גרש ירחים קצד

נתייאש והוי בחזקה שהוא הקדש וממילא הוא פטור מד' וה' וא"ש, ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה לגיזותיה דהא שבח גזילה דגזלן הוי, ולפ"ז ניחא דנ"מ בטוען הנגזל ברי שלא נתייאש דהוי שבח גזילה דנגזל אלא דסתם גניבה יאוש בעלים הוא, ובטוען שלא נתייאש הגזלן חייב עכ"פ ליתן דמי הגזילה א"כ ה"ל על הגיזות חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, ועפ"ז איפשר ליישב לשון הרמב"ם בפי"ח ממעה"ק שכתב ג"כ ומאימת העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה משעת ההקדש, ותמה הלח"מ כיון דפסק שבח גזילה דגזלן ליכא נ"מ, ולפ"ז ניחא דודאי למאי דמשני דס"ל דאוקמוה רבנן ברשותיה י"ל ודאי אפי' טען שלא נתייאש כיון דסתם גניבה יאוש בעלים הוא אוקמוה ברשותו, אלא דלמאי דכתבתי דיאוש כדי לא קני רק עם שינוי השם דהקדש לעולא, א"כ ע"כ שהעמידוה ברשותו אפי' לחייבו עליה אע"ג דהנגזל טען שלא נתייאש כיון דאנן מחזקינן ליה שנתייאש הקרבן כשר וחייב עליו משום שחוטי חוץ, ושפיר מיבעיא ליה אי הוי ברשותו משעת גניבה שמסתמא נתייאש דסתם גניבה יאוש בעלים הוא או משעת הקדש אוקמוה ברשותיה אע"פ שטוען שלא נתייאש אנן בתר סתמא אזלינן והקרבן כשר, וכיון דהקרבן כשר ע"כ גם לענין גיזות העמידוהו ג"כ ברשותו אילו העמידוהו ברשותו משעת גניבה, אבל השתא דלא הוי רק משעת הקדש בשביל שבח גזילה אם הנגזל טוען ברי שלא נתייאש הגיזות של הנגזל דה"ל חמשין ידענא והוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ובב"ק דפריך ר' יוחנן לריש לקיש אפי' לא הקדיש נמי לא מצי לשנויי דטוען ברי דלר' יוחנן לשיטתיה לא אמרינן ברי עדיף הכא נמי לא מהני ברי דידיה לאפוקי מחזקה דסתם גניבה יאוש בעלים הוא, ודוק היטב:

ועוד נראה דטובא קמ"ל הרמב"ם בזה דלכאורה קשה כיון דבאמת קני ליה מדינא ביאוש ושינוי השם רק דה"ל מצוה הבאה בעבירה א"כ מאי מהני הפקר ב"ד לזה הא בלא"ה קני ליה ואיך שייך הפקר ב"ד לאפוקי ממצוה הבאה בעבירה, מיהו אם העמידוהו ברשותו משעת יאוש שפיר י"ל דקני ליה קודם ההקדש ותו לא הוי מצוה הבאה בעבירה אבל אי קני ליה משעת הקדש תיקשי מאי אהני ליה טפי תקנת חכמים שלא יקרא מצוה הבאה בעבירה, וצ"ל דגם על מצוה הבאה בעבירה יש כח ביד חכמים לתקן שהוא כשר ולא יהיה לו למזכיר עון כלל, א"כ טובא קמ"ל הרמב"ם בזה, ובגמרא בלאו הכי קים להו מה שכח ביד חכמים לכן אמר נ"מ לענין גיזות וולדות, אבל הרמב"ם ניחא ליה להשמיענו כזאת וא"ש:

ועוד נראה לי ע"פ מ"ש בספרי מגן אלף בסי' תמ"ח דיש שני פירושים בהפקר ב"ד דאי ילפינן לה מהא דמה אבות מנחילין אף ראשים מנחילין יש כח ביד ב"ד להעמיד הדבר ברשותו לגמרי מטעם תקנה והפקר ב"ד, אבל אי נלמד מהא דכל אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם כל רכושו אינו מוכח רק להפקיר נכסיה וזוכה כל אחד מן ההפקר אבל לא להעמידו ברשות אחר לגמרי ע"ש מ"ש, והנה כאן אם העמידוהו משעת הקדש תיקשי מ"מ הא קני ליה רק דהוי מצוה הבאה בעבירה, וא"כ אי לא אהני ההפקר רק לענין שיזכה מן ההפקר וכיון שאינו זוכה רק בשעת הקדש הרי ההפקר ג"כ ע"י העבירה שגזל לכך הפקירוהו א"כ הדר ה"ל מצוה הבאה בעבירה שע"י ההקדש באיסור נעשה הפקר ב"ד, אע"כ מה שכח ביד חכמים להפקיר היינו שיהיה כשלו לגמרי ולא כזוכה מן ההפקר, ובגמרא בלא"ה קים להו פירוש הפקר ב"ד, אבל הרמב"ם השמיענו טובא בזה ודוק היטב, ועיין בסמוך:

שם כרת מאי עבידתיה. כבר כתבתי דקשה סוגיא זו אסוגיא דב"ק דף ס"ח דמוקי לריש לקיש בהקדישו בעלים בבית הגנב אמאי לא מוקי גם הכא כן, והרשב"א נדחק דכאן לא ס"ל כצנועין, ותמוה מנ"ל להקשות לעולא, גם תמוה איך לא זכר כאן מתירוץ דב"ק, וכבר כתבתי בזה, ונראה עוד ליישב שתי הסוגיות, גם יתיישב מה שהקשו התוס' אלא מאי יאוש קונה תיקשי ל"ל ההקדש ותיקשי גם לרב יהודה, לכן נראה דחדא בחבירתה מיתרצא דודאי קשה כיון דבהא ליכא מאן דפליג ביאוש ושינוי רשות דקני ולא פליגי רק אי יאוש לחוד קני, וקשה אי יאוש לא קני איך יקנה יאוש עם שינוי רשות הא לא הוי שינוי רשות כלל כיון דברשותיה דמרא קמא קאי במה נעשה שינוי רשות לענין שיקנה, לכן י"ל דודאי אי קיי"ל כר' יוחנן בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו אפי' הנגזל לפי שאינו ברשותו, ובב"מ מוקי לה במטלטלין א"כ אהני שפיר שינוי רשות לענין דמיקרי אינו ברשותו של נגזל אפי' קודם יאוש שפיר י"ל דקני ליה ביאוש ושינוי רשות לגמרי דעכ"פ שינוי רשות מיקרי שהרי כבר יצא מרשותו של נגזל כיון שאינו ברשותו ואין כח ביד הנגזל להקדישו אפי' כשהוא קודם יאוש שפיר יצדק לומר עליו שינוי רשות, אבל אם נימא כצנועין דביד הנגזל להקדישו ע"כ ס"ל דלא אהני רשות אחר כלל וכשהוא ביד הגזלן עדיין לא נפיק ליה מרשות הנגזל לא שייך ביה שינוי רשות כשנתנו הגזלן לאחר שהרי אינו ברשותו של הגזלן כלל והנגזל יכול להקדישו כמקדם א"כ לא שייך ביה שינוי רשות כלל, והשתא כיון דפשיטא לן דליכא מאן דפליג דיאוש עם ש"ר קני א"כ צנועין דלא ס"ל שינוי רשות ע"כ ס"ל דיאוש כדי קני, וא"כ א"ש הכל דלא מצי לאוקמא בהקדישוהו בעלים בבית הגנב דכיון דס"ל יאוש כדי לא קני א"כ אי ס"ל כצנועין גם מטלטלין אין נגזלין, א"כ לא משכחת בהו שינוי רשות כמו בקרקע דבחזקת בעליה עומדת, רק לריש לקיש דס"ל יאוש כדי קני שפיר מצי סבר כצנועין אבל עולא לא מצי למיסבר הכי דא"כ גם שינוי רשות לא יועיל, והתוס' בב"ק דף ס"ז ע"ב כתבו בהדיא דעולא ס"ל יאוש וש"ר קני גבי נטלו מוכסין את חמורו ע"ש, ובלא"ה ליכא למ"ד שלא יקנה יאוש עם ש"ר, והשתא תו לא קשיא לרב יהודה דס"ל יאוש כדי קני ל"ל ההקדש דלדידיה שפיר יש לאוקמא בהקדישוהו בעלים בבית הגנב וכצנועין, והשתא סוגיא דב"ק עם סוגיין עולין בקנה אחד כפתור ופרח ודוק היטב, (ע"כ מהד"ת):

במשנה ולקח מבעל הבית כו' וחזר ולקח מסיקריקון כו'. ויש לדקדק איך יכול ליקח מבעל הבית הא א"ר יוחנן בב"מ דף ז' בממון שאינו יכול להוציאו בדיינין אם הקדישו אינו מוקדש ומוקי לה בקרקעות א"כ כאן שאין יכול להוציאו מן הסיקריקון איך יכול הבעה"ב למכור, מיהו י"ל באשה ג"כ לקח מן האשה הא האשה אינה יכולה למכור דקיי"ל כרבא דס"ל מכאן ולהבא גובה, מיהו באשה י"ל דהוי רק סילוק שיעבוד כדאיתא בס"פ מי שהיה נשוי דף צ"ה דכתבה דין ודברים וקנו מידה ומיירי בכה"ג, אבל בסיקריקון שהקרקע לחלוטין שלו ואין יכול להוציא מן הסיקריקון אמאי מהני מה שקנה קודם מן הבעלים, ואיפשר דמ"מ כיון דהסיקריקון שלא כדין שקל ויכול להוציאו בדיינים ע"פ הדין רק מכח אלמותא של הסיקריקון שפיר יכולין הבעלים למוכרו ודו"ק, וצ"ע:

