גרש ירחים קצה

כולו יצא א"כ שפיר קאמר ענוותנותו שלא חשב עצמו לכלום, אבל הרשע מסר הכלל שכולן לא ביקשו להקריבו:

שם שדא גירא למזרח נפל בירושלים. לכאורה מאותו צד שהיה נגד ירושלים אין ניחוש וסימן עיין מהר"ם שי"ף, ונראה שכפי הטבע היה רחוק מירושלים ולא היה ראוי החץ להגיע לתוך העיר לזה בא המופת שנפל בירושלים היינו בתוך העיר ואחר כך ניסה בד' רוחות העולם שלא כנגד ירושלים ומ"מ נפל בירושלים:

שם כי אכיל מידי מיתחזי אבראי. קשה איך איפשר בתוך ארבעים שנה שלא אכל בשבתות ויו"ט וסוכות ופסח כזית פת ולקמן משמע שלא היה יכול לסבול שום מאכל, ואפי' למפרשים גבי מר בריה דרבינא דיתיב כוליה שתא בתעניתא בר מיומי דעצרתא ומעלי יומא דכפורי, עכ"פ איכא ימים שלא התענה גם ודאי קיים מצות מצה וסוכה:

שם מיחייבת תרי קטלי. איפשר דודאי חשב כוונת ר' יוחנן היה לפי שיש לו כח המלך ועבד מלך מלך כיון ששלוחו של מלך הוא, רק ברבה איכה איתא דא"ל שע"י שישמע המלך שקרא אותו מלך ידונו כמורד במלכות וקטיל להאי גברא א"כ ראוי שיחייב מיתה שגרם לו מיתה ותו אי מלכא אנא היינו לפי סברתך שאתה חושב שאני כח מלך יש לי א"כ עד האידנא אמאי לא אתית:

(ע"ב) שם עמד עליו נחשול שבים לטובעו אמר אלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים. הרשע הלזה האמין בשטות והוא כי התוס' בפ' כל הצלמים הביאו המדרש דהכל מודים שאין עבודת כו"ם שולטת בים, לכן אמר אותו רשע כי אלהי ישראל גבורתו במים מה שאין עכו"ם שולטת, ולזה מדד לו יתב' ביבשה ביתוש שהיא בריה קלה דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה וסיבת זה למיעוט יסוד המים שבה וגבר עליה חום הטבעי עד שמתעכל המאכל בחמימות הטבעי להורות כי מלכותו יתברך בכל משלה:

(דף נ"ו ע"א) בגמרא והעמיד להם עדים. לכאורה בעדי כיעור לא תפסיד הכתובה כדאיתא ברמב"ם, ואיפשר דהתרה בה תחילה ויוצאת משום עוברת על דת משה כדאיתא באה"ע סימן קט"ו:

שם ובבא בן בוטא. קשה אם האריך ימים שהוא היה בתחלת בנין בית הורדוס עד אחר החורבן דקאמר משום שלא איאבול על ירושלים והורדוס המלך היה יותר מק' שנה קודם החורבן והוא השיא עצה להורדוס על בנין ביהמ"ק כדאיתא בב"ב פ"ק:

(ע"ב) בגמרא והיינו דאמר ר"א בחירחורי לשון תחבא. עיין פירש"י דקאי אלעיל ודחוק, לכן נ"ל דקאי אהא אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו ואין תפלה מועלת שאין בה מזרעו של יעקב, ועל זה אמר כי קול יעקב מבטל ידי עשו ולכן אמר בחירחורי לשון היינו בתפלה לשון יגעתי בקראי נחר גרוני תחבא ותנצל מידי עשו:

. שם דרש להם הגדול שבהם. הגם שקדם בדרשה מ"מ המתינו עד שקפצו ילדות, ויראה שבתחלה חששו להא משום דאמרינן לעיל דף מ"ה דאין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם, ורשב"ג אמר מפני תקנת שבויין, ומפרש בש"ס איכא בינייהו דליכא אלא חד, ופירש"י תקנת שבויין דת"ק חייש שמא יקצפו על השבויין הבאים ויתנום בשלשלאות ובחריצים ור"ש לא חייש אא"כ יש שבויים אחרים שמא יקצפו השבאים לייסרן ביסורין, וא"כ י"ל דהגדול אף שדרש כן מ"מ אין חיוב שימסרו נפשם וחייש אם יפיל עצמו לים יכבידו על הנשארים לשומרן ולענם שלא יאבדו עצמם לדעת ואחר שקפצו הילדות שאז אין תיקון לאחרים במה שישארו כי יגדל חמת האויב בשביל הילדות אף גם עליהם, וא"כ עכ"פ לא יהיה תיקון לשבויים אחרים מסרו גם הם נפשם, וזהו שאמרו כי עליך הורגנו כל היום שהרגו עצמן לדעת וזה לפי שכבר נחשבנו כצאן טבחה מכורים ביד אויב להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה ע"כ בחרו מות מחיים ולא דמי לדרבי חנינא בן תרדיון דכאן לא ביקשו להטמאות בתועבות השבאים, עיין בתוס':

