גרש ירחים קצא

תיקשי להך מ"ד קושיית הש"ס ליכול חרש בחרשת ואפי' חרש בפקחת כיון דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, וראיתי שמהר"ם שי"ף הרגיש בזה, והנלענ"ד דלא שייך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה לענין שיהיה כאילו לא אכלה אלא דבהיתר אכלה, וכיון דבתרומה אפי' שוגג צריך לשלם קרן וחומש אין שייך להפקיע שיגרע משוגג, ומה דאיתא ביבמות דף פ"ט דאי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפי' האי גריוא הדר לטיבלא היינו שיש כח לבטל דיבור שהפריש התרומה ונעשית דיבורו כאינו, אבל לבטל התרומה שלא יהיה איסור כלל אין כח ביד חכמים בדבר שחייב גם על השוגג שיהיה כאילו לא אכלה אפילו שוגג ודו"ק, משא"כ בקטנה דמצידה ליכא איסורא כלל רק להאכילה ובזה יש כח ביד חכמים:

בא"ד ועוד משמע דאפי' לכי גדלה כו' לא בעל עכ"ל. וקשה לפ"ז נגזור בקטנה אטו תרומה דאורייתא שתאכל בגדלות כשעדיין לא בעל, ויש ליישב דבקטנות ליכא למיגזר וכיון דכבר הורגלה לאכול בתרומה דרבנן דוקא תו ליכא למיחש:

בגמרא שמא יאכיל חרש בחרשת. והקשה המהרש"א מאי נ"מ בחרש שנשא חרשת או פקח שנשא חרשת סוף סוף הו"ל קידושין דרבנן, ונראה דלכאורה י"ל אף דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה מ"מ תרומה דאיתרבי מקנין כספו א"כ כיון דמדרבנן קני לה לכל מילי שפיר ה"ל קנין כספו ותאכל אפי' תרומה דאורייתא, וא"כ קשה בקטנה אמאי מסיק דוקא דאוכלת בתרומה דרבנן אפילו תרומה דאורייתא תיכול דה"ל קנין כספו, וי"ל דקטנה לא שייך לקרותה קנין כספו כיון דיוצאה במיאון כשתרצה לא מיקריא קנין כספו שהרי אינה ברשותו וברצונה תליא מילתא לכן לא שייך לקרותה קנין כספו, וא"כ י"ל דס"ל להש"ס הכא דפקח שנשא חרשת י"ל שקנה לה בקנין דרבנן ואינה יוצאת שלא בגט שפיר מיקרי' קנין כספו, אבל חרש שאין לו כח לקנות אפי' מקנין לו לעולם לא הוי קנין כספו דאורייתא דלא עדיפא תקנת חכמים מאילו הקנו לו בקנין גמור לכן גזור טפי משום שיאכיל חרש בחרשת, וא"ש ודו"ק:

שם וליכול קטן אוכל נבילות הוא. ויש לדקדק איך פריך בפשיטות הא בעיא היא בגמרא דיבמות אי מצווין להפרישו ואי אין מצווין להפרישו איירי בתרומה דרבנן וקשה ג"כ דתיכול ולמה תלה הקושיא באין מצווין להפרישו, ונראה דעיקר הקושיא היא אי תפסינן סברא דאין מצווין להפרישו דאי מצווין להפרישו מתני' בתרומה דרבנן וקשה נגזור שיאכילנה תרומה דאורייתא, וי"ל דאמרינן כ"ע יודעין שאין קידושין תופסין בקטנה ולא אתי לאכולה בתרומה דאורייתא, וא"כ פשיטא לן בחרש וחרשת דגזרינן אטו תרומה דאורייתא דאין הכל יודעין שאין קידושין תופסין בחרש, ועיקר הקושיא אי אין מצווין להפרישו וא"כ מותרין נמי בתרומה דאורייתא פריך שפיר, לכן עיקר הקושיא אי תפסינן סברא דאין מצווין להפרישו ודו"ק:

