גרש ירחים קצג

דף ז' ע"ב אמרינן אפי' אחיוב עשה אי לא עביד תשובה מיקרי זבח רשעים תועבה, ואיפשר דעולא ס"ל בעלי חיים נדחין וכר' יוחנן רביה בזבחים דף י"ב ובכמה דוכתי בבהמה של שני שותפין והקדיש חציה וחזר ולקח חציה דאינה קריבה, ולכן גם כאן כיון דההקדש חל דקנאה ביאוש ושינוי השם אלא שאינה ראויה לקרבן מחמת העבירה כמ"ש התוס' לכן אפי' נתרצה הנגזל אח"כ שיקנה אותה ה"ל קדושה דחויה ולא תוכשר לקרבן, לכן ד"ת אפי' לא נודעה אינה מכפרת, רק משום שלא יהיו כהנים עצבין העמידוה ברשותו מיד כשהקדישה אע"פ שעדיין לא נתרצה הנגזל אם נתרצה הנגזל אח"כ, וכן ר' יהודה נמי ע"כ ס"ל ב"ח נדחין, ובזה ניחא הרמב"ם שפסק כר"י ופסק יאוש אינו קונה, וכבר תמה בכ"מ על זה, ולפ"ז ניחא דהרמב"ם לשיטתיה דפסק ב"ח אינן נדחין בפט"ו ממעה"ק דין ד', וא"כ כיון דמביא חטאת ועשה תשובה בסתמא ריצה לנגזל דאל"כ הוי זבח רשעים תועבה, וכיון שרוצה הנגזל אפילו נודעה ראויה שתכפר, רק משום שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות לא הוי קרבן דאין ידוע לכל שנתרצה הנגזל אח"כ לכן פסלוה:

וניחא נמי בזה מה שכתב הרמב"ם בפי"ח ממעשה הקרבנות מאימת העמידוה ברשותו משעה שהקדישה והוא תמוה, דהא פסק הרמב"ם כר"י דיאוש קני, וכמ"ש כבר בזה, ולפ"ז נראה דודאי הך דתני עלה אם שחטו בחוץ חייב כרת משמע ודאי אפי' לא ריצה להנגזל עדיין דבשחטו בחוץ אינו מוכרח עדיין שכבר ריצה לנגזל ומשמע דחייב כרת בחוץ משעת הקדש ובאמת יאוש אינו קונה, וע"כ צריך לומר דאוקמוה ברשותו, ודוק היטב וצ"ע:

ואיפשר לומר דתיקנו שיהיה הקרבן כשר מיד כשמקבל עליו לשלם, אף שלא הספיק לשלם מ"מ הקרבן תיקנו שיהיה כשר ומדינא כל זמן שלא נתרצה הנגזל הוי מצוה הבאה בעבירה, ואיפשר שלזה נתכוין רש"י שכתב שב ואל תעשה שאני, והרשב"א תמה עליו דהא הכהנים אוכלים חולין שב"ע, ולפ"ז י"ל דודאי משום הפקר ב"ד לא שייך דהא באמת קנה הקרבן ביאוש ושינוי השם רק דה"ל מצוה הבאה בעבירה, א"כ לא אהני ליה ההפקר ב"ד לקנותו טפי אלא משום מצוה הבאה בעבירה וראוי שישלם לנגזל קודם, ובשב ואל תעשה הפקיעו שמיד שקיבל עליו לשלם יוכשר הקרבן כאילו נותנין זמן לגזלן לשלם ותו לא הוי מהב"ע דהפקיעו חובו בשב ואל תעשה, ודוק היטב וצ"ע, עיין בסמוך:

שם שלא יהו כהנים עצבין. ויש לדקדק דאדרבה אם לא יהיה הקרבן כשר למה יחושו הכהנים שיביא קרבן פסול כי מה ליה לגזול ולהביא קרבן שלא יתכפר בו שאין לו בו שום תועלת לא הנאת הגוף ולא מצוה ואדרבה למכשול עון הוא לו ואין אדם חוטא ולא לו וכ"ש שאינו חוטא להוסיף חטא על פשע להקריב קרבן פסול, ואיפשר דחששו דלפעמים לוקח בהמה מחבירו ונותן דמים רק המוכר יהיה אינש דלא מעלי ויטעון עליו שגזלו ממנו וגודרות אין להם חזקה, ואף שהוא צווח שקנה הקרבן לא מפקינן מחזקת מרא קמא ויהיה לעז על הכהנים, דכיון דמעמידין הבהמה בחזקת המוכר ע"כ יצטרך להביא קרבן אחר וא"כ יהיה לעז על הכהנים שאכלו חולין שב"ע, ואף דחייבי חטאות אין ממשכנין אותן כבר כתבו התוס' בר"פ אמרו לו היכא שסובר ליפטר כגון שמכחיש העדים ממשכנין אותו, ובזה יש ליישב ג"כ מה שפירש"י שב ואל תעשה שאני ותמה הרשב"א דהרי אוכלין חשב"ע, ולפ"ז י"ל כוונתו של רש"י דודאי מסברא אין לחוש שיגזול ויביא קרבן אם לא יעלה לו לשם חובתו רק דאנן אזלינן בתר חזקה, א"כ אף דלענין ממון מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא מ"מ לענין איסור חולין בעזרה סמכינן על המביא הקרבן שצווח שלא גזלו רק קנאו, אלא דמשום דהקרבן בחזקת מרא קמא מוזהרין הב"ד לכופו על קרבן אחר ואז יהיו כהנים עצבין שאכלו חולין בעזרה, והשתא הוי בשב ואל תעשה שלא יכפוהו על קרבן אחר וממילא לא יחושו הכהנים שיביא קרבן גזול בסתמא ולא יחושו לתלונת מרא קמא דבהמה, ודוק היטב:

אלא דקשיא לי עוד כיון דכל זה מיירי אחר יאוש וקודם יאוש אינו הקדש כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח ופי"ח ממעה"ק, וא"כ קשה איך פסיקא להו דהכהנים יחושו שמא הוא גזול לאחר יאוש דאם חוששין לגזילה יש לחוש לקודם יאוש כמו לאחר יאוש וקודם יאוש ודאי הוי חולין בעזרה א"כ איך תנוח דעת הכהנים במה שתיקנו שהקרבן כשר לאחר יאוש כדמשמע נמי ריהטא דסוגיא דדוקא לאחר יאוש קאמר דבהא שייכא פלוגתא דעולא ור"י, וכן משמע בב"ק דף ס"ח דלפני יאוש ודאי לא מהני ההקדש, א"כ קשה דמ"מ הכהנים עצבין שמא היא גזולה קודם יאוש דהא אנן פסקינן סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא, ובגמ' היה איפשר לומר דאין כוונת הש"ס שלא יהיו כהנים עצבין שאכלו חולין שב"ע דיש לומר חשב"ע לאו דאורייתא אלא משום דלאחר יאוש הבהמה קדושה דקני לה ביאוש ושינוי השם ומ"מ לא תוכשר לקרבן וה"ל קדשים פסולים דאיכא איסורא דאורייתא דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו כדאיתא בפסחים, וא"כ לפני יאוש שאינה הקדש כלל אין חוששין כל כך כיון דלאחר יאוש קני ליה, מיהו רש"י פירש משום דחוששין לחולין שנשב"ע לכן י"ל דודאי למה יביא קרבן גזול כיון שאינו יוצא בו, וצ"ל שעושה כן כדי שלא יכפוהו הב"ד שיביא חטאתו, ואף דחייבי חטאות אין ממשכנין אותן מ"מ אם כבר עבר בבל תאחר ממשכנין כמ"ש התוס' בר"ה דף ו' ד"ה בפיך, והשתא בשלמא לאחר יאוש אינו חושש שיתברר שהוא גזול לכך מביא, אבל לפני יאוש מסתמא הבעלים מרדפין אחריו ויתברר שהוא גזול ויצטרך להחזיר דמי הגזילה וגם לקרבן לא יעלה לו מסתמא לא מביאו קודם יאוש ודו"ק:

וארווח לן בזה מה שתמהו כל המפרשים מאי פריך רבא לקמן מגנב והקדיש ש"מ דיאוש קני, וקשה אי קנה ביאוש מאי איריא הקדיש אפי' לא הקדיש נמי כדפריך במרובה לר"ל דס"ל יאוש קני, וגם קשה איפכא אמאי לא משני גם הכא בהקדישוהו בעלים בבית גנב, ומה שתירץ הרשב"א בחידושיו דלא ס"ל כצנועין דחוק, דמנ"ל להקשות אעולא דאי ריש לקיש מוקי כצנועין מי סני ליה אם עולא ס"ל או מוקי מתני' כצנועין, ולפ"ז א"ש טובא דודאי עולא ע"כ סבירא ליה דאין יכול להקדישו בבית הגנב דאם הבעלים יכולין להקדישו אכתי יהיה כהנים עצבין שמא הקדישוהו הבעלים בבית גנב קודם יאוש, ומה שאין מרדפין אחריו היינו שאח"כ נתייאשו לכן לא מרדפין אחריו ואכתי לא נפקי הכהנים מחשש עצבות, אלא ודאי עולא ס"ל דאין הבעלים יכולין להקדישו כלל בבית הגנב וכר' יוחנן בגזל ולא נתייאשו הבעלים שגם הבעלים אינן יכולין להקדישו, והשתא י"ל לרב יהודה דס"ל דיאוש קני שפיר יש לאוקמא קודם יאוש, ובהקדישוהו בעלים בבית הגנב כדמוקי לריש לקיש במרובה דר"י לא חייש לכהנים עצבין רק היכא דהוי קרבן כשר מדינא הוא כשר, ואי מתרמי שהקדישוהו בעלים קודם יאוש באמת הוא פסול, אבל לעולא פריך שפיר דאם יש מציאות שהקדישוהו הבעלים קודם יאוש לא הועיל כלל בתקנתא דיחושו הכהנים קודם יאוש והקדישוהו בעלים ומה שאין מרדפין אחריו היינו משום שאח"כ נתייאשו, והשתא סוגיא זו וסוגיא דב"ק עולות בקנה אחד כפתור ופרח, ודוק היטב, וא"צ לדחוק כלל, ועמ"ש לקמן ע"ב:

בתוס' ד"ה מ"ט כו' הכא סבר עולא כו' לענין ברכה ראוי להחמיר יותר עכ"ל. המג"א בסימן תרמ"ט הקשה לפ"ז מאי פריך באוונכרי לקניוה בשינוי השם הא לענין ברכה לא מהני, והניח בצ"ע, ובסימן תרל"ז ערער על הסוכות שעושין ברחובות רה"ר דהוי גזולה אע"ג דקרקע אינה נגזלת מ"מ אין לברך עליה, וכבר השגתי עליו בספרי מגן אלף, ונראה דודאי בחלה איירי מסתמא שלא ריצה לנגזל דמ"מ דמים הוא חייב, וא"כ י"ל כיון דלא נתן לנגזל הדמים ה"ל מנאץ דמ"מ חיוב תשלומי הגזילה עליו אבל אם פרע לנגזל ודאי אינו מנאץ שנפקע חוב הגזילה, וא"כ י"ל באוונכרי דה"ל הפקעת הלוואתו ואינו חייב אפי' הדמים שפיר כשקנה בשינוי יכול לברך ג"כ עליו, אלא דרש"י פירש שם גזלני ארעתא מישראל, וי"ל דבלא"ה דעת מהרי"ק דיאוש מהני בחוב כמ"ש רמ"א בח"מ סימן קס"ג, וא"כ י"ל בגזלן אחר לא מייאש מדמי משא"כ הני בעלים נתייאשו גם מן הדמים א"כ גם חיוב ממון אינו, ואפי' למ"ש בח"ץ להשיג על המהרי"ק כבר כתבתי בספרי לב"מ דף כ"א דהיכא דבהיתירא אתא לידיה שפיר מהני יאוש בחוב, וא"כ י"ל כיון דכבר נתייאשו הבעלים אצל הגזלן אף דאינו מועיל בקרקע עכ"פ לגבי הנך שגוזלין ההדס כיון דקנינהו ביאוש ושינוי השם אף דמים אין חייבין להחזיר כיון שקצצו לאחר יאוש, ולק"מ ודו"ק, וע"ש בתוס' מ"ש לענין יאוש שלא מדעת כה"ג:

(ע"ב) בתוס' ד"ה שלא יאמרו כו' וי"ל דדוקא נודעה קודם זריקה כו' עכ"ל. לפי זה קשה על הרמב"ם שפסק כרב יהודה לפי דברי הכ"מ דס"ל לחלק בין נודעה קודם זריקה לנודעה אחר זריקה, מיהו כבר כתבתי ליישב קושיית התוס' ויש לומר עוד ע"פ מה שמבואר בזבחים פ' התערובות דף ע"ג אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא יקריב אי קרב לא מרצה אלא דמסיק דב"ח אין נדחין, וא"כ הכא דדינא הוא שלא יקריב אפי' קרב לא הורצה דבשחוטין אמרינן דיחוי לכ"ע כדאיתא התם ודו"ק:

בגמרא לא מיבעיא עולה דכליל כו' כהנים אכלי כו'. כבר כתבתי דהרשב"א תמה מה חילוק בין גזילה מועטת או מרובה, ונראה עוד דיש להבין מהיכא תיתי לטעות להתיר גזילות למזבח, אלא די"ל שיורו היתר כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו מותר ליקח קרבן בעל כרחו אע"פ שלא נתרצה בפרט כשנותן לו מעות רק שלא נתרצה למכור, אבל בחטאת דכהנים אכלי ליה ס"ד דלא טעו בהא להתיר א"כ יאמרו מסתמא קנאו כדין, קמ"ל אפי' בחטאת נמי חיישינן ודו"ק:

שם ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה. כבר כתבתי דקשה אי יאוש קני ל"ל ההקדש, והתוס' כתבו לעיל הטעם משום יאוש ושינוי השם ולא א"ש לגירסת הספרים דר"י ס"ל יאוש כדי קני, ואיפשר לומר דודאי כיון דסתם גניבה יאוש בעלים הוא אמרינן מסתמא נתייאש, מ"מ אם טוען הנגזל ברי שלא נתייאש א"כ למ"ד ברי עדיף י"ל כיון דברי מהני להוציא מחזקת ממון אהני נגד הך סתמא דסתם גניבה יאוש בעלים הוא, אלא דהתוס' חילקו דהיכא דלא ה"ל למידע לא אמרינן ברי עדיף, מיהו בגנב עצמו לא שייך טעמא דלא ה"ל למידע כיון שבא מכח פשיעתו שפיר י"ל דנגד הגנב ברי עדיף שלא נתייאש והיה חייב ד' וה', משא"כ באם הקדישו דההקדש לא ה"ל למידע לא מהימן שלא