לטעמיה כו' דאחריות לאו ט"ס במקח וממכר כו' עכ"ל. וקשה הא כתבו התוס' ב"מ דף י"ד דבנמצאת שאינו שלו גם לשמואל אחריות ט"ס דהוי כמו הלואה וא"כ מאי פסיקא אחריות מכח ב"ח או מכח נגזל שיטרוף השדה ויהיה האחריות על המוכר:

(ע"ב) בגמרא נימא תיהוי תיובתא דרב א"ל רב מאי אחריות שטר. מתחילה קאמר תניא כוותיה ובתר הכי לרב ולפי' ה"ר אליעזר ניחא דלרב דס"ל אחריות ט"ס שפיר י"ל מאי אחריות שטר, אבל שמואל דס"ל אחריות לאו ט"ס סתם שטר לא מיקרי אחריות ושפיר תניא כוותיה לשמואל לשיטתיה:

בפירש"י ד"ה מינך זבנה לוקח ראשון שנתן לך רביע כתקנת ב"ד כו' עכ"ל. וקשה דהוה מצי רש"י לפרושי נמי למשנה ראשונה לענין שיוציא כל הקרקע מיד הלוקח, ואיפשר דלמשנה ראשונה לא שייך מחאה כיון דאפי' לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעלים לא מהני, א"כ ע"כ מחמת פחד הסיקריקון כותב שטר וכ"ש שלא ימחה ולא שייך מחאה היכא דמכר לו מדעתו ומ"מ לא מהני, לכן לא פירש"י ג"כ שהוא תוך י"ב חודש דכיון דהקנין לא מהני מן הבעלים גם מה שלא מיחה לא עדיף משטר ולא מהני לכן פירש"י דוקא לענין הרביע כשקנה לאחר יב"ח דהוי המקח קיים רק צריך ראיה שסילק רביע לבעלים ועל זה מהני חזקה ודו"ק:

ועוד נראה דלפום משנה ראשונה י"ל שאינו רוצה למחות שאם ימחה יהדר השטר לסיקריקון ולא יוכל להוציאה ממנו, אבל למשנה אחרונה שהמקח קיים רק שנותן לבעלים רביע מטעם הסיקריקון מוזיל גביה ריבעא שפיר הוא מוחה ואף אם יחזיר השטר לסיקריקון לא ירויח כלום דהא אינו נותן לבעלים רק מה שמוזיל גבי הסיקריקון ודו"ק:

שם ד"ה טוענין כו' דסתם מאן דזבין מסיקריקון מידע ידע ולא שדי זוזי בכדי כו' עכ"ל. צ"ע לפירש"י גופיה לעיל שפירש שהטענה הוא לענין הרביע שצריך ליתן לבעלים א"כ מאי לא שדי זוזי בכדי שייך הא הקרקע נשארת בידו רק שצריך ליתן ריבעא דמוזיל גבי סיקריקון לבעלים ואינו מפסיד כלום ומה לו לרצון הבעלים אם יתבעוהו יתן רביע שלו מאי דאוזיל גבי סיקריקון וצ"ע:

שם ד"ה אין בו משום סיקריקון כו' דגבי סיקריקון הוא דחזרו ונמנו כו' עכ"ל. איפשר ליישב פירש"י לעיל שפירש משום השני נוח לי, ובמשנה פירש הטעם מיראת סיקריקון, עמ"ש לעיל בזה, ולפי מ"ש כאן נראה דלעיל הוצרך לטעמא דהשני נוח לי והוא למשנה אחרונה שאם שהה ביד הסיקריקון יב"ח אמרינן דגמר ומקני מדלא ריבעו, והשתא קשיא לי למה לא יועיל בשהה ביד הלוקח מסיקריקון יב"ח די"ל דמיראה גמר ואקני לגמרי כמו באם שהה ביד הסיקריקון, ולזה הוצרך רש"י לפרש הטעם משום דהשני נוח לו להוציאה ממנו ולא אמרינן דמיראה גמר ואקני כמו דאמרינן גבי הסיקריקון עצמו דדוקא גבי סיקריקון עצמו גמר ומקני ולא לבא מכחו, ובהכי ניחא לישנא דש"ס דקאמר בא מכח אנפרות אין בו משום סיקריקון ואנפרות עצמה כו' ומשני ה"ק וסיקריקון עצמה צריכה שתשהה יב"ח, וקשה מה המשך לזה לבא מכח אנפרות, ולפ"ז ניחא דה"ק כיון דמכח אנפרות אין בו משום סיקריקון ע"כ דוקא בסיקריקון עצמו גמר ומקני, א"כ ממילא לא מהני מה שתשהה יב"ח ביד לוקח דנגד הלוקח כ"ש שאין לו מורא וא"כ ממילא סיקריקון עצמה שצריך שתשהה שנים עשר חודש ביד הסיקריקון עצמו, ודוק היטב:

בגמרא אין אנפרות בבבל כיון דאיכא בי דוואר אחולי אחיל וקשה הא בישראל לא מהני חזקה שאין עמה טענה ולא אמרינן אחולי אחיל, ולפמ"ש הרשב"א באנפרות היינו שנותן דמים רק שאינו נותן דמי שויה של קרקע א"כ איפשר דבכה"ג גם בישראל אמרינן אחולי אחיל, אבל לפירש"י דאינו נותן דמים א"כ גם בישראל נימא בחזקה שאין עמה טענה דאחולי אחיל, ותו קשיא לי מהך דפ' לולב הגזול דר"ה אמר לאוונכרי דלא ליגזזו אינהו משום דסתם עכו"ם גזלני ארעתא נינהו והא רב הונא מבבל היה ובבבל אמרינן אחולי אחיל כיון דלא אזיל קביל, מיהו לזה איפשר לומר דהא דאין אנפרות בבבל היינו משום דמסתמא אמרינן אחולי אחיל מ"מ לא עדיף מתלוהו וזבין דעכ"פ מהני מסירת מודעא דאינו מוחל, וא"כ י"ל דסתם עכו"ם גזלני ארעתא נינהו היינו שהבעלים מסרו מודעא, ולזה איפשר שפירש"י גזלני ארעתא מישראל דעכו"ם ודאי אי לא קביל אחולי אחיל, אך בישראל דמהני מסירת מודעא דלא אחיל לכן חיישינן טפי, אבל קושיא ראשונה קשיא וצ"ע:

בתוס' ד"ה רביע כו' ותימא מאי פריך מברייתא כו' עכ"ל. לפענ"ד נראה ליישב דודאי בין לרב בין לשמואל ס"ל להש"ס דפירוש רביע בקרקע או רביע במעות איירי בגוונא חדא, דלרב קאי רביע בקרקע היינו רביע מה שנתן לסיקריקון נותן לו בקרקע, או רביע מה שנתן לסיקריקון במעות, אבל לשמואל מתפרש רביע בקרקע היינו מהקרקע שלקח נותן לו רביע וכאילו אמר רביע מהקרקע, א"כ רביע במעות משמע נמי מהמעות, ולשמואל נותן לו שליש מהמעות שנתן לסיקריקון כדאמר שמואל גופיה רביע בקרקע שהוא שליש במעות דבמעות אינו מתפרש רק ממעות הידועים, כן נ"ל ברור ליישב הגירסא ודו"ק:

(דף נ"ט ע"א) בגמרא דיני ממונות כו' מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מן הצד. פירש"י משום לא תענה על רב כו'. וקשה למה לא נשוה דיני ממונות לדיני נפשות דהא כתיב משפט א' יהיה לכם, והתוס' בסנהדרין כתבו דלענין זכות וחובה לא שייך ללמוד דיני ממונות דמה שהוא זכות לזה הוא חובה לזה, וא"כ בענין לא תענה על רב ה"ל להשוותן מקרא דמשפט אחד, ואיפשר לומר דבדיני ממונות לא שייך לא תענה על רב דהא יחיד מומחה דן אפי' יחידי א"כ לו יהיה שדן לבדו ואין כאן חשש, ובזה איפשר ליישב קושיית התוס' על פירש"י איך פליג מנינא דרבי אמתני', ולפ"ז ניחא דרש"י לשיטתיה שפירש בסנהדרין דף ה' דמ"ד דס"ל דיחיד מומחה דן יחידי משום דאין עירוב פרשיות וא"כ פלוגתא דתנאי הוא ולא קשיא איך פליג אמתני' די"ל דס"ל עירוב פרשיות כתיב ומן התורה בעינן שלשה, והשתא גם בממונות ילפינן ממשפט אחד לענין לא תענה על רב ודו"ק ועיין בסמוך, ואף דבגזילות והלואות ודאי בעינן ג', מ"מ כיון דלדיני ממונות הודאות והלואות סגי בחד, אלמא דלא קפדינן אממון כ"כ:

בתוס' ד"ה דכולהו כו' פי' בקונט' כו' ואין נראה כו' אלא משום ענוה כו' עכ"ל. ובסנהדרין פירש"י גופיה משום ענוה, ואיפשר ליישב דודאי גם רש"י מודה לדברי התוס' דלפי האמת בדיני ממונות לא שייך לא תענה על רב, אלא דמשום ענוה לא שייך שינהוג כן שאם נהוג להתחיל מן הצד א"כ הגדול אומר דעתו בסוף וא"כ זהו כבודו שאומר דעתו לבסוף ואין זה דרך ענוה לכן אחז צדיק דרכו ליתן טעם למנהגו שלא יהיו נכנעין מפניו לפי שהיה נשיא ותורה וגדולה במקום אחד וחושש ללא תענה על רב גם בדיני ממונות ואין בזו גאוה כי למראה עיניו ישפוט שראה שנכנעין לפניו ולא תענה על רב היינו למי שיכונה בשם מופלא שבב"ד ומוחזק בכך אף שיש גדולים ממנו אין רואין בזה רק לפנים לכן הוי ענוה למה שלפי האמת אין ראוי לשיכנעו מלפניו רק לפי שהוא מוחזק למופלא שבב"ד ומשום עניוות אחז צדיק דרכו לפרושי גם בד"מ הך לא תענה על רב ודו"ק:

בגמרא הא הוי שאול הוי שמואל המהרש"א באגדות מדייק דה"ל לאקשויי משמואל שקדם לשאול ונדחק, ולענ"ד לק"מ דודאי