בתוס' ד"ה אשרי אדם כו' בפ' הרואה כו' חטאה כו' עכ"ל. יראה כי הפחד בסתמא מורה על חטא אבל פחד שלא לעשות דבר שאינו הגון אף שקטן הוא בעיניו צריך להשכיל לראות הנולד כמו שזה עשה שלא כהוגן במה שבייש לבר קמצא ולא יחשוב לו עון כל כך והיה לו לחוש שיצמח ממנו רעה גדולה כאשר הוכיח סופו בעו"ה:

(דף נ"ו ע"א) בגמרא הואיל והוו יתבי רבנן ולא מיחו ביה ש"מ ניחא להו לכאור' לא מוכח רק דלא איכפת להו ואכתי מנ"ל דניחא להו, וי"ל ע"פ דאיתא בפ' ע"פ דף קי"ד דשונא האמור בתורה והא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך אלא שראה בו דבר ערוה, כ"ע שנאי ליה, אלא שראה בו דבר ערוה יחיד, והשתא חשיב בר קמצא שדנו לההוא גברא לזכות שלכך שונאו בשביל שראה בו דבר ערוה, ורבנן נהגו כיקירי ירושלים שלא היו מסובין בסעודה אלא אם יודעין מי מיסב עמהם לזה ש"מ מדלא מיחו ובודאי לא היו שותקין אם לא דניחא להו שחשבוהו לבעל עבירה ולא ביקשו להסב עמו, ועל זה היטב חרה לו:

שם איכול בהו קורצא. נקט בהו היינו רבנן דבר קמצא שדא מומא בניב שפתים היינו ודאי הקיסר לא יאמין שזה מום מאחר שאינו מפורש בתורה רק דרבנן קיבלו כן ולא יאמין הקיסר שהוא מום לכן נקט בהו דייקא ע"י הרבנן תצלח מסירתו:

שם סבור למיקטליה. קשה בשביל שיאמרו בעלי מומין קריבין יחובו בדמיו של זה להורגו אם אין דינו בכך, ויראה כי חכמו והשכילו בשכלם כי אחר אשר שזה הרשע נתן דעתו למסור כלל ישראל אף אם יקריבו הקרבן יצמח ממנו שורש פורה ראש ולענה ומי ידע מה שיוסיף למסור אף אם יקריבו הקרבן, וכבר כתב הרמב"ם בפרק כ"ד מסנהדרין שהדיין היה יכול לדון ע"פ מה שדעתו נוטה וכיון שהדעת היה נוטה כי לא ישוב מדרכו הרעה טוב לבער הרע לכן סבור למיקטליה, אך ר' זכריה לא סמך על אומדן דעת שלו כי כבר כתב הרמב"ם שם שצריך לזה ב"ד הגון לדון ע"פ מה שדעתו נוטה והדבר חזק בלבו שהוא כך ור' זכריה לא החזיק עצמו בכך ואחז צדיק דרכו דרך ענוים, לכן אמר ענותנותו של ר' זכריה שהסיבה היה ע"י ענותנותו שלא ביקש לעמוד על דעתו, וזהו פירש"י סבלנותו שסבל זה ולא הרגו ודו"ק:

ואיפשר לומר עוד דסבור למיקטליה אין הכוונה להורגו ממש רק שיגלו לקיסר שזה האיש שדא ביה מומא בניב שפתים והוא דוכתא דלדידן הוי מומא ואילו היו מגלין כזאת להקיסר שנתכוין למישדי מומא מה דהוי לדידן מומא לא היה הקיסר משים עליהם אשם, דהא בנדרים פרק ר' אליעזר משמע דנבוכדנצר שחרה לו על הסנהדרין שהתירו הנדר לצדקיהו לא חרה לו רק בשביל שעשו שלא כדין והתירו שלא בפניו, ואילולי זאת לא חרה אפו עליהם מאחר שעבדו כדינא וא"כ הך סבור למיקטליה היינו שיגלו לקיסר את אשר עשה הבליעל הזה וישוב דמו בראשו, לזה אמר ר' זכריה שאין להם למוסרו כי ברי היזיקא ויאמרו מטיל מום בקדשים יהרג:

שם ענוותנותו של ר' זכריה. כינוי ענוותנותו כתבתי, ויראה עוד כי ר' זכריה השכיל שהבליעל הזה ימסור לקיסר על שלא נקרב הקרבן כי כך כוונתו בתחילה רק חשב שיאמר הדברים כהוייתן שביקשו כולם להקריבו רק ר' זכריה מנע וישפוך חמתו על ר' זכריה ור' זכריה לא היה נחשב בעיניו לכלום וביקש למסור נפשו בכדי שלא יאמרו בעלי מומין קריבין והשליך נפשו מנגד כי לא חשב שיצמח מזה תקלה לכלל ישראל, אבל זה הרשע בז בעיניו לשלוח יד בר' זכריה לבדו ועל הכלל