בפירש"י ד"ה נמצא מזבח בטל כו' ואי קשיא כו' שב ואל תעשה כו' עכ"ל. והרשב"א תמה על פירש"י דהא כהנים אוכלין בשר חולין שנשחטו בעזרה ואיך הוי שב ואל תעשה, לכן מסיק הטעם משום הפקר ב"ד הפקר, ולענ"ד נראה דרש"י ס"ל דהכא לא שייך הפקר ב"ד דהפקר ב"ד לא שייך רק לענין לקנותו והכא ודאי קני ליה ביאוש ושינוי השם כמ"ש התוס', וא"כ בלא"ה קני ליה רק דהוי מצוה הבאה בעבירה וא"כ מאי אהני הפקר ב"ד לענין דלא יהיה מצוה הבאה בעבירה, לכן ס"ל לרש"י דנהי דקניא ליה ביאוש ושינוי השם מ"מ הוי ליה מצוה הבאה בעבירה, וא"כ י"ל רש"י לשיטתיה אזיל דפירש בסוכה פ' לולב הגזול גבי אוונכרי דאפי' אי יאוש קני ה"ל מצוה הבאה בעבירה, אלמא דס"ל לרש"י אפי' היכא דקני ליה מעיקרא הוי מצוה הבאה בעבירה, וא"כ קשה מאי מהני יאוש ושינוי רשות באוונכרי, לכן י"ל דדוקא כשעדיין נקרא רשות גזלן עליו נקרא מצוה הבאה בעבירה, והנה התוס' בב"ק כתבו דבקדשים שחייב באחריותן צריך הטעם משום שינוי השם דליכא שינוי רשות אבל בקדשים שאינו חייב באחריותן מיקרי שינוי רשות, ועפ"ז דברי רש"י ברורים כפתור ופרח דודאי טעמא דהפקר ב"ד אינו מספיק לרש"י דמ"מ לא ימנע מהיות מצוה הבאה בעבירה דלא אהני הפקר ב"ד טפי כיון דקני ליה בלא"ה, לכן ס"ל לרש"י דשב ואל תעשה היינו שתיקנו שלא יביא קרבן אחר, והשתא נקרא יאוש ושינוי רשות כיון שאינו חייב באחריות ובאיכא שינוי רשות ס"ל דבטל שם הגזלן מיניה גם מצוה הבאה בעבירה לא הוי, ודברי רש"י נכונים ודו"ק:

בתוס' ד"ה מ"ט יאוש כדי לא קני כו' והקשה ר"ת דבהגוזל בתרא כו' עכ"ל. עיין בפני יהושע שהקשה דילמא יאוש קני מדרבנן והאריך בזה, ולא הבנתי דודאי אי קני מדרבנן נמי יוכשר לקרבן דהא מפני שלא יהיו כהנים עצבים ג"כ דרבנן, ובעיקר סוגיא דיאוש ע"ש מ"ש בב"ק במקומה בארוכה ותמצא נחת:

בא"ד וקשה לרבינו יצחק כו' הא ע"כ משעת יאוש כו' עכ"ל. איפשר ליישב לשיטת רבינו תם דודאי כיון דהיאוש שקונה לא מהני לענין קרבן דאכתי ה"ל מצוה הבאה בעבירה א"כ ע"כ אוקמוה ברשותיה גם מקודם יאוש כדי שלא יהיה מצוה הבאה בעבירה, לכן מיבעיא ליה אי משעת גניבה קני ליה או משעת הקדישה, מיהו בלא נתייאש ודאי לא הוי קרבן רק אם נתייאש אוקמוה למפרע ברשותיה גם קודם יאוש כדי שלא יהיה מצוה הבאה בעבירה:

בא"ד ועוד קשה דמשמע דאי יאוש קני אתי שפיר והא במרובה כו' ואי יאוש קני מאי איריא הקדיש כי לא הקדיש נמי כו' עכ"ל. ודאי קושיא עצומה היא, ויש ליישב דבלא"ה יש להבין דפריך התם אי לפני יאוש מי קדוש ביתו אמר רחמנא, וקשה לוקמא לפני יאוש ואחר שהקדישו נתייאשו הבעלים וכיון דנתייאשו שפיר חל ההקדש, ולכאורה הך מילתא תליא בפלוגתא דפליגי בב"ק דף קט"ו בשינוי רשות ואח"כ יאוש אי קני, ואם נימא דקני י"ל בהקדישו קודם יאוש ואח"כ נתייאשו שפיר י"ל דקדוש דהא אין יכול למכור קודם יאוש ואפ"ה מהני מה שנתייאשו אח"כ לענין שיהיה ההקדש קיים, אבל למ"ד שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני גם הכא לא מהני אם הקדישה הגנב קודם אפי' נתייאשו הבעלים אח"כ, והשתא י"ל דבב"ק דף ס"ח דאותיב ר' יוחנן לריש לקיש ור' יוחנן לשיטתיה ס"ל דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני שפיר קא מותיב דל"ל שהקדישו קודם יאוש ואח"כ נתייאש דלא חל ההקדש כיון שההקדש קדם ליאוש, והוצרך לשנויי דהקדישוהו בעלים בבית הגנב וס"ל כצנועין, אבל רבא הכא ס"ל דאין הבעלים יכולין להקדיש בבית הגנב דס"ל כר' יוחנן בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש, ומוקי הכא דהקדישו הגנב קודם יאוש ואח"כ נתייאשו הבעלים וס"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש נמי קני וא"ש, וניחא בזה מה שתמהו על הרמב"ם שפסק שינוי רשות ואח"כ יאוש קני למה לא פסק כר' יוחנן, ולפ"ז ניחא דפסק כרבא דס"ל הכי לפמ"ש לפי' ר"ת, ודוק היטב:

וכן משמע באמת ברמב"ם פי"ח ממעה"ק דין י"ד שכתב גנב והקדיש כו' ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו כרת משעה שהקדישה והוא ששחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה ע"כ, משמע דוקא בשחטה לפני יאוש אינה קדושה אבל אם שחטה לאחר יאוש אלא שהקדישה לפני יאוש הוי הקדש, והיינו דהרמב"ם לשיטתיה ס"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש קני ודו"ק:

בא"ד ומיהו אם היה קנוי לו קודם ההקדש לא היה חשיב מצוה הבאה בעבירה כדמוכח בסוכה כו' עכ"ל. צ"ע דהא כאן מוכח נמי מגופיה מדפריש טעמא דיאוש כדי לא קני משמע דאי הוה קני לא הוה מצוה הבאה בעבירה דהא באמת קני ביאוש ושינוי השם רק הטעם משום מצוה הבאה בעבירה לפיר"י, וא"כ מוכח דאי יאוש קני אפי' מהב"ע לא הוי ולמה ממרחק הביאו לחמם, בפרט דיש לדחות דר"ה לא ס"ל מצוה הבאה בעבירה טפי ה"ל להוכיח מדעולא גופיה, ותו קשיא דעולא מייתי מקרא דוהבאתם את הגזול לא שנא לפני יאוש ל"ש אחר יאוש ומוכח מזה דיאוש אינו קונה, ואי גם לאחר יאוש שייך מצוה הבאה בעבירה מנ"ל דיאוש אינו קונה, אע"כ אי קני מעיקרא גם מצוה הבאה בעבירה לא הוי, והנלענ"ד בזה דבלא"ה יש להבין הא דמייתי התוס' מאוונכרי מהא דפריך לקנייה בשינוי השם ולא מייתי בפשיטות דמאי הועיל רב הונא דלא ליגזזו אינהו דהוי יאוש ושינוי רשות הא מ"מ ה"ל מצוה הבאה בעבירה, אע"כ בקני ליה מעיקרא לא הוי מצוה הבאה בעבירה, וצ"ל דודאי היכא דאיכא שינוי רשות פשיטא להו דלא הוי תו מצוה הבאה בעבירה כיון שכבר ניתק מרשות הגזלן אינו עוד למזכיר עון, והתוס' באו להוכיח אפי' היכא דשם הגזלן נקרא עליו מ"מ לא הוי מהב"ע לכן הוכיחו משינוי השם, והשתא י"ל עפמ"ש התוס' בב"ק דהא דצריך לסברא דהוי יאוש ושינוי השם בהקדש היינו בקדשים שחייב באחריותן אבל בקדשים שאינו חייב באחריותן הוי ש"ר, ועמ"ש בחידושי ב"ק דלכאורה י"ל למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי דאפילו קדשים שחייב באחריותן מיקרי שינוי רשות, וא"כ י"ל מהך דעולא הכא לא פסיקא ליה די"ל דאף בחטאת צריך להביא אחרת מ"מ י"ל דס"ל דהוי שינוי רשות, וא"כ אי יאוש קני פשיטא להו דלא הוי מצוה הבאה בעבירה דתו לא נקרא שם הגזלן עליו, לכן לא פסיקא להו להוכיח מכאן די"ל דנקט טעמא דשינוי השם דתיתי אפי' למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי לכן מייתי משינוי השם התם בלא שינוי רשות, ולמסקנא שפיר כתבו התוס' די"ל דבקדשים שחייב באחריותן לא הוי שינוי רשות לכ"ע כמ"ש בחידושי ב"ק, ודוק היטב, מיהו י"ל דברי התוס' כפשוטן דלא באו אלא לחזק התירוץ דאי יאוש קני לא הוי מצוה הבאה בעבירה ומייתי מסוכה לחזק פירושם כאן ודו"ק:

(ע"ב) בתוס' ד"ה שלא כו' וא"ת וכי יש כח כו' עכ"ל. איפשר לומר כיון דהפקר ב"ד הפקר הפקירו ממונו לענין שלא יהיה שלו ביאוש א"כ ממילא לא יצא ידי קרבן וצריך להביא אחר מדינא:

ועוד נראה עפמ"ש רשב"ם בב"ב דף ק"כ ע"ב דזה הדבר דשחוטי חוץ אתיא דהחכם מתיר וכששחט בחוץ ונתחייב כרת הולך אצל החכם ומתיר לו הקדישו ואיגלאי מילתא דלא היה קדוש במוצא שפתיו ופטור מכרת ע"כ, וא"כ י"ל דחכמים תיקנו בנודעה לרבים אינה מכפרת וצריך להביא אחר, וכיון דצריך להביא אחר ה"ל כהך דח"מ סימן ע"ג דכופין אותו לישאל על שבועתו, וא"כ למאי דקיי"ל גם באכלה כולה נשאל