שם זו אשה ושבעה בניה אתיוהו לקמא. יראה לפי שיש שבעה בחינות בענין עבודת כו"ם והרשע הזה בחן בכ"א בחינה אחת, ואלו הן, א' שכופר במציאות השם לגמרי רק מודה בעכו"ם, הב' שעובד עכו"ם בשיתוף, הג' שמאמין במציאות רק רוצה להמשיך השפע באמצעות המזלות ולזה מקריב קרבנות להמשיך השפע ממקור השפע ע"י משטרי השמים, הד' שעושה כבוד לכו"ם כאשר חשבו עובדי כו"ם כי מגדולת עבד ניכר גדולת רבו כמו שהאריך בזה בעיקרים שזה טעות עובדי כו"ם הגם שמאמינין בסיבה ראשונה, הה' שאין עושה שום מעשה רק דיבור בעלמא ומקבלו באלוה ואומר אלי אתה כדאיתא בסנהדרין דף ס' ע"ב ועל כל אלו יש חיוב מיתה, הו' מלביש ומנעיל לעכו"ם שעובר בלא תעשה, הז' הנודר והמקיים בשמו שהוא ג"כ בלא תעשה כדאיתא בסנהדרין שם במשנה, ולזה בחן בראשון על בחינה ראשונה לכפור במציאות השי"ת והשיב לו אנכי, אח"כ בחן בשני בחינה שניה שיאמין בשיתוף והשיב לו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני היינו אפי' שיתוף וצירוף לא יהיה, והשלישי להמשיך השפע ע"י קרבנות השיב זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו בלי אמצעות המזלות, והרביעי שישתחוה לעכו"ם כטעות האומרים מגדולת העבד ניכר גדולת רבו וא"כ הרב חפץ שיעשו כבוד לעבדו עכו"ם באה ממנו התשובה לא תשתחוה לאל אחר ואל תחשוב כי הוא יתברך חפץ שיהיה ניכר גדולת הרב מגדולת העבד העיד הכתוב כי לא כן הוא כי אל קנא הוא ונוקם באומרים כן, והחמישי שיקבלו רק בדיבור לזה אמר שמע ישראל שאנו מצווין לייחד שמו יתברך בדיבור כי אל אחד הוא, והששי ביקש שעכ"פ יעשה איזה כבוד לעכו"ם כי עכ"פ המזלות הם לתשמיש העולם והנאתו לכן השיב לו והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד לגמרי כי המזלות פועלים רק כגרזן ביד החוצב ואין הגרזן ראוי להשתבח כלל לכן אמר אין עוד שום ממשות, והשביעי ביקש עכ"פ שיקיים בשמו של עכו"ם והיינו שישבע וידור בשמו של עכו"ם, ע"ז השיב את ה' האמרת כבר נשבענו להקב"ה ית"ש ואין לנו לקיים בשמו של עכו"ם, ולבסוף ביחנו אפילו בדבר שאינו אלא למראית עין ואמר אשדי לך גושפנקא ועמד התינוק בקדושתו לקדש שמו יתברך ולבזות הקיסר הרשע:

שם אתה עקדת כו' ואני שבעה כו'. לכאורה אברהם עקד בעצמו והיא בגזירת הקיסר, ואיפשר שהיתה יכולה להבריחן או שהיא בעצמה הביאתן ומסרתן לקיסר בראותה כי אין מנוס קדשה הש"י בעצמה במה שהביאתן למסור נפשותן הקדושות וזה ירמוז עליך הורגנו כל היום שמסרנו עצמינו להריגה בעצמינו ואף שאין ראוי לחבול בעצמו מ"מ בהיות כי נחשבנו בלאו הכי כצאן טבחה עשינו מאהבת שמו ית' למסור עצמינו בידים, זכותם יגן עלינו:

(דף נ"ח ע"א) בגמרא אמר ליה גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת. איפשר ירמוז כי אמרו חכמינו ז"ל במגילה כל מקראות הכתובים בתורה לגנאי מכנין אותן לשבח ישגלנה ישכבנה והוא כי לשון משגל לא הוזכר בתורה רק בלשון נקיה משכב, ואולם בתוכחה שהיא קללה לעגמת נפש נאמר אשה תארש וזהו לסיבת חפצו ותאותו בה ולא יזכה למשגל אשר חפץ בה לכן כתיב ישגלנה שעיקר עגמת נפש בהמנע ממנו תאותו וחפצו, ואולם בקריאה אין לקרות לשון מגונה כי אם לשון נקיה והלשון מעורר התאוה אם אינו לשון נקיה לכן מכנין אותן לשבח וקורין ישכבנה, והנה כמו שזה דבר של עגמת נפש וחולת אהבה כמו כן אלו הרשעים שאסרום בכרעי מיטותיהן בעת שימוש שמעורר תאות המשגל לילדים אלו וחולי התאוה ושפיר נרמז באשר לא כתוב שהוא משכב במקום משגל בכדי שלא לעורר התאוה והכוונה לעגמת נפש, גם הילדים הללו פגעה בהם קללה זו לעגמת נפש לענות נפשם לעורר להם תאות נפשם שבלתי איפשר להם להשיגה:

שם ת"ר מעשה בר"י ב"ח כו'. כתבנו בדרושים בכמה מקומות:

שם א"ל כתובתה מרובה כו'. קשה הא מבואר באה"ע סימן קי"ט דאף שאין לו הכתובה יכול לגרשה ותשאר כתובתה חוב עליו א"כ היה יכול לגרשה, וי"ל שהיה לו ממון רק לא ביקש להוציא כל הממון לכתובתה ונתן לו עצה הרשע הלזה שילוהו וחשב שיהיה לו לפרוע בזמן פרעון, ובזה מובן הכתוב ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו, והוא עפמ"ש התוס' בכמה מקומות דכתובה אינה נגבית ממטלטלין אפילו מיניה לרבנן דר"מ וא"כ היה יכול לגרשה וע"כ היה לו נחלה וירא שתקח בכתובתה הנחלה אף שאין כדי כתובה עכ"פ תיטול הנחלה, והנה הרשע הלזה שקלקל עמה בעודה תחת בעלה א"כ הפסידה הכתובה רק הבעל שלא היה יכול לברר הוצרך ליתן כתובה נמצא שגזל לו נחלתו בחובו וגם אשתו, וזהו ועשקו גבר וביתו זו אשתו היינו שחיוב הכתובה שהטיל עליו הוא שלא כדין, א"כ הוא הגבר איש רע ובליעל שזנה עמה וביתו זו אשתו הזונה עשקו האיש וגם נחלתו מה שנשאר בידו לקח לפרעון רק שלא הספיק ותפסו לעבד:

בפירש"י ד"ה לך חזק וקני כו' כיון דדיבורא בעלמא הוא איכא למימר השני נוח לי עכ"ל. וכתב המהרש"א דבמשנה פירש"י נמי משום מיראה עביד, אלא דלרב כתב הטעם משום השני נוח דמיראה אפי' שטר לא מהני, וקשה לפ"ז איך מייתי מתני' כוותיה דשמואל הא באשה לא שייך טעמא דהשני נוח לי אלא דמיראת בעלה עבדה ובהא נמי רב מודה דלא מהני שטר, והנלענ"ד בזה בפירש"י דס"ל ודאי י"ל טעמא משום דעביד מיראה כפשוטה, אלא דמשמע ליה לרש"י דטעמא דמיראה עביד דאמרינן מסתמא לא נתרצה למכור נחלתו וזהו דוקא למשנה ראשונה סגי בהך טעמא שהבעלים קודמין ליקח לעולם שפיר י"ל הסברא דמיראה עביד והיה דעתו להוציאה בעת שיוכל להוציאה לא גמר ומקני, משא"כ למשנה אחרונה שהושיב רבי ב"ד שאם שהתה בפני סיקריקון יב"ח כל הקודם זכה א"כ אם קנה תוך יב"ח ולקח מן הבעלים ג"כ לא שייך לומר מיראה עביד דאי חזינן דירא מן הסיקריקון א"כ מסתמא ירא להוציאה ג"כ ממנו וכשתשהה אצל הסיקריקון יב"ח ממילא יוכל ליקח ולא שייך טעמא דמיראה עביד דמאן לימא לן שילך פחד שלו תוך יב"ח ואדרבה אם יוכל להוציא מן הסיקריקון למה לא הוציאה בעצמה אע"כ שירא להוציאה ממנו וא"כ לא מוכח שיוציאה מן הסיקריקון תוך יב"ח לכן לא שייך לבטל המקח מה"ט לכן צריך טעמא